"ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (ט' כ"ז)
הפסוק בשיר השירים [ב ז, ג ה] אומר: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו אם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".
אומר הרמב"ן, כאשר מתעוררים אצל האדם חשק, רצון וערגה לקיום תורה ומצוות, אל ישאיר את התחושות הללו ערטילאיות, כמחשבה טובה גרידא ותו לא. אלא, עליו לנסות לאצור ולשמור את ההתעוררות, לכבול אותה אל תוך כלי המעשה. שאם לא כן, היא תתנדף ותרד אל תהום הנשיה.
כולנו יודעים כמה מחשבות טובות עוברות בראשו של האדם במהלך חייו. מיליונים, ואולי אף יותר. מי מאיתנו אינו רוצה להיות טוב יותר? מי אינו רוצה להיות קרוב יותר לבורא יתברך? אבל, רובן ככולן מתמוססות בחלוף הזמן.
בא שלמה המלך בחכמתו ואומר: "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה", אם התעוררה בקרבך מחשבת אהבת ה' יתברך, אם שמעת את בת הקול "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" [אבות ו ב], אם משהו זע בנימי הכינור הפנימי שבתוכך, אל תשאיר את הדבר כמות שהוא! קום מיד ועשה מעשה!
גמלה בלבך החלטה להשקיע יותר בלימוד תורה. השעה חמש וחצי אחרי הצהרים. אתה בודק ומוצא שבשעה שבע בערב מתקיים שיעור תורה בבית הכנסת הסמוך למקום מגוריך. 'טוב, אלך לשיעור בשעה שבע, ויהי מה!'.
נפלא, כביר! תכנית מרשימה! אבל, הרי נותרו עד השיעור שעה וחצי. בפרק זמן ארוך זה ההתלהבות יכולה להתמוסס כליל. מה קורה בסוף? פתאום טלפון מחבר… הוא מזמין אותך לשיחת מרעים. יתכן שחשובה, ויתכן שכלל לא. בכל מקרה, ודאי שאין ערכה כערך לימוד תורה. אבל, זה נשמע מענין ומושך. אתה אומר לעצמך: 'אלך עתה אל ידידי. שיעור יש גם מחר'…
סכנה גדולה אורבת לו לאדם זה. הרי היצר הרע יעשה הכל כדי שתכנית התיקון והשיקום שלו לא תעלה על הפס המעשי. דרכים רבות ומגוונות לו, ולעולם אינו מתייאש!
לכן העצה היעוצה היא: אזור כגבר חלציך. מיד, בו במקום, כאשר סביבך רעש והמולה, קול מצהלות ילדים, גש לארון הספרים. חומש ודאי ברשותך. אולי משניות, ואולי אפילו גמרא. שב ולמד, אפילו חמש דקות, כך שההחלטה הנפלאה לא תישאר דבר מופשט שאין לו אחיזה בכלי המעשה. לאחר מכן יכול אתה לחזור ולהמשיך בשגרת חייך. אם כך תנהג, בשעה שבע אכן תגיע לבית המדרש כרצונך! המחשבה כבר נכנסה לנישה של עולם המעשה!
כל אחד מאינו יודע כמה תכניות מופלאות שהיו לו, לא יצאו לפועל בסופו של דבר. על זה היה דווה ליבנו.
אחת הדוגמאות המשעשעות: יהודי מגיע לתפילת שבת בבית כנסת גדול, אלף מתפללים. מתוכם מעלים שבעה לתורה. והנה להפתעתו מכבדים אותו בעליה. איזו תחושת התרוממות. איזו תחושה נפלאה. 'כמה אני חשוב, איך מתייחסים אלי, איך מעריכים אותי, הרי בית הכנסת מלא אנשים מפה לפה, רובם מבני המקום, אני רק אורח, ובכל זאת קראו לי. כנראה שמעו את שמעי, יודעים מי אני באמת'…
לאחר שהיהודי שבע הרצון מסיים את ברכות התורה, מתחיל הגבאי הנמרץ לערוך "מי שברך" עסיסי. הרי, בסופו של דבר, עליו לעשות לביתו. "אם אין קמח – אין תורה". "מי שברך" למשפחה המורחבת על כל ענפיה, לכל השכנים, הידידים, השותפים לעסק וכו' וכו'…
וכאן באה שורת המחץ: "בעבור שיתן". הגבאי מפנה עיניו כלפי העולה הנכבד ומצפה למוצא פיו.
לפעמים מכריז העולה את הסכום שהוא מתחייב לתרום. על עליה שכזו, על כבוד כה גדול, שווה לתרום חמש מאות שקלים, טבין ותקילין. אם אכן נקב העולה בסכום, יש להניח שבמוקדם או במאוחר יגיע הכסף אל שולחנו של הגבאי המסור.
אבל פעמים רבות לא רוצים להתחייב. לפיכך נוקטים בלשון בלתי מחייבת: 'מתנה'. כאשר פנה הגבאי אל היהודי באמירת "בעבור שיתן", אמר האורח בקול שופע בטחון וגאוה "מתנה"…
הבה ננסה להתחקות אודות המחשבות העוברות במוחו של האיש. באותם רגעים בהם הוא נמצא על הבמה המוגבהת, ליד ספר התורה, כאשר העולה לפניו היה רב בית הכנסת, אחריו דיין העיר והוא בתווך, ההרגשה נפלאה ומרוממת. יש לו הכרת הטוב עצומה על היחס שקיבל.
אמנם, יחס זה מגיע לו בדין, אבל לא תמיד מעריכים אותו כפי שהוא באמת. באותו רגע הוא גומר בליבו לתת חמש מאות שקלים חדשים, טבין ותקילין, ללא ספק. ביום ראשון, מיד על הבוקר, ייגש אל הגבאי ויגיש לו אחר כבוד, תרתי משמע, את הסכום בשלמותו.
לאחר מכן, כאשר היהודי שלנו מגיע לביתו, ומספר לבני הבית אודות הכבוד הרב שנפל בחלקו, ההתלהבות כבר מצטננת מעט. גם אם אתן שלוש מאות, חכך בדעתו, זה יהיה מעל ומעבר.
שמעתי כמה נתנו האחרים. זה נתן ח"י שקלים, וזה – פעמיים ח"י. זה היה המקסימום. שלוש מאות שקלים הם פי כמה וכמה, נתינה מכובדת לכל הדעות. הגבאי ודאי יעריך מתנה נדיבה זו.
במוצאי שבת מפשפש היהודי שלנו בארנקו, יש שם רק מאה שקלים חושב היהודי, נו, ומאה זה רע? הרי לא התחייבתי לתת סכום מסויים. גם מאה שקלים חדשים זה הרבה מעל לממוצע. הגבאי 'הרוויח' עלי שלוש ארבע עליות. הוא ודאי ישמח. אני לא אעבור על 'בל תאחר'. מחר בבוקר אגש ואתן את נדבתי.
לא נלאה את הקורא בהמשך הסיפור, אך בסופו של דבר כאשר פגש היהודי שלנו את הגבאי, הגיש לו שטר של עשרים שקלים, וביקש עודף שני שקלים…
*
זה מה שקורה כאשר אדם אינו 'נועל' את ההחלטה. אינו הופך אותה לדבר מעשי. ברגע שגמלה בליבך החלטה, מתוך הבנה ברורה שכך צריך לעשות, אל תשתהה. עשה מיד את שהחלטת!
כך בענין התשובה. ברגע שנצנץ בך רגש התשובה, אל תתמהמה אפילו שבריר שניה. עשה מעשה מידית!
ואם תאמר: איך אוכל לפעול מיד? הרי אינני יודע כיצד לפעול, מה עלי לעשות?
ובכן, פעם ניגש יהודי אחד לרבי מרוז'ין ותינה בפניו את צערו: "אני מלא עוון ופשע. עברתי בחיי עברות קשות. יש בי רגשי חרטה, וחפץ אני לתקן את כל מה שקלקלתי עלי אדמות. אך אינני יודע כיצד לעשות זאת. רבי, למדני דרך תשובה!".
אמר לו רבי ישראל: "אמור לי בני, וכי איך ידעתי כיצד לעבור עברות, כיצד לחטוא? האם למדת זאת באיזה ספר? ודאי שלא. עשית מבלי ללמוד. על אותו משקל עליך לנהוג בתשובה. ראשית תתחיל במה שנראה נכון בעיניך!".
אולי זה יראה מגוחך, אבל אם נראה לך שזהו האקט הראוי, עשה זאת!
כמובן, לאחר מכן עליך לפתוח רמב"ם, רבנו יונה ושאר ספרים העוסקים בתשובה. ללמוד את שלושת העיקרים הראשיים של התשובה: חרטה, וידוי ועזיבת החטא. אחר כך יש ללמוד את שבעה עשר העיקרים הנוספים של 'שערי תשובה' או את אלו של 'חובת הלבבות'.
אבל, קודם כל – תתחיל. הכנס לשדה התשובה, קפוץ למים והתחל לשחות! אל לנו להשתהות, הבנו שטעינו, לא נאפשר ליצר הרע לצנן את ההתלהבות ולגרום לנו לנסיגה אחורה. אחרי שלמדתי והפנמתי שחטאתי, כל השתהות בעשיית התשובה תקשה עלי את הדרך יותר. כל השתהות עלולה להיות הרסנית.
זהו שאומר הרמב"ן: אם עלה במחשבתך לעשות תשובה, לתקן דרכיך, נקוט מיד בדרך של "עד שתחפץ". קח מיד כלי, אגור בו את המחשבות הטובות וסגור אותו הרמטית. כך אתה יודע שעלית על דרך התשובה. ואז, בסיעתא דשמיא תוכל לצלוח את הדרך בבטחה ולהגיע למחוז חפצך בריא ושלם בנפשך.
*
כעיקרון, אנו מכירים שתי חזיתות מרכזיות, מולן צריך האדם להתמודד כאשר הוא מגיע לאותה מערכה הנקראת 'תשובה'.
בראש ובראשונה, צריך האדם להכיר בעובדה שחטא. מרבית בני האדם אינם שבים בתשובה, משום שהם סבורים שלא חטאו. הם לא עשו דבר עוול מעולם, וממילא אין להם מה לתקן. כדברי הנביא ירמיהו [ירמיהו ב לה]: "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי". הקב"ה יבוא אלינו בתביעה על כך שאמרנו שלא חטאנו.
כאן היצר הרע מגייס את כל כוחותיו. הוא מנסה לשכנע את האדם שהוא מצוי במצב הטוב ביותר בעולם. אין מושלם ממנו. יכול הוא להיות חוטא גדול, אפילו גנב נתעב או רוצח שפל. תמיד תהיה ליצר מערכת הסברים משכנעת, המסבירה בטוב טעם ודעת מדוע הוא צודק.
היצר נלחם בכל כוחו להוכיח לאדם, גם המושחת ביותר, שהוא חף מפשע. "אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי, כֻּלֹּה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה" [ירמיהו ח ו]. הכל נראה מצוין, אין על מה לשוב בתשובה, אין על מה להתחרט, אין מה לתקן.
*
מי שחש שהוא מושלם
פעם ניהלתי שיחה עם יהודי אחד, ממתפללי בית הכנסת שלנו בשבת. אינני יודע כמה היה מקפיד על קיום מצוות, אבל, כיפה חבש לראשו, ובשבתות היה פוקד את בית הכנסת בקביעות.
בין היתר עלתה לדיון השאלה, האם יש אדם מושלם בעולם. האם קיים מושג כזה. אמר האיש בביטחון: "יש ויש! אני מכיר אחד כזה, כליל השלמות!".
נסתקרנתי עד מאד. חשבתי לעצמי: מי זה כבר יכול להיות? אולי דמות תורנית חשובה, אולי בעל חסד עצום ששמו יצא לתהילה?
אבל האיש לא הניח לי להמתין יותר מדי… תוך שבריר שניה נפתרה התעלומה "האיש הוא אני!", אמר. "אין בי שום חיסרון!".
נדהמתי. אדם שבקושי קרא ושנה, אם בכלל. פוקד את בית הכנסת רק בשבתות, לא ידוע כמקפיד על קלה כבחמורה, ובכזה בטחון קובע לעצמו שהוא מושלם!
לאחר ששבה רוחי אלי שאלתיו: "אמור נא לי ידידי, האם אתה מתפלל כל יום?" אמר: "ודאי, הרי אמרתי לכם שאני אדם מושלם!". המשכתי ושאלתי: "האם אתה מתפלל גם תפילת עמידה כל יום?", נעלב האיש: "מה זאת אומרת אם אני מתפלל, אני גם אומר תפילת עמידה". "אם כן", אמרתי בתרועת ניצחון, "גם לשיטתך אינך מושלם שכן אתה מוציא דבר שקר מפיך שלוש פעמים ביום! בתפילה אנו אומרים: 'השיבנו אבינו לתורתך וכו' והחזירנו בתשובה שלמה לפניך', 'סלח לנו אבינו כי חטאנו מחל לנו מלכנו כי פשענו'. אתה הרי מושלם ומתוקן בתכלית התיקון, כליל המעשים הטובים והמעלות המעולות, על מה אתה מבקש שהקב"ה יסייע בידך לשוב בתשובה שלמה?"..
אך האיש, החכם להרע, נצחני!
"כבוד הרב!", אמר: "אל תחשבו שאינני מאזין לשיחות שלך בלילות שבת. פעם אמרת שכאשר אדם מתפלל, אל לו להתפלל רק עבור עצמו, צריך לחשוב גם על אחרים. יכול אדם להיות בריא, כך גם כל משפחתו, ובכל זאת הוא מבקש 'רפאנו ה' ונרפא'. לא על עצמו, אלא על זולתו, על כלל ישראל…
"כאשר אני מבקש 'השיבנו', 'והחזירנו' ו'סלח לנו', אני מבקש על הציבור, וגם עליך, שיחזיר אתכם הקב"ה בתשובה שלמה!…"
אין אנו צריכים לדבר בגנותו של אדם. אבל: "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" [קהלת ז כ]. מי שחש שהוא האיש המושלם עלי אדמות, אינו מצוי כלל ב'פרשת התשובה'.
(מתוך 'מפיק מרגליות' – ימים נוראים)