"נוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים!" – לפנינו שני סיפורים מצמררים, בעניין ההקפדה על כבוד הזולת והמנעות בפגיעה בו, אפילו במחיר של סבל כלשהו.
חתן בא ביום חופתו אל הגאון רבי יעקב קמינצקי, להתוודות על חטא נורא שלא נותן לו מנוחת הנפש. הוא טען שהוא אשם בכך שחברו יצא לתרבות רעה! כעת טרם כניסתו לחופה הוא מבקש תיקון וכפרה!
שאלו רבי יעקב: "מדוע אתה אשם שחברך יצא לתרבות רעה?"
סיפר הבחור: "כאשר הייתי ילד נטלתי פעם את שעונו של חברי שלא מדעתו, לקחתיו הביתה ושיחקתי בו. אבי שראה אותי משחק בשעון שאינו שלי, ציווה עלי להשיבו לחברי. למחרת כאשר הגעתי לתלמוד תורה כבר ידעה כל הכיתה על הגניבה. המלמד החליט לערוך חיפוש אחרי השעון בכלי התלמידים. הלכתי למעילים התלויים על הקיר, והכנסתי את השעון לתוך כיס אחד המעילים.
"המלמד 'הנמרץ' מצא את השעון, והכריז על בעל המעיל כגנב. הילד ניסה להכחיש, אך טענותיו לא נשמעו, המלמד עדיין לא נרגע… ותלה על גב הילד שלט 'אני גנב', גרר אותו מכיתה לכיתה והציגו… הילד נשבר, חבריו התרחקו ממנו, והוא הפסיק להגיע ל'תלמוד תורה', עד שלבסוף פרק עול תורה ומצוות".
סיים החתן: "וכל זה באשמתי, כיצד יכול אני לגשת לבנות את ביתי, כאשר חטא זה רובץ על מצפוני, ואני יודע שהרסתי את חייו של חברי".
השיבו רבי יעקב קמינצקי: "אל דאגה, אתה היית ילד כאשר ארע המעשה ועדיין לא היית בר עונשים. אתה אינך אשם אלא המלמד, כיצד אפשר להעניש בלי עדים?! בנוסף לכך, גם אם היו לו שני עדים, מאימתי דינו של גנב הוא מיתה?! והרי רבינו יונה כותב כי "צער ההלבנה מר ממוות!" המלמד הרג את הילד במיתה כפולה, בהלבנת פנים ובאיבוד עולמו הרוחני, ואין לו כפרה לעולם!!!"
("חנוך לנער" מהג"ר נתן איינפלד)
בזמן שהגאון רבי ברוך בער ליבוביץ שהה בארה"ב, ביקש ממנו רב בית כנסת אחד שיבוא לשמוע את דרשתו בשבת, כדי לחזק את מעמדו בעיני בני קהילתו. רבי ברוך בער נענה לבקשתו, והלך לבית הכנסת עם בנו של בעל האכסניה שלו. באמצע הדרשה פני רבי ברוך בר האדימו עד מאד, והיה מראהו נורא, זה היה נראה שהוא סובל או בוער וכועס על משהו…
בסוף הדרשה יצא הרב במהירות החוצה…
בחזרתו שאלו מלווהו: "ילמדנו רבינו מה קרה?" השיבו רבי ברוך בער: "באמצע הדרשה הייתי נזקק לצרכי באופן דחוף מאד,
ולא יכול הייתי להתאפק, אך הבנתי שאם הרב יראה שאני יוצא באמצע דרשתו, הרי יסבור שזה מפני שאין דבריו מוצאים חן בעיני, ויתבייש חלילה ברבים על ידי. והרי חז"ל אמרו – 'נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים',
"חששתי שתצא נפשי מרוב התאפקות, ושזה סוף ימי, וקיבלתי על עצמי למות כדי לא לבייש את הרב, לכן התאדמו פני, כי הייתי סבור למות במסירות נפש, הייתי מוכן ומזומן לזה, לכן היתה התרגשותי כה גדולה!!! מאחר וזכיתי ונשארתי בחיים עד סוף הדרשה, רצתי לעשות צרכיי".
("ברכת אברהם" מהגאון רבי אברהם ארלנגר זצ"ל)
(הובא ב'נר לשולחן שבת')