ידועים דברי חז"ל (חגיגה ג ע"א) על הפסוק "הקהל את העם האנשים הנשים והטף" (דברים לא, יב): "אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? – כדי ליתן שכר למביאיהן".
ובאר ה'שפת אמת', שבאמת הרי אין הטף עשוי אלא להקים שאון ולבלבל את דעתם של המבוגרים, שלא יוכלו לשמוע היטב את דברי התורה, נשאלת אפוא השאלה: "טף למה באין?" כלום לא עדיף היה להשאירם בבית?
ועל כך בא התרוץ "כדי ליתן שכר למביאיהן" כלומר, מוטב שיופרעו ההורים במקצת, ובלבד שיהא הטף נמשך לעבודת ה', ותהיינה אזניו קולטות את דברי התורה.
ומכאן ילמד כל אדם, שעליו לבטל במקצת מהשלמות של עצמו, על מנת לחנך את בניו כראוי, ולהעמידם כיראים ושלמים.
לפעמים הויתור העצמי בענין הילדים הוא גדול מאד. עד כדי כך שנדרשת מההורים והמלמדים הקרבה עצמית כבירה.
נתאר לעצמנו את הרגעים הנכספים, להם ממתין ומיחל העם היהודי במשך אלפי שנים, כאשר משיח צדקנו מגיע, והששון והשמחה הופכים לנחלתו של כל יהודי ויהודי. עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול מבשר ואומר, הנה משיח בא.
קשה מאד לתאר את רגשי השיא הללו, כאשר לאחר שנות הגלות המרובות, זוכים סוף סוף לראות בנחת ציון ובבנין ירושלים ובית המקדש בית חיינו, שוב עומד על תפארתו כמקודם.
בהיותנו עדין בחשכת הגלות, אין אנו יכולים לתאר לעצמנו, ולו במקצת, איזו שמחת עולם תהיה אז! משיח! גואל צדק! רוח אפינו משיח השם! כל המושגים המקודשים הללו, שהיו עד היום בחזקת 'הלכתא למשיחא' – מתממשים לנגד עינינו בפעל ממש.
נקל לתאר, כי הסנדלר יעזוב את מרצעו, הנגר ישליך את כלי עבודתו, והכל יחפצו לעלות לירושלים עיר הקודש, כדי לראות ולהראות, כל חכם לב יבוא לעשות את אשר צוה השם.
גם ילדי התשב"ר ירצו לעלות ירושלימה, לראות ולקיים מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ברם, למרבה פליאתם של הילדים הרכים, לא יניחום המלמדים לבצע את מבוקשם.
בעוד שכל העם היהודי יהיה בדרכו לירושלים, ישארו כל הילדים ספונים בכיתותיהם, וימשיכו בלימודיהם כרגיל.
מדוע?
כי לימדונו חז"ל שלימוד התורה המקודש של הילדים חביב הוא לפני שם יתברך יותר מבניית בית המקדש.
כן. השקידה על דבריהם של אביי ורבא, או גם לימוד חומש של תשב"ר, חשוב הוא יותר מאשר העליה לבית המקדש הנבנה בירושלים. וכך אמרו בגמרא (שבת קיט ע"ב): "אמר ריש לקיש משום ר' יהודה נשיאה, אין מבטלין תשב"ר אפילו לנין בית המקדש".
עוד אמרו שם שירושלים נחרבה משום שנכשלו באיסור חמור זה. "אמר רב המנונא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תשב"ר".
וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך, יורה דעה (סימן רמ"ה סעיף י"ז): "מלמד תינוקות שמניח התינוקות ויוצא, או שמתרשל בתלמודו, הרי זה בכלל 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה'. לפיכך אין להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרוא ולדקדק… וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין ליה".
צא ולמד את הקרבתם הגדולה של מלמדי התינוקות הללו, שגם הם לא יורשו לעלות לירושלים. המלמדים ישארו בכתות עם הילדים, ויקריבו מעצמם עבור חינוכם של הילדים, כדי שהתשב"ר הללו יראו וילמדו שאין דבר חביב יותר לפני הקב"ה מאשר לימוד התורה שלהם.
ואת עמלנו, אלו הבנים
אל יבוא מאן דהוא ויטען: "ראו איזה בן יש לי! ראו כמה מושחתות מידותיו! הלא גם אתם תודו שהמצוה שהטיל עלי הבורא לחנך את ילדי אינה מוסבת על ילד זה… לגביו משימת החינוך היא בלתי אפשרית! לעולם לא אצליח להעמידו על דרך האמת!…".
הדברים האלה, דברי כפירה הם, ולו מצד העובדה שאם הקב"ה הפקיד את הילד הזה ברשותך, אות ברור הוא שאתה, ורק אתה, מסוגל לחנכו בצורה הטובה ביותר. שהרי אין הקב"ה מעמיד אדם בנסיון שאינו יכול לעמוד בו. ובכלל, אם לאורך כל הדורות, אי אפשר היה לדעת מה יצא מכל ילד, ולכן היה אסור להתייאש מאף אחד, הרי שבדורנו דור תהפוכות, על אחת כמה וכמה. והמעשה הבא יוכיח.
הסיפור עוסק בילד שלמד בתלמוד תורה ושובבותו ופראותו היו בעצמה כזו שלא עבר יום אחד ללא שהתפרסמו עליו דברים שהיה בהם כדי לסמר שערות-ראש.
הילד ההוא לא ידע שקט נפשי מהו, התפרע, והתפרע, עד שהצוות הרוחני בת"ת הביע חשש שכל ילדי הכתה, ואולי גם רבים מילדי החידר כולו, עלולים ללכת בעקבותיו, המלמדים טענו שאין בכוחם להתמודד איתו יותר, גם המנהל איבד את סבלנותו, והכל המתינו לשעת כושר.
ויהי היום ואחד המלמדים נכנס לבית הכנסת שבבנין החידר, ולתדהמתו הוא שומע קולות מוזרים בוקעים מתוך ארון הקודש. הוא מתקרב אל ההיכל, פותחו לרווחה, ומגלה בתוכו… עז.
הכל כבר ידעו ידו של מי במעל… הילד השובב הובא אל המנהל, הודה במעשה, ועל אתר הוחלט לסלקו מן המוסד.
ברגע זה התרחש ארוע מרטיט. הילד מאן לזוז ממקומו. גם כאשר המנהל הראה לו את הדלת, הוא נעמד דום, וסרב לעזוב את הבנין… כששאלוהו מה ברצונו לעשות, השיב: "הביאוני בפני הרב והאב"ד של העיר".
האנשים שסביבו ידעו הרי עם מי יש להם עסק, והבינו שלא יפטרו ממנו עד שימלאו את בקשתו זו. הביאוהו לפני אב בית הדין של העיר, והנה הילד פותח את פיו ואומר: "המעשה שאתם הולכים לעשות, דהיינו לסלקני מן החידר, יפגע לא רק בי, גם ב…ילדים שלי האמורים להיוולד לי בעוד כמה שנים, כשאתחתן ואקים בית. האם התייעצתם עם הילדים שלי לפני ההחלטה לסלק אותי מן החידר?…". הקשה הילד הסורר.
הפעם הגיע תורו של הצוות החינוכי להעלם דום. שאלה כזו הם לא שמעו מעולם יוצאת מפי בן אנוש, בודאי לא מפיו של תלמיד קטן.
ולא היה להם מה להשיב, מכיון שכך, פסק האב"ד שהילד ישאר בחיידר.
לפני שנים אחדות התקיימה באמריקה מסיבת אירוסין לבן תורה מופלג. אביו שהיה איש חינוך ותלמיד חכם גדול וירא שמים, קם לדבר בפני הנוכחים ובין יתר הדברים סיפר את הסיפור הנ"ל ותאר את טענותיו של הילד בדבר הנזק החינוכי שיגרם לילדים שלו…
ואז המשיך ואמר:
אני נכדו של אותו ילד שובב שברגע האחרון ניצל מסילוק מהחידר. ראו נא מה יצא ממנו!
ללמדנו, שבאמת אי אפשר לדעת מה יצא מכל ילד וילד, והצות החינוכי צריך להשקיע את מרב המאמצים על מנת לנצל את הפטנציאל של כל תלמיד, גם אם הוא נראה בעיניהם כאחד שלא יצא ממנו שום דבר…
(מתוך הגדה של פסח חשוקי חמד)