הרב אייזיק רוזנבלום
ר' יצחק ברוך נשאר אחרון. הוא ממתין שכולם יתרחקו, סוגר את הדלת וממהר לסדר את הבלגאן. מרים ניירות מהרצפה, מעמיד את הכיסאות במקומותיהם, אוסף את התפוז המרוסק שנמעך במרכז הכתה, מניח אותו בעדינות בפח האשפה, נושם נשימה עמוקה ויוצא אל המסדרון. לא לפני שכיבה את האור וסגר אחריו את הדלת.
במסדרון הוא פוסע בזריזות ובזהירות. האחרון שהוא היה רוצה לפגוש עכשיו זה את המנהל… רק זה חסר לו, שהמנהל עוד ישאל אותו מה היו הקולות המזעזעים שבקעו מכתה ה'.
הוא כועס! בטח שהוא כועס… הילדים האלו אין להם רחמים! הם לא מבינים שהוא בסך הכלל ממלא מקום? מה גורם להם להתאכזר אליו כל כך? למה הם חייבים לצעוק ולהתפרע? למה הם חייבים להשתולל ולהפריע???
**
מה שר' יצחק ברוך לא יודע, זה שהילדים בסך הכל ממלאים את תפקידם… הם נמצאים כאן כדי לחגוג. כל ילד נולד עם שאיפה עזה לעשות ככל העולה על רוחו. אף ילד בריא בנפשו לא מעוניין לשבת בדממה רק בגלל שמישהו אמר לו לעשות זאת. כדי שילד יציית להורה או למורה שלו, חייבים לגרום לו לעשות זאת.
יש שתי דרכים לגרום לילד לשבת שבשקט ולא להפריע בשיעור.
- לגרום לו ליהנות מהשיעור.
- לגרום לו לחשוש מהפרת הסדר והפרעה לשיעור.
האופציה הבריאה ביותר היא לשלב את שתי הדרכים הללו גם יחד. מצד אחד להעביר את השיעור בצורה חווייתית ובסגנון מעניין שיגרום לילד לרצות להיות חלק מהשיעור המרתק הזה.
במקביל, חשוב מאוד לשמור על כללי מסגרת ומשמעת שבלעדיהם אי אפשר לנהל כיתה. גם המחנך הכי נחמד בעולם, שיודע להעביר את השיעורים בצורה הכי חווייתית בעולם, שבכל הילדים בעיר יתחננו ללמוד אצלו, לא יוכל להפעיל את הכיתה ולהעביר את השיעור בלי לשמור על כללי מסגרת בסיסיים.
כי בלי משמעת אין כלום, אי אפשר לספר סיפור כשכל הזמן הילדים מתערבים או מפריעים, אי אפשר להמחיש לילדים את הנושא הנלמד כשהם לא יושבים במקומות ומאזינים.
**
אבל איך מייצרים משמעת? מענישים את הילדים ללא רחמים? מאיימים עליהם באיומים חמורים מאוד? שולחים פתקים להורים שלהם? אולי שולחים אותם עצמם אל המנהל?
כמובן שנושא המשמעת הוא נושא רחב, טובי המרצים בנו סדנאות שלמות ומתפרנסים כבר שנים רבות מהעברת הרצאות בנושא זה. לא ננסה להתחרות בהם ולא ננסה לפענח את כל תורת המשמעת במאמר אחד קטן ומוגבל.
כן ננסה להביא כלל אחד, שיכול לשמש כבסיס לכל מחנך ולכל הורה. אבל לפני כן נספר לכם סיפור…
**
סיפר לי שכני שחזר בתשובה לפני כמה שנים: היה זה לפני כ-15 שנה. נשלחתי אז מטעם מקום העבודה שלי לביקור במדינה השכנה, ירדן. הנהג היה ערבי ישראלי, שמבקר רבות בירדן ומכיר את כבישי הממלכה השכנה ככף ידו.
כיסיתי את ראשי בכאפייה ירקרקה, הנחתי עליה עקאל שחור ומעוגל, נכנסתי לרכבו של הנהג הערבי ויצאנו לדרך.
בכבישי הארץ הוא נהג כמו ילד טוב. שמר על המהירות המותרת, לא ביצע עקיפות אסורות, לא עבר ברמזורים אדומים כמובן, ובהחלט ניתן היה להכתיר אותו כנהג זהיר ומקצועי.
רק עברנו את הגבול והחתמנו את הדרכונים, הכל השתנה. פתאום הפכה הנהיגה את פניה ושינתה את צורתה. הנהג נשאר זהיר יחסית, אבל הציות לחוקי התנועה נעלם כלא היה. הוא עקף תוך חציית קו לבן, עבר ברמזורים אדומים ופעם אחת אפילו נכנס לכביש חד סטרי בינעירוני בנסיעה מהירה נגד כיוון התנועה, כדי לחסוך כמה דקות של עיקוף שהיה אמור לבצע אם היה נוהג כחוק.
האמת שקצת נבהלתי אבל הוא הרגיע אותי והסביר לי שהוא מכיר היטב את כבישי ירדן ונהג בזהירות רבה.
זה לא כל כך הרגע אותי, אבל למרות החשש לא יכולתי שלא לשאול אותי: "תגיד לי יא אבו עלא, מה קרה לך? מקודם היית כזה נהג צייתן ושומר חוק, רק עברנו את הגבול והתהפכת לגמרי. מה? בירדן אין חוקים? בירדן מותר לעקוף בקו לבן? מותר לעבור ברמזור אדום???
הנהג פרץ בצחוק גדול וענה: "החוקים בירדן דומים מאוד לחוקים בישראל… לא זו בלבד, אלא שבירדן מטילים קנסות כבדים אפילו יותר.
"הסיבה שבגינה אני שומר על החוק בישראל ולא בירדן לא נעוצה בשאלה איפה יש חוק ואיפה אין חוק, אלא מה יקרה לי אם אעבור על החוק!
"אם אני עובר על החוק בישראל יש סיכוי הרבה יותר גבוה שיתפסו אותי. שוטרים עומדים בכל פינה עם מצלמות מהירות, בצמתים רבים יש מצלמות, ניידות תנועה מסיירות בכל כבישי הארץ, ואם שוטר תופס אותי אין לי אפשרות להתחמק ממנו. אני אקבל קנס, יורידו לי נקודות ולבסוף ישללו לי את הרישיון. לכן אני לא לוקח סיכון, למרות הפיתוי הגדול לעקוף בפס לבן או לעבור ברמזור אדום…
"לעומת זאת, בירדן, יש מעט מאוד אכיפה. יתירה מזאת, גם אם יתפוס אותי שוטר בירדן, אני פשוט אשלוף שטר של 100 דולר מהכיס והשוטר כבר ישכח שפעם הוא עצר אותי על עבירת תנועה כלשהי… הסיכון שאצטרך לשלם ביוקר על עבירת תנועה נמוך מאוד מאוד".
**
חקיקה זה דבר נפלא. אפשר לחוקק חוקים האוסרים על עקיפה בקו לבן, חציית צומת רמזור אדום, נסיעה מעל המהירות המותרת, כל החוקים הללו טובים ויפים. הם גם עובדים מצוין במדינות רבות, וגורמים להפחתה משמעותית במספר תאונות הדרכים הקטלניות.
אין ספק!
אבל חקיקה בלי אכיפה אינה שווה דבר וחצי דבר!
העובדה שה'מלמד' אומר לילדים "אל תטפסו על הכיסאות", אין בה כדי לגרום להם שלא יטפסו עליהם. כשהוא אוסר עליהם לדבר בשיעור, זה לא אומר שהם לא ידברו.
האכיפה חייבת להיות עיקשת, היא חייבת להיות תמידית. היא לא חייבת להיות תוקפנית וחסרת התחשבות, אבל הילד צריך לדעת שבכל פעם שהוא ימרה את פי המלמד, הוא ישלם על כך מחיר.