מאת: הרב יהושע לייבזון
בפרשה זו התורה מביאה לנו את כל קרבנות הציבור, שהיו מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים. לומדי הדף היומי שסיימו זה עתה את כל סדר עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, מלאים בערגה וכיסופין לבניין בית המקדש במהרה בימינו. וכשחז"ל אומרים לנו שבית שני נחרב על עוון שנאת חינם, זה הזמן לקרוא כמה סיפורים מיוחדים על 'אהבת חינם' ומידות אציליות, המרבים שלום בעולם, ושיבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.
בספרו 'שירת הלב' מביא רבי הדר יהודה מרגולין שליט"א, (מצוטט בספר 'אדרבא') שלושה סיפורים על התחשבות יוצאת דופן בזולת, התחשבות הנובעת ממחשבה מעמיקה על הזולות, ומרצון אמיתי להיטיב עמו:
א. שתמיד יישאר מישהו ליד הנהג…
שני גדולי התורה, הגאון רבי משה פיינשטיין והגאון רבי יעקב קמינצקי – זכר צדיקים לברכה, היו באותו מאורע. את דרכם הביתה אמורים היו לעשות בצוותא, שכן היה יהודי אחד בעל רכב, שנועד לקחת את שניהם, כל אחד לביתו – קודם את רבי משה פיינשטיין, ואחר כך את רבי יעקב קמינצקי.
רכבו היה מסוג כזה, שאי אפשר היה להיכנס למושבים האחוריים שבו אלא דרך הדלת הקדמית, וממילא, גם אי אפשר היה לצאת, אלא אם כן היושב לפנים יוצא ראשון ומקפל את מושבו, כדי לאפשר יציאה ליושב מאחור.
דיברו ביניהם שני גדולי ישראל הללו, מי ישב מלפנים ומי ישב מאחור.
אימרו אתם: אם רבי משה יוצא קודם, האם הגיוני שהוא יכנס לאחור, או ישב במושב הקדמי? כל אדם רגיל שנשאל בזה משיב, שיותר הגיוני שישב רבי משה מלפנים.
אך הם החליטו, שרבי משה ישב מאחור ורבי יעקב מלפנים.
והרי ההגיון הפשוט הוא להפך, מדוע הסיקו מסקנה שכזו?
וכך היה הנימוק: אין זה דרך ארץ כלפי נהג, שיהיה הוא לבד מלפנים, עם כסא ריק לצידו, ומביא לביתו את רבי יעקב היושב במושב האחורי. כך הוא אולי דרכם של נשיאים ופוליטיקאים שיש להם נהג צמוד, אבל זהו עלבון כלפי יהודי, המציע את שרותיו כנהג כדי להביא לביתם את גדולי התורה. ולכן, רגישותם לזולת של רבי משה ורבי יעקב הנחתה אותם, שצריך לארגן את הישיבה באופן שתמיד יישאר מישהו לצידו של הנהג, וכך הדרך הראויה לנהוג בה.
מעתה: אם ישב רבי משה במושב הקדמי, הרי הוא יצא מהמכונית כשיגיעו לביתו, והוא רבי יעקב נשאר מאחור בדרך שעד ביתו הוא, והנהג מלפנים לבדו, ורב יעקב במושב האחורי – אין זה מתאים כלל. וכי כך מנהג שבו נוהגים כלפי הנהג? ואולי הוא ירצה גם לשוחח בדרך עם רבי יעקב, וזכות זו תהא נבצרת ממנו מחמת סידורי הישיבה? לא כך מתנהגים!
לכן החליטו שישב רבי יעקב מלפנים. כאשר הגיעו לביתו של רבי משה, יצא רבי יעקב מהרכב כדי לאפשר לרבי משה לצאת ואז חזר רבי יעקב למושב הקדמי, וכך שמרו על היחס הנכון כלפי הנהג, בהבנה לעמקי רגשותיו, כראוי וכיאות לגדולים בתורה שכמותם.
ב. הבעל-קורא הצרוד
מעשה שהיה כך היה, ושמעתיו מפי קרוב משפחה של בעל המעשה:
שני יהודים היו קוראים בתורה בשבת בבית הכנסת, כל אחד לפי תורו. שבת אחת ראובן, שבת שניה שמעון, שבת שלישית שוב ראובן וחוזר חלילה.
אירע פעם ובשבת שראובן אמור היה לקרוא, נעשה צרוד מאד. היה זה עבורו מאמץ גדול להגביה את קולו, כדי שישמעו כל באי בית הכנסת את הקריאה, וגם המאמץ הגדול היה מניב קול שקט ונמוך מהרגיל. ניגש ראובן לפני תפילת שחרית, וביקש משמעון שימלא את מקומו, מחמת בעיית הצרידות הסכים שמעון בחפץ לב.
והנה מגיע זמן קריאת התורה, וראובן הצרוד – ניגש לספר התורה ומתחיל בקריאה!
הוא קרא עליה אחת, וניכר היה שהדבר עולה לו במאמץ גדול ועילאי. בגמר העליה סימן ראובן בידו לשמעון שיבוא הוא וישלים את הקריאה, כי אין ביכולתם של מיתרי הקול שלו להמשיך ולהשמיע לציבור.
בגמר התפילה ניגש שמעון לראובן, וארשת של פליאה על פניו: "הרי ביקשת ממני לפני התפילה לקרוא, והסכמתי. ידעתי מראש שאתה צרוד, וברור היה שלא תוכל להשלים את הפרשה. מדוע, אם כן, ניגשת אתה וקראת במאמץ כה רב את העליה הראשונה?" [אמרו אתם: מדוע?…]
השיב ראובן ואמר: "לא כולם ידועים על הסדר התורנות שביננו, מתי השבוע שלי ומתי השבוע שלך. אם אתה היית ניגש, היו סבורים רבים שזה משום שבשבוע זה אתה אכן אמור לקרוא. והרי סביר להניח שתהיינה טעויות בקריאה שלך, שהרי באמת אין זה שבוע שלך ולא התכוננת לפני כן. חששתי, אפוא, שמא יהיו כאלה שתהיה להם תרעומת כלפיך, אולי יחשבו שאתה קורא בלי הכנה, ושאין ראוי לזלזל כך בציבור המתפללים, ולכן עליתי לתורה וקראתי אני את העליה הראשונה, וכך ידעו כולם שאתה ניגש לקרוא ללא הכנה, וקיבלו בהבנה גמורה את הטעויות העלולות להיות בקריאה שלך…".
ג. מה מונח מאחורי הבקשה לכוס חלב…
המעשה הבא הוא קטן, אך משמעותי מאד. זוג צעיר, זמן קצר לאחר חתונתם, נכנסו לגור כדיירים חדשים בדירה ששכרו.
באחד הימים הראשונים דפקה בדלת השכנה שממול, ובקשה צנועה בפיה: "בדיוק נגמר לי החלב, אולי יש לכם חלב בבית ותוכלו לתת לי כוס חלב שאני זקוקה לה ועבור הילד הקטן"… הזוג מילאו את רצונה בחפץ לב, ונתנו לה את אשר ביקשה.
חז"ל אומרים שאשה מבינה באורחים יותר מן האיש, וכך היה אמנם גם במקרה זה, האשה היא זו שתפסה את משמעותה האמיתית של בקשת השכנה.
וכי לא היו לה מקורות אחרים להשיג כוס חלב? הרי היא שכנה ותיקה, ומכירה את כל המשפחות שבבנין ונמצאת בידידות איתן, ובוודאי יכולה היתה לבקש מהן כוס חלב! ומדוע ניגשה לבקש דווקא מחתן וכלה הנמצאים בדירה רק ימים ספורים?
אלא שכאשר מגיעה משפחה חדשה לבנין, ובפרט זוג צעיר, טבעי הדבר שיצטרכו דברים רבים כדי להכין את הדירה למגורים, לפעמים צריך פטיש או מברג, ולעיתים זקוקים להדרכה: היכן המכולת או היכן תחנת האוטובוס וכו'.
שכן טוב ייגש לדיירים החדשים, יתן להם "שלום עליכם" כראוי, ויבהיר להם שביתו כביתם וכל אשר הם צריכים – יכולים בשמחה לבקש ממנו, והוא יעזור כמיטב יכולתו. ודאי שזה עוזר מאד, אבל עדין חסר משהו.
דייר חדש [ובפרט אם הוא גם חתן טרי], לפעמים נמנע מלבקש, מחמת הבושה. אולי הוא צריך מברג, או אשתו זקוקה לשתי ביצים שחסרות לה עבור אפיית העוגה, אבל לא נעים לדפוק ולהטריד עבור דברים 'פעוטים' כאלו… עדיף להסתדר בלי.
יהיה בסדר, זה לא פיקוח נפש.
השכנה הוותיקה חשבה צעד אחד קדימה. היא באה לבקש מהזוג הטרי כוס חלב, ומעתה אם יתעורר אצלם הצורך בשתי ביצים – לא יתביישו ולא יהססו מלדפוק ולבקש, שהרי כבר 'גמלו" עמה טובה.
כשהיא באה לבקש חלב, לא היתה זו פעולה של 'לקיחה', אלא פעולה של 'נתינה' – לתת לזוג הצעיר את החופשיות לבקש את כל מה שיצטרכו בדרך של כבוד.
החשוב ביותר לאדם – שיעריכו אותו
כאן עלינו להתבונן ולשאול, מה עלה בידינו מהסיפורים הללו. הרי בכל אחד מהסיפורים מתגלה לא רק דאגה לזולת, אלא גם מחשבה מבריקה וגאונית, לחשוב צעד אחד קדימה. לחשוב על צרכיו של השני ולהתכונן להם בהכנה מוקדמת. לא כל אחד הוא גאון ומבריק, ולא כל יום מתעורר מצב הדומה לזה שבסיפור. אם כן, מה נוכל ללמוד 'למעשה' מן הסיפורים, כיצד ליישם אותם?
לקח אחד עולה מכל המעשים שהוזכרו: תחשוב איך השני מרגיש. תן משמעות מיוחדת וחשיבות יקרה למצבו של הזולת ולרגשותיו, ונסה להתנהג בהתאם.
התחשבות ברגשות הפוגע
נזהרים אנו שלא לפגוע באחרים, מוכנים אנו למחול על פגיעה שפגעו בנו אחרים – אולם זהירות שלא תיחלש דעת הפוגע שפגע בנו – היא כבר רגישות השייכת לעולם האצילות, לראשונים כמלאכים.
מסופר כי בימי אברכותו נוסע היה ה'חפץ חיים' זצ"ל למכור את ספריו בעיירות שונות. מעיירה לעיירה היה נודד עם צרורו הדל, נכנס לבית המדרש, פורש את ספריו על גבי אחד השולחנות, מוכר מה שמוכר וממשיך הלאה – אל המקום הבא.
באחת מנסיעותיו הטלטלה העגלה על פני הדרך המשובשת, ועצמותיו כאבו מן הישיבה הממושכת. פנה אל העגלון וביקש ממנו שיוריד אותו, וילך מעט לצד העגלה.
חמד העגלון לצון, וברגע שבו ירד הצליף הסוסים והשאיר את הנוסע שלו מדשדש מאחור.
בלית ברירה, כיתת ה'חפץ חיים' את רגליו עד העיירה. כשהגיע לשם, חקר למקום מגוריו של העגלון, בא לקחת את צרורו – ושילם לו את כל דמי הנסיעה, מבלי לומר דבר.
לאחר מכן, מיהר לשכור לו עגלה אחרת, ונסע לעיירה הבאה, ולא התעכב במקום למכור את ספריו.
ומדוע? כי חשש, שאם ילך לבית הכנסת למכור את הספרים והעגלון יראה זאת, יבין שהוא התעמר בלמדן ומחבר ספרים, ועלולה דעתו להיחלש… כדי למנוע ממנו צער, הזדרז להמשיך בדרכו.