רבי נתן צבי פינקל זצ"ל נפטר ביום פטירתה של רחל אמנו.
האדם שזכה להוריד מעצמו את הכל למען תלמידיו,
למען תלמידי ישיבת מיר ולמען תלמידי עולם התורה בכללותו.
אחד הסיפורים המדהימים והמזעזעים שאולי מאפיינים את כל חייו של רבי נתן צבי פינקל בשתי מילים,
הוא הסיפור דלהלן:
רבי נתן צבי היה חולה פרקינסון.
הוא היה מתקשה מאוד לדבר,
מתקשה מאוד להתנייד.
אבל למרות זאת, הוא הצליח להחזיק ישיבה מהגדולות בעולם,
ולהמשיך ולמסור שיעורים תמידים כסדרם.
יום אחד הוא הוזמן על ידי בוגרי הישיבה שלו למסור שיעור במקום מחוץ לישיבה.
הוא הגיע למקום, ניסה לפתוח את פיו, ולא הצליח להוציא אפילו מילה אחת,
התאמץ שוב וניסה שוב להתחיל את דבריו, את הדרשה ודברי התורה אותם הכין,
אך לא הצליח להוציא הגה.
לאחר ניסיונות כושלים, הוא ישב במקומו מובס ומותש.
רמז שברצונו לקבל עט ונייר,
וכתב שתי מילים בלבד:
"סליחה, ניסיתי".
ראשית כל אני מתנצל בפניכם למרות שאתם תלמידיי,
ואין לכם את הזכות ואת העונג לדרוש זאת.
אבל מעבר לכך,
אני רוצה לומר לכם שניסיתי כמיטב יכולתי,
ניסיתי עד קצה גבול היכולת,
ניסיתי ולא הצלחתי.
שתי מילים שמקפלות לתוכן מהות של אדם נדיר.
האדם הגדול בענקים.
לא נדרש ממך יותר מאשר לנסות,
אבל נדרש ממך לנסות עד הסוף!
לעשות כפי יכולתך ואפילו קצת מעבר ליכולות שלך.
כי אם לאחר שניסית ועשית לא הצלחת,
אל תישבר,
אל תתרסק.
תאמר:
"ריבונו של עולם!
חובתי לנסות, אין חובתי להצליח.
ההצלחה ממך יתברך
הניסיון ממני,
את חלקי מילאתי בשלמות".
לאנשים הסובבים אותך,
ולא משנה מה רמתם כלפיך, ולא משנה עד כמה אתה הבוס או הרב שלהם,
תלמד להתנצל ולומר סליחה.
תלמד לומר:
"למרות שפערי הגילאים והכחות בינינו אינם שווים,
ויש לי את כל הזכות להסב את פני ולחזור לרכב ומשם למשרדי בישיבה הקדושה,
עדיין אני יודע לבקש סליחה.
לו יקח כל אחד מאיתנו את שני הדברים המדהימים והנפלאים הללו,
הרי שחיינו והעולם כולו יראו אחרת,
ברוכים תהיו!