במוצאי שבת ויצא, ט' בכסלו, סיפר אברך ממונסי בקו 'השגחה פרטית': אני נרגש מאד לספר את אשר ארע אצלי בשבת זו. הילד הקטן שלי שיחק בליל שבת בקופסה של בשמים יש אנשים שנוהגים לברך על הבשמים בליל שבת, אולם אנו איננו נוהגים כך. עכשיו, כשהבן שלי שיחק בקופסה ושפך את כל התכולה, בירכתי על הבשמים והרחתי בהם.
במוצאי שבת הבחינה אשתי, כי הקופסה שהגיעה לידי הבן שלי היתה קופסת בשמים שחולקה בבית הכנסת ביום הכיפורים, לעילוי נשמת יהודי שהיארצייט שלו חל בדיוק בזו השבת – ט' בכסלו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
*
וסיפור נוסף מפיו של בן משפחתו של בעל המעשה: יש לי אחיין מתוק בן שנתיים, שאבא שלו התחיל ללמד אותו לומר ברכות. הברכה הראשונה שלימד אחי את בנו לומר היא 'שהכל נהיה בדברו'. הפעוט שיתף פעולה יפה. הוא למד לומר את כל הברכה, והפנים שבכל פעם לפני שאוכלים או שותים, מברכים.
ערב אחד, האם משכיבה את בנה לישון, ויוצאת מהחדר לעיסוקים שונים. פתאום היא שומעת את הילד מברך: "שהכל נהיה בדברו"… הדבר היה לה מוזר. הן הילד ישן כבר!
היא הלכה אחר מקור הקול, ומצאה את הפעוט עומד במטבח, כשבידו כוס של כדורי אקמול… מיד היא לקחה ממנו את הכדורים, והצילה אותו מהסכנה.
אצלם בבית האקמול מונח תמיד בארון גבוה הנעול בסוגר בטיחות, אבל כל זה לא עזר כדי לשמור על הילד. רק הברכה, ברכת 'שהכל', שהקב"ה עשה עושה ויעשה לכל המעשים, היא שהזעיקה את האם והצילה את הילד.
(גיליון השגחה פרטית)