כלל גדול בחינוך הוא, שילדים מושפעים הרבה יותר ממה שהם רואים או מרגישים, מאשר מדברים שאומרים להם. זהו היסוד המפורסם בשם "דוגמא אישית". הדוגמא שההורים מראים לילדים, היא זו שמשפיעה עליהם באמת ומעצבת את דרכם.
לדוגמא, ילד יכול לשמוע מאביו פעמים אין ספור שלימוד התורה הוא הדבר החשוב ביותר בעולם. אך אם הוא רואה שהאב מזלזל בלימוד ודוחה אותו מפני כל הפרעה מזדמנת, הוא קולט בחושיו שהלימוד אינו באמת חשוב כל כך.
הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל, משגיח ישיבת 'כפר חסידים', סיפר פעם סיפור בעל מסר חינוכי נוקב. יהודי הגיע אל הרבי מקוצק לבקש ברכה שבנו ילמד תורה. אמר לו הרבי: "אם אתה רק מבקש ברכה שהבן ילמד, בבא הזמן כשיגדל גם הוא יעשה כמוך, ובמקום ללמוד יבקש ברכה עבור בנו… אם אתה תשב ותלמד, גם הבן שלך ילמד"!
***
אחד מבניו של הגאון רבי שמחה קסלר זצ"ל, רבה הראשון של מודיעין-עילית, תיאר כיצד החדיר בהם אביו טעם בתפילה. אני מצטט את לשונו:
"בילדותי הייתי יושב לידו בתפילה בשבת קודש, וכדרך הילדים לא היה לי עדיין טעם בתפילה, אבי לעולם לא העיר לי על כך, אלא באש קודש היה מגביה קולו בתפילתו, ובערבות ומתיקות מופלאה ניגן את תיבות התפילה, עד שמצאתי את עצמי נסחף עמו לתוך התפילה מתוך רצון, חשק וכיסופים… עד היום לא מש מזכרוני הנידון הערב של הפסוקים "תורת ה' תמימה משיבת נפש" "הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונופת צופים", וכהנה פסוקים מיוחדים שהיה אומרם בנעימות מיוחדת במינה".
תינוקות של בית רבן
מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל היה אומר תמיד: "העינים הכי חדות והכי מבקרות הן העינים של התלמידים. אין לתאר עד כמה עירניים הם למעשי הוריהם ומחנכיהם. עליהם לנקוט במשנה זהירות בכל פעולתם והנהגתם".
שח לי ידידי הגאון רבי פנחס זיונס שליט"א, ר"מ בישיבת 'מאה שערים', מעשה היה בילד בן שנתיים, אשר אביו קנה לו משקפי פלסטיק כמשחק. הילד הרכיבם בהנאה והסתובב ברחבי הבית, כשמדי פעם הוא מסירם מאפו ומכניס את קצה הידית לתוך אזנו. כשנשאל מדוע הוא עושה זאת, ענה: "כך עושים האבות תמיד עם המשקפיים שלהם"…
כמובן, לא רק תנועות חיצוניות דקות קולטים הילדים. הם מרגישים בחושיהם החדים מה באמת חשוב, על אלו דברים המחנך מעיר כי צריך להעיר, ועל אלו באמת כואב לו. נפשו הרגישה של הילד היא כמו ראדאר משוכלל, הקולט אף את רגשות ההורים והמחנכים ואת מחשבותיהם.
בל נחשוב שניתן להערים על ילדים ולהציג בפניהם הצגות, אם אין אנו חיים כך באמת ובתמים.
אחת ממטבעות הלשון הנפוצות בחז"ל בנוגע לילדים היא "תינוקות של בית רבן". מדוע נקטו בלשון "בית רבן" ולא "בית הספר"? אמר על כך מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל ה'שבט הלוי', כי התינוקות מתחנכים הרבה יותר על ידי "רבן", מאשר על ידי הספר…
***
שמעתי מעשה מעניין מפי הגאון רבי יצחק שיינר זצ"ל, ראש ישיבת קמניץ, שפעם שמע מעשה נורא מהגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה'שרידי אש'. הרב ויינברג עמד בראש סמינר לרבנים, ולמרות שמוסד זה לא היה רצוי בעיני החכמים, הוא עצמו נחשב כאדם גדול, המקובל אף על תלמידי החכמים שבדור.
יום אחד הגיע אל הרב ויינברג אדם שעמד אף הוא בראש מוסד המיועד להכשרת רבנים. אותו אדם לא היה מקובל בקרב ציבור בני התורה, והביע בפני הרב ויינברג את תמיהתו על כך. "הרי שנינו חכמים ויודעים את התורה", אמר, "ושנינו מלמדים אותו חומר לימודי. מדוע אם כן אתה נחשב בציבור החרדי כתלמיד חכם מקובל, ואילו אני נחשב למוקצה?"
ענה לו הרב ויינברג: "אתה שואל שאלה טובה, ואין לי תשובה ברורה לענות לך. אך שמעני נא. אני יכול ברוך השם למנות בפניך כמה מתלמידי שיצאו צדיקים ויראי שמים, כדוגמת הרב אברהם וולף, כדוגמת הרב פנחס ויברפלד"… כאן הוא הוסיף והזכיר כמה מתלמידיו שנודעו כיהודים יקרים שיראת השם בוערת בקרבם, ואז שאל: "האם גם אתה יכול למנות רשימה כזו?"
אותו יהודי השיב בשלילה. לא, אין לו רשימה של תלמידים צדיקים ויראי שמים… אמר לו הרב ויינברג: "אל נא תקפיד עלי, אך כנראה צריך לומר שהתלמידים מקבלים יותר מהנפש של הרב, ופחות מחומר הלימודים"…
***
שמעתי מדודתי הרבנית לאה קרליץ ע"ה, אשת מרן הגאב"ד הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל, ששמעה מחמותה הרבנית בתיה קרליץ ע"ה, אחותו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל, שבילדותה בעיירה קוסובה נכנסה פעם אל הבית, וסיפרה שזה עתה שמעה אדם פלוני עומד ומבקר הנהגה מסויימת של אביה, אשר כיהן כרבה של קוסובה.
האב הגיב לסיפור בתדהמה ובזעזוע עמוק, אך לא מדבריו של אותו אדם, אלא מהעובדה שבתו מדברת כך… "לשון הרע, רכילות!", הוא אמר מתוך זעזוע. תגובה זו נחרטה עמוק בנפש הילדים, עד שעשרות שנים אחר כך היו נזכרים בה כל אימת שרצו להוציא מפה מילת גנאי על אדם, ומכאן לקחנו במשפחה את מידת השתיקה.
זהו כוחה של דוגמה אישית, המשפיעה יותר מאלף דיבורים ושיחות מוסר.
***
הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בעל 'הלב אליהו', התגורר בעת זקנותו אצל חתנו הרה"ג רבי קלמן פינסקי זצ"ל בשכונת בית וגן בירושלים. המחנך הרה"ג רבי יחיאל יעקובסון שליט"א אשר התגורר שם בילדותו, מספר שפעם הוא ליוה את רבי אליהו בדרך מבית הכנסת לביתו, ותוך כדי הליכה קטף עלה משיח מזדמן והכניסו לפיו.
רבי אליהו נמנע מלהעיר לו מיד, אך כשהגיעו אל ביתו, הוא פנה אל הילד ואמר ברכות: "אתה יודע, זה מאד מסוכן להכניס עלים לפה. יכול להיות שיש על העלה חרק, ואפשר להיכשל… אפשר להיכשל בחמשה לאוין!" באומרו את הדברים, רעד רבי אליהו בכל גופו, מתוך פחדו העמוק מהאפשרות להיכשל בלאו…
צורת אמירת הדברים, אשר שיקפה את גודל יראתו של רבי אליהו, המחישה היטב כמה נורא הוא החטא. בלי שיחות מוסר ארוכות ומנומקות, בלא גערות ובלא כל אמצעי אחר, הוא השפיע מתוך נפשו הטהורה יראת שמים ויראת חטא.
יהודי ירא שמים גדול, אשר בצעירותו למד בתל אביב אצל אבי מורי זצ"ל, סיפר לי איך הושרש בקרבו רגש הכבוד לתלמידי חכמים.
היה זה ביום ראשון שלאחר פטירת ה'חזון איש'. הכל דיברו על הבשורה הקשה, והיו מזועזעים מההסתלקות הפתאומית שנפלה על ראשם כרעם ביום בהיר, אך אותו ילד שמשפחתו השתייכה לחוג מסויים לא ידע הרבה על ה'חזון-איש' ולא הבין על מה המהומה הגדולה.
אבי זצ"ל – מנהל התלמוד תורה אסף את כל התלמידים לפרוזדור. מראה פניו היה איום, כשל אדם שהתבשר על הגרוע מכל. דממה ארוכה השתררה במקום, ולפתע פרץ בבכי נורא. הוא לא אמר מילה, רק השתנק בבכיו: "החזון איש, החזון איש!". ותר מכך הוא לא היה מסוגל להוסיף דבר בנושא. התלמידים ישבו כך כמה דקות נדהמים, אחר כך שבו לכיתות…
אותה בכיה מטלטלת חדרה עמוק לתוך ליבם של הילדים. הם הרגישו בכל נימי נפשם כמה גדול האסון בפטירתו של גדול בתורה, והרגשה זו נטעה בהם כבוד עמוק לתלמידי חכמים.
מחנך חייב להיות 'מתחנך'
כמובן מאליו, ההבנה שעיקר החינוך הוא באמצעות הדוגמא האישית שאנו מראים לילדים, תובעת מאיתנו ראשית כל לעבוד ולתקן את עצמנו. לא ניתן לחנך בלי להתחנך תחילה! אדם הלקוי במידת הכעס, כמובן לא יכול לחנך את בנו שלא לכעוס. אם הוא ינסה לדבר עימו על חסרונותיה של מידה רעה זו, הרי הילד יבין שמותר לכעוס, וצריך רק לומר בפה שזה לא בסדר…
כמה נורא הדבר, שיש המנסים לחנך את בניהם או תלמידיהם למדרגות שהם עצמם אינם אוחזים בהם, והילד מרגיש בליבו: "קשוט עצמך תחילה"…
ידועים דברי הגאון מוילנא שאמר למגיד מדובנא, כי חינוך משול למילוי כוסות. נתאר לעצמנו שעל השולחן עומדות בצפיפות כוסות ריקות רבות, ובמרכזו כוס גדולה. הדרך הקלה ביותר למלא את כולן, היא לשפוך משקה בלי הרף לתוך הכוס הגדולה, עד שהיא תעלה על גדותיה וממילא תתמלאנה גם שאר הכוסות.
לעיתים, דוקא ההקפדה של הרב לחנך את עצמו תחילה, משפיעה על הילד יותר מאשר החינוך שיקבל אחר כך. הא כיצד?
שמעתי מיהודי יקר, שלפני כחמישים שנה זכה ללמוד בישיבת פוניבז' לצעירים, אצל מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל. יום אחד הגיעו התלמידים אל השיעור היומי במצב רוח מרומם ותוסס, וחלקם המשיכו במעשי משובה תוך כדי השיעור.
אחד הבחורים רצה לשלוח לחברו מסר בכתב. הוא כתב וקיפל, חיכה לרגע שבו המגיד שיעור יסיט את עיניו, וזרק את הפתק. אך שוד ושבר, במקום שיגיע המכתב לתעודתו, הוא סטה ממסלולו ופגע היישר בפני המגיד שיעור, הלוא הוא רבי מיכל יהודה…
למותר לתאר איזו דממה נשתררה בחדר. לכולם היה ברור שנחצה כאן קו אדום, וציפו שהרב יעניש את התלמיד המחוצף בחומרה רבה. אך למרבה הפליאה, לאחר רגע קצר של שתיקה המשיך רבי מיכל יהודה את השיעור כסדרו, בלי לומר אף מילה אחת!
בסוף אותו שיעור, רמז רבי מיכל יהודה לתלמידים להישאר על מקומותיהם. שוב נשתרר שקט מוחלט למשך מספר דקות, מבלי שאמר אף מילה… לאחריהן רימז לתלמידים להיכנס לבית המדרש לתחילת ה'סדר'.
אך הבחורים הסתקרנו בכל זאת לשמוע איזושהי התייחסות מפיו על המקרה שאירע ונותרו לשבת. אז פתח רבי מיכל יהודה ואמר: "דעו לכם, מקודם רציתי לומר הערה, אך חששתי שאגיע חלילה לכעס, ולכן העדפתי לשתוק עד סיום השיעור. עתה כשכבר נרגעתי קמעא חשבתי שאומר מעט דברי חיזוק, אך שוב התיישבתי בדעתי שעדיין אני עלול להיכשל באיסור חמור זה, לכן אשתוק ולא אומר לכם מילה"…
ואכן הוא לא אמר אף מילה, אלא רק הורה להם שוב להיכנס מיד לבית המדרש!
סיים אותו תלמיד: "עד היום אינני מפסיק להתפעל ולקבל השפעה, מאותו מסר חינוכי שהעביר לנו רבינו על ידי שתיקתו. הרושם הנורא שהיה לנו באותו רגע מהמילים שלא נאמרו, חינך אותנו יותר מכל שיחת מוסר אחרת"!
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')