סוחרים מהסוג התל אביבי הישן היו הגה"ח רבי אברהם יצחק רוטשטיין ושותפו הרה"ח רבי ברוך מנדלבוים. בבית החרושת שלהם לייצור מוצרי הלבשה בתל אביב היו השנים נוטשים בכל יום את מסחרם ועסקיהם ומקדישים עצמם ללימוד תורה בתוככי בית החרושת. כאשר כל ההמולה מסביב לא נוגעת אליהם כלל וכלל.
יתירה מזאת היה רבי אברהם יצחק (מחשובי האישים התורניים בדור הקודם; אביו של הגאון רבי נחום רוטשטיין שליט"א וחמיו של הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל) מי שנקרא על ידי החזון איש להציל בית היתומים דיסקין. חדר פרטי היה לו ברחוב כפר גלעדי ושם היה נועל עצמו מדי יום לארבע שעות תמימות של לימוד תורה החל מהשעה 2 אחה"צ עד לשעה 6 בערב.
היו אלו ארבע שעות שבהם כמאמר הפתגם 'יכול כל העולם להתהפך' ורבי אברהם יצחק לא מש מהגמרא. כי היה רבי אברהם יצחק גדול בתורה כאחד מגדולי הדור. כל כולו מקשה אחת של תורה בגאונות מופלגת. תפיסתו היתה מהירה כברק ומוחו חריף ומפולפל. אך הוא מעולם לא רצה להסתמך על כשרונותיו העילויים אלא היה שוקד ומתייגע בש"ס ופוסקים כעלם צעיר בהתמדה עצומה.
ספרי החתם סופר ופני יהושע על הש"ס היו נר לרגליו, ושו"ת נודע ביהודה ושו"ת חתם סופר לא משו מתחת ידו. בקיאותו העצומה בש"ס ופוסקים והיקף ידיעותיו בכל ארבעת חלקי שולחן ערוך היתה נדירה ביותר. סיפרו עליו כי בימי נעוריו למד בחברותא עם כ"ק האדמו"ר רבי שמואל שלמה ליינר מראדזין זצ"ל הי"ד והם היו בוחנים איש את רעהו מסכתות שלמות בעל פה על ידי נעיצת מחט לתוך הגמרא.
לאחר שעלה ארצה בימי בחרותו למד רבי אברהם יצחק בישיבת מאה שערים אצל הגה"צ רבי זליג ברוורמן זצ"ל וזמן קצר לאחר נישואיו כבר ביקשו לצרפו לבית דינו של הגרי"ח זוננפלד זצ"ל, אך הוא סירב ליהנות מכתרה של תורה וביקש להתפרנס מיגיע כפיו. וכך שבים אנו לנקודת ההתחלה של סיפורנו הנוכחי, כאשר רבי אברהם יצחק שולח ידיו בכישור לצורך פרנסתו, ומעדיף להתפרנס במלאכה אך גם אז מלאכתו ארעי ותורתו קבע, וכאמור, זמני הקביעות שלו לתורה הם כיתד בל תימוט וכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו.
אותו יום הסתגר רבי אברהם יצחק כהרגלו בשעה 2 אחרי הצהרים בחדרו שברחוב כפר גלעדי ובתוך דקה כבר היה שקוע בלימוד הגמרא בקול, בחשק, ובשמחה גדולה. כדרכו נעל את הדלת מבפנים כדי שאיש לא יוכל להפריע לו ולבטלו מלימודו. בני המשפחה רגילים היו מכבר כי בשעות אלו – יהיה מה שיהיה – אין דופקים על דלת חדרו, יען כי אבא אינו מרשה לשום גורם שבעולם, ויהיה זה החשוב ביותר, להפריעו.
כיצד אמר פעם לבני משפחתו? "בשעות אלו תחשיבוני כמת. אילו חס ושלום כבר הייתי מת, הייתם מעלים על דעתכם לבוא אל קברי ולבקש ממני התערבות במילי דעלמא? בודאי לא. כך הוא הדבר גם עתה. 'אדם כי ימות באוהל', אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ולאידך גיסא, אם תטרידוני מלימודי הרי באמת אהיה חשוב כמת".
רואה השטן את התמדתו העצומה של רבי אברהם יצחק ואינו יכול לשקוט על שמריו, חובה עליו להפריעו. שהרי בשביל כך נברא, וזהו תפקידו בעולם, ואם אינו עושה את מלאכתו למה נקרא שמו יצר הרע?
זמן קצר אחרי שרבי אברהם יצחק הסתגר וננעל בחדרו הגיעה לבית החרושת שלו משלחת מלכותית ממצרים. "מטעם בית המלוכה באנו", הודיעו באוזני שותפו רבי ברוך מנדלבוים, "וחפצים אנו לעשות אתכם עסקה גדולה מאד שתניב לכם רווחים עצומים. אנחנו זקוקים לכמות עצומה של בגדים מכל הסוגים, החל בכפפות ובסוודרים וכלה בגרביים משובחות".
ר' ברוך ידע על בואה של המשלחת. דבר זה כבר סוכם בינם על ידי חילופי מברקים. אלא שהמשלחת הנכבדה הודיעה (לפי בקשתו הנחרצת של רבי אברהם יצחק) כי היא תגיע בשעה 12 בצהרים. זאת, כדי שהמשא ומתן יוכל להתנהל בנחת בלא להפריע ללימודו של המנהל. ר' ברוך שלף את שעונו מכיס האפודה ואמר בנימה של הקפדה, "איחרתם בשעתיים". ראש המשלחת צקצק בלשונו בצער. "נכון, איחרנו את הרכבת והיינו צריכים לחכות שעתיים עד הרכבת הבאה".
"בוא נראה מה נוכל לעשות בלעדיו" אמר ר' ברוך וזימן את חברי המשלחת אל משרד בית החרושת. הם ישבו שם בנחת, התכבדו בלימונדה קרירה, חלצו את התרבושים האדומים מראשיהם והחלו מפרטים את טיב הסחורות שרצו לרכוש, הכמויות, והמחירים. היתה התמקחות קצרה שבסיומה הגיעו שני הצדדים לעמק השווה. העסקה הגדולה שנשאה רווחים גדולים מאד בחיקה, לא היתה צריכה עתה אלא את אישורו והסכמתו של המנהל הראשי וחתימת ידו.
"המתינו לי כאן שעה קלה" אמר ר' ברוך לחברי המשלחת הערבים-מצרים. "אלך לחדרו של שותפי לבקש את הסכמתו. אולי כשישמע שאין מדובר בהפרעה גדולה יפתח לפני את חדרו". הגויים לא הבינו דבר וחצי דבר. וכי מה מבין גוי בלימוד תורה בהתמדה וב"אדם כי ימות באהל". אתם קרויים אדם…
ר' ברוך יצא מבית החרושת ופסע ברחובות תל אביב עד שהגיע לרחוב כפר גלעדי. התקרב אל הדלת הנעולה וקרא בקול: "ר' אברהם יצחק". אין תשובה. קרא פעם ופעמיים ושלוש. הדלת אינה נפתחת. חזר לבית החרושת והודיע לחברי המשלחת. "עליכם להבין כי השותף שלי מסתגר בחדרו בכל יום לארבע שעות רצופות של לימוד. יהיה עליכם להתאזר בסבלנות עד שש בערב".
"מה?" נדהמו חברי המשלחת. "לשבת כאן עוד כמה שעות באפס מעשה ולחכות עד ששותפך יואיל בטובו להתפנות אלינו. מצטערים, אנחנו ממהרים. אם השותף שלך יכול לבוא עכשיו, מוטב, ואם לא, אנחנו הולכים מכאן".
ר' ברוך חש טעם חמצמץ בפיו ולא מהלימונדה. עסקת ענק כזו אינה מזדמנת בכל יום. והרי אין צורך לשבת עכשיו שעה שלמה עם חברי המשלחת. את זה עשה כבר הוא והסיר מר' אברהם יצחק את כל אבני הנגף. מה הוא צריך לעשות, רק להקשיב לו חמש דקות, לומר 'בסדר', ולחתום. למה הוא צריך להיות קיצוני כזה?
עם מעט רוגזה בלבו חזר לרחוב כפר גלעדי, הקיש על הדלת וקרא בקול רועם. "ר' אברהם יצחק. אנא, מדובר בעסקה ענקית. אני כבר סיכמתי הכל, רק תפתח את הדלת לרגע ותחתום על הנייר וכבר אתה חוזר ללימודך. זה לא יקח יותר משתי דקות".
חדרו של ר' אברהם יצחק היה גדול למדי ור' ברוך לא היה בטוח האם הוא שמע אותו. הגביר את קולו עוד יותר ואחר כך הצמיד את אוזנו לדלת. נדמה היה לו שהוא שומע ממעמקי החדר את זמזום לימודו של ר' אברהם יצחק.
הוא שומע אותי אבל מתעלם ממני, גברה התרעומת של ר' ברוך. "ר' אברהם יצחק". קרא שנית "דע לך שחברי המשלחת המצריים חסרי סבלנות. אם לא תתן את חתימתך הם יעזבו את המקום וייגרם לנו נזק גדול מאד. טוב, זה לא נזק ממש אלא מניעת רווח. אבל אתה הרי יודע שכל עתידנו הוא ברווחים שלנו, אז אנא, הואל בטובך לפתוח את הדלת".
כמו דיבר אל הקיר… סמוק פנים שב לבית החרושת ואמר לאפנדים המצריים, "אין מה לעשות. או שהוא לא שומע אותי, או שהוא שומע ולא רוצה לפתוח".
"הוא לא שומע", המהם ראש המשלחת וטפח קלות על כרסו העגולה. "בטוח שהוא לא שומע. הרי החבר שלך הוא לא מג'נון. בודאי הוא רוצה להרוויח כסף. אם היה שומע אותך כבר מזמן היה חותם". אולי הם צודקים, הרהר ר' ברוך, "הם מדברים בשכל ישר". הלך ר' ברוך לביתו של שותפו וסיפר לזוגתו, כי בעלה כנראה אינו שומע אותו במעמקי חדרו וכי ההפסד הצפוי יהיה גדול מאד.
"יש לי רעיון" אמרה היא. "מעל הדלת ישנו אשנב קטן, מעין חלון כזה לאוורור. אדם מבוגר לא יוכל להשתחל דרכו אבל הבן שלי דוב צבי הוא ילד קטן"… שלפה את בנה הקטן (הוא הגאון רבי דוב צבי רוטשטיין זצ"ל) ממשחקיו והלכה עמו לחדר לימודו של אבא. בדרך כלל אין עושים דבר כזה. אבל כעת, שאני. השותף מדבר על הפסדים עצומים והרי אין זה דבר של מה בכך.
הפעוט דוב צבי טיפס ללא קושי וחמק פנימה מבעד לחלון הקטן. הגיע אל אביו וסח לו: "אמא אמרה שאתה חייב לפתוח את הדלת. סוחרים מצריים רוצים לקנות ממך כמות ענקית של סחורה והם לא רוצים לחכות הרבה זמן".
"בשום אופן איני מפסיק מלימודי" ענה ר' אברהם יצחק קצרות. "תגיד לאמא שתמסור לסוחרים שאם הם רוצים לחכות עד שש בערב, נוכל לחתום על העסקה, אם לא, לא". הילד יצא מן האשנב כלעומת שבא ומסר את דברי אבא בדייקנות.
פליאתם של הסוחרים הערביים הפכה לזעם גדול. "הוא לא עושה לנו טובות" הכריז ראש המשלחת המלכותית בכעס. "אנחנו לא ילדים קטנים שנשב ונמתין לו כמה שעות". הם קמו ועזבו. הניירות המיותמים התגוללו על השולחן, ריקים מחתימה…
זמן קצר לאחר שש בערב חזר אל המשרד. עיניו הביטו כה וכה כמחפשות את הסוחרים הישמעאלים. "ומה חשבת, שהם יחכו לך?" אמר ר' ברוך בכאב, "אני לא מבין אותך. מה פשר העקשנות הזאת? לא יכולת להפסיק את הלימוד לכמה דקות?! אתה יודע איזה הפסד נגרם לנו? מילא אתה. אתה רוצה להפסיד, זכותך. אבל למה אתה גורר אותי אל ההפסדים שלך?"
ר' אברהם יצחק שלח את ידו אל ארנקו ללא היסוס. "תגיד לי כמה הפסדת בגללי ואני אפצה אותך פיצוי מלא". ר' ברוך הביט בו נדהם. "כן, אני מוכן לשלם לך הכל – אבל מהתורה לא אתבטל. איך כתוב בפסוק? 'כל חפציך לא ישוו בה'. אתה שומע ר' ברוך? כל החפצים הגשמיים, כל העולם כולו, עם כל החפצים שבו, הם שווים טריליארדי דולרים, מספרים מוגזמים שאין לנו השגה בהם, עם עשרות רבות של אפסים, ועכל זה איננו שווה לעומת כמה שורות של גמרא. אז איך אתה רוצה שאני אעזוב את הגמרא בשביל מאתיים או שלש מאות לירות מצריות?" ר' ברוך נותר פעור פה.
*
שני השותפים ישבו אותו יום במשרד לפני הצהרים כאשר לפתע שמעו המולה קלה ליד הדלת. מול עיניהם המופתעות נכנסו פנימה כל חברי המשלחת המלכותית המצרית שעזבו לפני שבועיים את המקום בכעס גדול. ר' אברהם יצחק חייך אליהם. "באתם לעשות עסקה אחרת?"
"לא" אמר ראש המשלחת במבוכה קלה. "חזרנו לכאן כדי לסגור אותה עסקה שרצינו לעשות איתך לפני שבועיים. אנחנו מבינים אותך טוב מאד" קרץ לעבר ר' אברהם יצחק בעינו, "לא רצית לחתום אתנו בשעתו כי לא נתנו לך מחיר טוב. אז ישבנו עם מנהל המשק בארמון המלוכה בקהיר, והוא נתן לנו יד חופשית להכפיל את המחיר. במקום שלש מאות לירות נשלם שש מאות".
ר' ברוך בלע את רוקו. לדבר כזה לא האמין. לא רק שלא נגרם נזק, אלא עוד רווח כפול! אבל את מהלך מחשבתו של שותפו טרם הכיר… ר' אברהם יצחק שמע את דבריו של המצרי ולא מצמץ. "לא" נע ראשו בפסקנות. "כמה רציתם לשלם לי? שלש מאות? לא אקח מכם לירה אחת יותר".
פניו של המצרי עטו גוון סגול. היהודי עוד ממשיך להתמקח. זאת אומרת שהוא רוצה תשע מאות… "הצעתי לך מחיר הכי טוב שאתה יכול לקבל, אז למה אתה מתווכח. קח שש מאות לירות כאן ועכשיו ובוא נסגור את העסקה מיד".
"שמע אותי היטב" חזר ר' אברהם יצחק באורך רוח, "אמרתי 300 ולא אקח ממך לירה אחת יותר. אין על מה לדבר". הוא לא שת לבו לתחנוניו האילמים של שותפו, ולמרבה השתאותם של המצרים הבהיר להם שהוא רציני בדבריו, וכוונתו אינה להקפצת המחיר בשום אופן.
לאחר שחברי המשלחת עזבו שמחים וטובי לב, פנה ר' ברוך אל ר' אברהם יצחק. "אני לא מבין אותך בכלל, יכולת לעשות כעת את עסקת השנה. להרוויח בבת אחת עוד מאה אחוז".
"אסביר לך" אמר ר' אברהם יצחק, "שתי סיבות בדבר: ראשית, אינני רוצה ליהנות הנאה כספית שבאה בגלל לימודי. שנית, אני חושש מהונאה. המצרים רצו להוסיף על המחיר כיון שפירשו בטעות את סירובי הראשוני כסירוב להצעת המחיר. וזה בפירוש לא נכון. איני רוצה לשקר, אפילו לנוכרים. כיצד אנו אומרים בכל בוקר, לעולם יהא אדם ירא שמים … ודובר אמת בלבבו".
הסוחרים המצרים המתפעלים לא שתקו מול התנהגותו האצילית של היהודי, הם הפיצו את הסיפור ברבים, וכך גרם ר' אברהם יצחק בהתמדתו העצומה לא רק לייקור ערך לימוד התורה אלא גם לקידוש שם שמים ברבים באופן נעלה ביותר.
מקור הסיפור: ספר הזכרון "ברכת אברהם" לתולדותיו של הגה"צ רבי אברהם יצחק רוטשטיין זצ"ל, בהוצאת משפחתו.
(הסופר ר' יאיר וינשטוק הי"ו, גיליון אהל מועד – לעלוב)