"ויצא יעקב מבאר שבע" (כח י)
"שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיווה הוא הדרה" (רש"י).
פרק ייחודי ומפואר הוא הזכות הגדולה – 'מתנת החינם', כפי שמגדיר זאת ראש הישיבה, הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, שהייתה לו לשהות במחיצתו של מרן הבריסקער רב זצוק"ל: "מי שהכניס אותי אליו לראשונה, היה הגאון רבי דוד פינקל זצוק"ל. הייתי ילד קטן, צעיר לימים. הנני אסיר תודה לו על כך. בתוך הבית, מי שעזר לי היה בנו, מרן הגאון הגדול רבי משולם דוד סולובייצ'יק זצ"ל. נקשרנו בעבותות של ידידות מאז.
"פעם דפקתי על דלת ביתו של הבריסקער רב, אך לא פתחו. דפקתי עוד פעם, ושוב. בנו הגרמ"ד פתח את הדלת. 'אבא שכב לנוח ואי אפשר להפריע', אמר לי, 'אבל המתן רגע, אלך לראות'. סוף־סוף נכנסתי פנימה בחרדת קודש. שאלתי אותו שאלה על הראב"ד בתורת כהנים. 'את זה צריך לראות', הוא ענה, קם ממיטתו והלך איתי לתוך החדר.
"הוא ישב אל השולחן. אני עמדתי לצידו. הוא התחיל לקרוא לי את הראב"ד, כשהוא מלווה עצמו בתנועות גוף. והנה נוכחתי, שאין לי עוד מה לשאול… הוא קרא את זה כך, כשהוא העמיד כל מילה במקומה, ומטעים את ההדגשות. כשסיים לקרוא, חייך קלות. בשלב זה נכנס לחדר תלמיד חכם גדול מאוד בתורה. לא ראיתי אף אחד שישב אצל הרב, אבל הוא ישב. 'מה מדברים כאן?', הוא שאל. הרגשתי שאני מחוויר. השיב לו מרן הגרי"ז: 'כאן מדברים? כאן מתייגעים!'.
"כעבור כמה רגעים עזב מרן את החדר. ביקש אותו תלמיד חכם שאסביר לו מה אירע כאן. סיפרתי שבאתי ושאלתי, והוא חזר וקרא, כך שהבנתי שאין מה לשאול. והנה הרב נכנס שוב לחדר, וצורתו אחרת. הוא דרש בשלומו של אותו גדול, כאילו לא השיב לי לפני רגע על שאלתי. מי שהיה וראה אצל מרן הגרי"ז, איך הוורידים במצח בולטים כשהוא מתרכז בלימודו, מי שזכה לשמוע ממנו את אמרותיו הטהורות – כמו מרגליות ופנינים, לא יכול שלא לקבל גישמאק בלימוד. קיבלתי מתנת חינם, את הזכות הזאת שנפלה בחלקי – להסתופף בצל קודשו של הבריסקער רב, נדמה לי שהיתה לו הנהגה 'מוחלת' כלפיי…".
מהבריסקער רב מפליג ראש הישיבה שליט"א, איך לא, למורו ורבו מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל: "רבי איסר זלמן, אי אפשר לדבר עליו בלי לבכות. סמל הטוב! חשבתי שיש לי אצלו יחס מיוחד, כי אבא שלי הוא 'קלצקער', נולד בקלצק ואחר כך למד אצלו בסלוצק, ואף היה תלמיד־חבר למרן הגרא"מ שך זצוק"ל. לכן חשבתי שקיבלתי יחס מיוחד. הגאון רבי דוד פינקל שלקח אותי אליו, אמר לו שאני בנו של רבי ישראל. רבי איסר זלמן ביקש שאומר לו תורה, ואני התחלתי לומר…
"מיד בתחילת דבריי הוא אמר: 'אוי, איזה גישמאק…!', לאחר מכן אמר לי רבי דוד: 'רבי איסר זלמן 'מחזיק' מהתורה שלך!'. אמרתי לו: 'ראית שאפילו לא שמע…'. הוא השיב לי: 'ברוך, אתה לא מכיר את רבי איסר זלמן. אין דבר כזה שהוא לא שומע. הוא שומע הכל'. לימים נוכחתי, שהוא שמע הכל…"
ראש הישיבה שליט"א חוזר אל אביו, הגה"צ רבי ישראל זצוק"ל: "אאמו"ר סיפר לי, כי מאז ילדותו שאף להגיע לסלבודקא, ששמה הטוב של ישיבתה יצא למרחוק. אך עקב קשיי מעבר גבולות, נתקע בסלוצק, שם למד תחת שרביטו של מרן ראש הישיבה הגרא"ז זצוק"ל. לימים נודע כי אפשרי לעבור מרוסיה לליטא – וניתן לנסוע לסלבודקא.
"כשגילה אבי זצ"ל את מחשבתו למרן הגרא"ז לנסוע לסלבודקא, אמר לו ראש הישיבה: 'אם תישאר בגבולנו, אתן לך את מרן הגרא"מ שך', שהיה כבר אז ארי וגדול מאד בתורה. איני זוכר כמה זמן למדו יחדיו, בחברותא של 'תלמיד חבר'.
"לימים, דירת הורי נ"ע היתה בשכונת 'מקור ברוך' בירושלים, ואילו דירת מרן הגרא"מ שך הייתה בשכונת 'כרם' – הנמצאת בין 'מקור ברוך' לבין 'גאולה', בה שכנה ישיבת חברון. כשידי הייתה נתונה בתוך ידו של אבי זצוק"ל, והיינו עוברים על יד ביתו של מרן הגרא"מ שך, פעמים רבות אבי היה מתעכב ואומר לי: 'הסתכל היטב מי יושב שם על קצה הכיסא, ומרוכז מאוד בתוך הספרים שלפניו. הסתכל היטב! היום איני יודע מי מכיר אותו, אבל אני בטוח כי בבוא היום תרעש ממנו הארץ. אני מכיר אותו מימי סלוצק. איני סבור שמצוי מתמיד כמותו'…
"אבא זצ"ל היה קורא לו ה'בבוילניקאר', על שם העיירה בה נולד ברוסיה. משום מה דיבר איתי תמיד, על התמדתו ושקיעותו של מרן הגרא"מ שך זצוק"ל, ואינני יודע על סמך מה צפה כך את מנהיגותו. שהרי באותם ימים היה ספון בתוך ד' אמות של הלכה, ובעמקות התורה בלבד…".
ראש הישיבה שליט"א, זכה לקרבה גדולה גם אצל מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק"ל, ראש ישיבת מיר, וכעת הוא מסכים לשתף אותנו מהחוויות המרוממות שזכה להן במחיצתו: "ביקורי החג שלי אצל מרן הגרא"י פינקל, היו מיוחדים מאוד. הוא היה אישיות מיוחדת במינה. איני יודע מי עשה למען הפצת התורה בעמקותה כמוהו. ירושלים של אותם ימים, במיוחד מצבם של תלמידי החכמים שבה, היה של עניות ודחק. והוא, ראש הישיבה, היה מחלק עשר לא"י (לירות ארץ־ישראליות) – הרבה כסף באותם ימים – לכל קטע חידושי תורה שמישהו הרצה בפניו.
"הוא גם תמך מכספו בישיבות אחרות, עודד את הקמתן והמשיך לקיימן. הלא היא תופעת פלא, לתמוך באברכים, כדי שילמדו בישיבות אחרות שהוא חפץ לעודדן. בהיותי צעיר לימים, לא הייתי מהנתמכים על ידו כספית, אבל היה זה אתגר גדול עבורי לשבת, לכל הפחות מדי מועד במועדו, ולהרצות בפניו חידושי תורה. כי שמיעתו לא היתה שמיעה חפוזה או נימוסית בעלמא. הוא שמע בשימת לב מירבית כל מה שיצא מפיהו של הצורב, ת"ח או הצעיר, שהרצה בפניו את חידושי תורתו.
"הוא היה בודק את הדברים היטב. מקשה, שואל ומפרק. הרצאה של חידושי תורה לפני מרן הגרא"י, היתה לפעמים אורכת גם שעתיים ומעלה. הוא לא ויתר על שום נקודה, ולא היה קל לעמוד ולעבור 'בשלום' את שמיעתו המדוקדקת. כך שהרצאה בפניו היוותה אתגר מיוחד, ובוודאי גם ממריץ ומעודד. זכורני שעבודה רבה היתה להכין את החידו"ת, וכשהיה נדמה לי שעברתי בשלום את ביקורתו, כמו ירד עול מעליי. אין ספק כי התועלת מהנהגתו זאת של מרן, אין ערוך לה, ממש להפליא!".
"בוא נראה מה אתה יודע…"
מעשה מיוחד ביותר, זוכר הגאון הגדול רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, במהלך אחד מביקוריו אצל מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצוק"ל: "זו היתה שבת חוה"מ של חג הפסח. ירדתי אל מעונו כדרכי, ובפרוזדור שמעתי ויכוח עז שמתנהל בתוך חדרו של ראש הישיבה. כשהשתרר שקט, דפקתי על דלתו ונכנסתי, כשאותו תמיד חכם גדול שקדמני, יוצא ממנו, לאחר שסיים את הרצאתו.
"עוד טרם שקיבלתי רשות לשבת, פנה אלי הגרא"י באומרו: 'אני מסופק מאד אם תצליח גם אתה לומר חידושי תורה נפלאים, כמו זה שיצא מכאן עתה'. התפלאתי, כי עדיין מהדהדים באוזניי הוויכוחים העזים שהתנהלו בחדר זה לפני כמה דקות… אבל מרן הגרא"י לא חיכה והמשיך: 'הוא דיבר על ענין פלוני, מעטים היודעים לדבר על נושא זה', והפטיר: 'נו, בוא נראה מה אתה יודע לחדש…'
"התחלתי את הרצאתי, והוא בא כנגדי כדרכו בוויכוחיו שארכו זמן רב, סוף כל סוף פטרני לשלום, לא לפני שהציע לי לחזור ולעיין בכמה פרטים. אני, כמו לאחר כל ביקור אצל מרן, יצאתי עם הרגשה מרוממת, דווקא בגלל ויכוחיו. מצאתי ענין רב ברצינותו ובעצם התייחסותו לכל פרט.
"מרן ראש הישיבה ליווה אותי כמה פסיעות, ואני יצאתי אל המסדרון. ומה רואות עיני? על הספסל יושב וממתין אותו תלמיד חכם שיצא לפניי מחדרו! אני משום מה, כשראיתי אותו, מצאתי לנחוץ לומר לו (אף על פי שהוא היה מבוגר ממני בהרבה, ואולי היתה בכך חוצפה כלשהי): 'או־הו, אין לכם מושג כמה שיבח מרן את חידושי התורה שלכם…'. נדמה לי שחזרתי על כל מה שאמר לי מרן עם כניסתי אליו. ראיתי שאותו תלמיד חכם שמח לשמע הדברים. הוא מיהר לחזור אל החדר, כנראה כדי להבהיר שוב את חידושי תורתו, ו'להצילם' מביקורתו של מרן, כשאני שומע ממרחק את תחילת ויכוחיהם הנוספים…
"כעבור עשרות שנים, פגשתי את אותו תלמיד חכם בבית ידידים משותפים בחוץ לארץ. הוא קידם אותי בשמחה, באומרו: 'אתם יודעים, אנחנו חייבים לכם חוב גדול, אולי אצליח לפרוע אותו עתה…'. ואני בתמימות ומבלי לתאר למה הדברים מכוונים, השבתי לו: 'עד כמה שאני יודע וזוכר, מעולם לא קיבלתי מכם שום הלוואה או פיקדון. אולי אתם טועים…'
"הוא השיב במרץ: 'לא. אינני טועה! לא בממון או בפיקדון עסקינן, אלא בדבר הרבה יותר חשוב, ובחוב הרבה יותר מעיק!'
"'אתם זוכרים', המשיך, 'את אותה שנה שנפגשנו על מפתן חדרו של מרן הגרא"י זצוק"ל? אנו זוכרים שאתם יצאתם ופגשתם אותי ממתין לביקור החוזר… ובאותם רגעים הייתם בשבילי 'כל הון דעלמא'. לא תיארתי לעצמי, שמרן ראש הישיבה מעריך כל כך את חידושיי. דבריכם היו עבורי כמים קרים על נפש עייפה. אין לכם מושג מה 'עשו' לי דבריכם המרגיעים. היו ברוכים!…'
"חזרתי לפניו על אותם דברים של שבח שיצאו מפי הגרא"י, על אודות חידושי תורתו, ונפרדתי ממנו לשלום".
"אתה מסוגל!"
ושוב, כמו חוט השני, מחבר ראש הישיבה שליט"א את האמרות והסיפורים דלעיל – כמו נדבך אל נדבך, שיוצרים יחדיו בית גידול מופלא, בדרכו של מרן האלטער מסלבודקא: "האלטער היה אומר: 'אם אתה יודע לרומם את הבחור, אין לו ענין בכל הבלי העולם. חייבים לדבר כמובן נגד הניסיונות שבדורנו. אבל אם אתה מרומם את הבחור, זה לא מעניין אותו בכלל".
ב'ברכת מרדכי' סוכות, כותב ראש־הישיבה שליט"א אודות הנאמר 'אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו': יש בחורים המגיעים לישיבה ומצפים שיהיו גדולים. לעיתים מתאכזבים ולעיתים זה ההיפך, וזהו מעניינא דיומא של סוכות ושמחת תורה. איך מזהים מראש ונותנים כלים לבחורים שאינם כה חזקים לגדול ולצמוח?
"שיעור צריך להגיד לפי הרמה הכי גבוהה, אך בד בבד יש להחדיר בחלש, את ההכרה כי הוא מסוגל להבין, לא פחות מכל אחד אחר. זה תלוי ביחס אבהי ובהסבר. העיקר הוא להראות שמחה של אמת, מכל הישג של תלמיד".
איך דואגים לבחור?
ראש הישיבה שליט"א: "יש עובדה נפלאה ממש בהקשר זה: פעם אשתו של האלטער קראה לחותני, מרן הגר"מ חדש, ואמרה לו שהיא חוששת לבריאותו של בעלה. 'ידוע', אמרה, 'שהוא צם מידי שני וחמישי, אולם לאחרונה הוא מקבל עליו תעניות רבות. כל יום הוא מקבל עליו תעניות על בחורים, ואני דואגת שמא יחלה חלילה'.
"אמר לה רבי מאיר: 'אנו יודעים שני דברים – שמרן הסבא מחושב עד לאחת, ואם החליט שכך צריך הוא לעשות, זה מה שצריך. שנית, ידוע כמה הוא שומר על בריאותו'. אולם היא בדאגתה שבה וביקשה ממנו שיאסוף את טובי הבחורים, ויחדיו יטכסו עצה מה לעשות. כבקשתה, קרא רבי מאיר לכמה מטובי הבחורים. הם הגיעו להחלטה כי ינסו למצוא דרך להיכנס עמו בדברים, ולדבר עמו על כך.
"סיפר לימים חותני: 'בשעת בוקר שאלתיו: מה קרה לאחרונה שהאלטער נוהג כל כך הרבה תעניות? הוא השיב: 'מזמן שבאתי לחברון, תמיד פחדתי מהאבות הקדושים, אולי אינם שבעי רצון מעמנו, אבל ראיתי שאין אף בחור שלא עשה שטייגען כראוי, ונחה דעתי. אולם לאחרונה ראיתי אחד (וכאן הזכיר את שמו), שלא מתקדם, ולכן אני צם עליו'…
"'השבתי לו, שדווקא ראיתי עתה, אצל אותו בחור, סימן עלייה. תיארתי בפניו את הסימן, וכששמע זאת הסבא השיב בנהרה: 'מאיר, בוא עמי, הולכים עתה לאכול…'. וכך הפסיק את צומו'. זאת דאגה לתלמיד! זאת מחשבה עליו! כך מצמיחים אנשים גדולים!"…
טרם סיימנו את הריאיון הנפלא, ונאמן ביתו הרב יעקב גרוסברד קם ללוותנו, ביקש הגאון הגדול שליט"א להוסיף דברים: "חפצתי להדגיש: חלקם של ההורים בחינוך ילדיהם ובעיצוב דמותם, הוא עצום ורב. עלינו לדעת, כי קודם כל מושפעים ילדינו מהתנהגות הוריהם. התנהגות זאת נקלטת בקרבם, גם מבלי משים, לא מצד ההורים ולא מצד ילדיהם. כל התרגזות, כל קוצר רוח, כל תגובה, נרשמת בנפש ילדינו. ולא עוד, אלא שהם 'תופסים' מהר מאד, יותר מכפי שנדמה לנו, את חולשותינו. הם לומדים ו'מעתיקים' מיד, את כל התנהגותנו, לטוב ולמוטב.
"יש ערכים והתנהגויות, הנלמדים בטבעיות בבית ההורים, ובמיוחד ערכי 'כבוד התורה', 'כבוד חכמים', 'שאיפות' ורצונות. מאיתנו ילמדו היאך להשתוקק לגדלות אמיתית, היאך להעריך תלמיד חכם. כמו גם, היאך להתייחס לחומר, לגשמיות ולמילוי רצונות. מאיתנו יושפעו, היאך להתנהג בנימוסין ובדרך ארץ, ועוד ועוד ועוד… נא ונא לשים לב, להיות מחושבים בדיבור ובמעשה. במיוחד בדקדוק המצוות ובהקפדה גמורה על הלכה מדוקדקת.
"אחזור ואדגיש, כי עלינו לדעת שכל תנועה נלמדת ועוברת אל ילדינו. כל הערכה, כל הבעת דעה. אי אפשר להפריז בחשיבות ובמרכזיות של השפעת ההורים על בניהם. אל נחשוב ולו לרגע, כי מילה טובה שלנו אל בנינו ובנותינו, אובדת. יש לשקול בפלס כל תגובה, מתוך מחשבה על כל הדורות הבאים.
"וד' הטוב ינחיל לכם ולכל קוראי מאמריכם, נחת דקדושה, חיים טובים ומאושרים, בנים ובנות גדולי תורה ויראה, אמן!"
(מתוך יתד נאמן – חג הסוכות תשע"ח)
