סיפר הגאון רבי ישראל יצחק מנדלזון שליט"א אב"ד קוממיות-ירושלים: הימים ימי ילדותי, ואנחנו מצויים עדיין בתקופת המאפייה הישנה. בימים ההם שהכל עבד ידני, עירוב חומרי הגלם, הלישה, הקיטוף והאפיה, מנהל האפייה הגיע פעם בשבוע לבית אבא כדי לברר איתו את ההלכה. הוא הגיש בפניו הצעות וספיקות שהתעוררו, והרבה שאלות כשרות בחומרי הגלם.
מנהל האפייה לא התגורר בקוממיות, מי שהתגוררו בקוממיות גרו המנהלים האדמיניסטרטיביים. הוא הגיע עם רכב מדגם "ווילס", הרכב המשוכלל ביותר באותם ימים… הוא עצמו לא היה הנהג, אלא בנו שהיה ירא שמים בן 25 שנה. בזמן שאביו ישב בחדרו של אבא, הבן ישב המתין בחוץ בחוסר מעש. הם הגיעו הרבה בשעות הצהרים, בעת הפסקת הלימודים בחיידר.
הייתי אז ילד בן עשר בערך, ונראיתי קצת גבוה מכפי גילי. חזרתי הביתה, לאכול משהו ולשחק, לפעמים נכנסתי ל"בית־דין שטוב" – להטות אוזן ללימודו של אבא, או לדיני תורה שהתנהלו. מתוך חוסר המעש, הבן הציע לי לעלות על הרכב ולעשות קצת סיבובים באזור קוממיות. לא ראיתי בכך שום דבר לא טוב, לא היו לו שום בעיות באידישקייט חלילה, הוא אברך משלנו, והסכמתי.
ומאז זה הפך לדבר שבשגרה, כל אימת שמנהל האפייה במאפיית הלחם הגיע לאבא בשעות הצהרים, עליתי לרכב ונסענו יחד לטייל באזור.
פעם אחת הציע לי ללמדני נהיגה.
וכך התחלתי, הילד בן העשר שנראה אולי גדול מכפי גילו, ללמוד כיצד נוהגים. תוך כמה שבועות תפסתי את הכל, ידעתי איך מעבירים מהלכים ואיך מרימים את הקלאץ', שזה דבר לא פשוט בכלל, בוודאי לא לילד צעיר כמוני, ותוך חודשיים וחצי כבר ידעתי לנהוג ברכב המשוכלל כזקן ורגיל… אחת לשבוע או שבועיים טיילתי אתו בכבישים פנימיים שבאזור קוממיות.
הכבישים היו ריקים בדרך כלל, וכך לא ידע איש על מעשינו. אני כשלעצמי לא תפסתי את החומרה שבדבר, ילד הייתי ולא חשבתי הרבה על מעשיי.
ויהי היום ובאחת הנסיעות בכביש המוביל לקוממיות, צעד מנהל הת"ת הרב החסיד רבי שלמה זלמן קוט זצ"ל. יהודי חשוב מאוד, תלמידו של מרן הרב מטשעבין עוד מחו"ל, יהודי שידע ש"ס, ובחן אותנו בחידר – בעל פה.
ראיתי את מנהל התלמוד תורה הולך מולי. מה שהייתי אמור לעשות זה להחליף את מקום הנהג עם האברך בנו של מנהל האפייה, אבל משום מה, הייתי כל כך בטוח ביכולת הנהיגה, ובלי לחשוב הרבה כאשר התקרבתי אליו עם המכונית, נעצרתי, פתחתי את החלון ואחריו את הדלת והצעתי טרמפ למנהל הת"ת, לא פחות ולא יותר.
המנהל היה המום, הילד בן העשר, בנו של הרב, נוהג במכונית כזקן ורגיל ועוד מזמין אותו לעלות על המכונית. מרוב תדהמה, טרק את הדלת עד שכל המכונית הזדעזעה מעוצמת הטריקה.
באותו רגע נפלה בי ההבנה, שבעצם אני עוסק כאן במעשה מסוכן מאין כמוהו. התמלאתי בחרטה כרימון, ועם הרבה בושה. והבנתי מיד כי המצב חמור ורציני מאוד, ואקבל בוודאי עונש חמור שאין כדוגמתו.
רצתי לחיידר, ובאותו יום השתדלתי ללמוד הכי טוב שאפשר, וכשהגעתי בערב לתפילת מנחה בבית הכנסת חשתי היטב שקוממיות כבר מזועזעת ת"ק פרסה על ת"ק פרסה — סביב המעשה הנואל. ההונגרים, התלחשו מאחורי ואמרו עלי: "דע בורדי" – שובב באידיש הונגרית, ואילו הפולנים רגשו ורעשו סביבי, "לובוס" כינו אותי, התרגום הפולני למונח: ילד שובב חסר גבולות.
חששתי שכשאחזור הביתה ממתין לי העונש הגדול. מידי לילה כשהייתי חוזר הביתה ואוכל ארוחת ערב, הייתי נכנס לאבא לבית דין שטוב', אך מובן מאליו שבאותו לילה לא העזתי אפילו לחשוב על הרעיון. אכלתי משהו, התקלחתי ורציתי מיד לרוץ לישון.
תוך כדי שאני הולך לישון, שמעתי את אבא קורא: "ישראל יצחק, ישראל יצחק, קום אריין!", נכנסתי ל"בית דין שטוב", ואז נשמע קולו של אבא בניחותא (באידיש): ישראל יצחק, אתה מבין שעשית מעשה שובב, אתה מבין כי עשית מעשה שיכול להביא לידי פיקוח נפשות ממש! האם אתה יכול לקבל על עצמך שלא תעשה יותר כאלו דברים? תחשוב טוב, אתה מסכים שזה היה מעשה שובבות? אתה מסכים שלא היה לך לעשות כאלו דברים? אתה מבין שאלו מעשים הנכנסים לגדר של סכנת נפשות? האם אתה מקבל שיותר לא תעשה כאלו דברים? שלוש פעמים חזר על הענין. מובן מאליו שקיבלתי על עצמי לא לעשות מעשים שכאלו, ואז אמר לי: איגוטע נאכט, גיי שלאפן – לילה טוב, לך לישון.
*
עברה תקופה, ימי ה'כנסיה הגדולה' של אגודת ישראל. גדולי ישראל התקבצו מכל קצוות תבל,
במסגרת ביקורו של מרן הגר"מ פיינשטיין בא"י הגיע לבקר את אבא בקוממיות, יחד עם צירים מהכנסייה הגדולה.
הביאו אותו גם לתלמוד תורה שיבחן את התלמידים. המבחן הצליח באופן יוצא מן הכלל, למדתי בכיתה גבוהה מכפי גילי, ידעתי את הנלמד מצוין ועברתי את המבחן בצורה מוצלחת ביותר בס"ד.
באותו ערב חזרתי הביתה בהרגשה עילאית של ממש. זרחתי כולי מרוב אושר מהצלחתי במבחן.
לא ידעתי מה מצפה לי ב"בית דין שטוב", ולכן אחרי ארוחת ערב נכנסתי לשם כהרגלי, כדי לשמוע משהו. שלא כהרגלו קרא לי אבא, והפעם בסבר פניו חמור. לא ראיתיו מעולם בסבר פנים כזה, ואז אמר בתקיפות משולבת באהבה ורוך. תחילה פתח במחמאה: "מאוד נהניתי ממך, הסבת לי נחת, ידעת טוב, אני מאוד נהניתי, גם רבי משה פיינשטיין מאוד נהנה מידיעותיך".
ואז הוסיף: "אני רוצה להעיר לך הערה חזקה!"
"במהלך המבחן שאלו שאלה את אחד החברים שלך, והוא התבלבל מעט בתשובתו ולא ידע לענות טוב על השאלה (השיב תשובה מבולבלת), וראיתי בזווית של הפה שלך רבע חיוך כזה.
"שתדע לך שאתה ילד טוב, אין לך מידות מגונות, אבל החיוך הקטן הזה, זה התחלה של מידה מגונה.
"לתת חיוך, אפילו שזה רק רבע חיוך, כשחבר נכשל במבחן, זה לא טוב. וצריך מאוד להיזהר שלא יתפתחו מכך בעתיד מידות מגונות! שלא תגיע למצב שתוכל ליהנות ח"ו מחסרונו של חברך!
"כשחבר נמצא במצב לא נעים, במצב מועקה ולחץ. אסור ולא שייך לתת אפילו רבע חיוך".
את דבריו סיים באזהרה חמורה: "תקבל על עצמך לעקור מן השורש את ההתחלה של המידה המגונה, וכשחבר נמצא בצער תשתתף בצערו".
פלא. כאשר הרעשתי את קוממיות כולה במעשה השובבות, ביקש ממני אבא רק להבין שמדובר במעשה שובבות והסתפק בקבלה לעתיד, ואילו על הרבע חיוך בזווית הפה, שאף אחד לא שם לב לכך זולת אבא, וגם אני לא העליתי על קצה דעתי שיש כאן איזה התנהגות לא ראויה, קיבלתי אזהרה חמורה כזאת כמוה לא קיבלתי מעודי.
אחרי כמה שנים, כשכבר הייתי בחור בן חמש עשרה, שאלתי את אבא: "כשעשיתי מעשה חמור שכל קוממיות רעשה ממנו, לא ננזפתי בחומרה, רק קיבלתי הסבר שזה מעשה שובב, אבל על רבע החיוך ההוא ננזפתי בחומרה רבה כל כך, מה הפשט בזה?".
הסביר לי אבא במתק לשונו: מה שקרה עם המכונית, היה מעשה שובבות – איילדקייט! שובבות זו לא מידה בנפש, ידעתי כי אתה מספיק בר דעת, שאם תבין שזה מעשה שובב וכרוך בפיקוח נפש, ותקבל על עצמך לעתיד, תעמוד בכך, ולא תחזור על מעשים כאלו. 'שובבות' אינה דבר שנשאר, אלא דבר חולף ועובר, מה שאין כן החיוך הקטן ההוא וכל הקשור למידות, אלו דברים שהם מידה בנפש האדם! ו'מידה' בנפש, נשארת. וזו התחלה לא טובה, שעלולה להתפתח אחר כך למידות רעות ממש!
לכן כאשר רואים אפילו התחלה של התחלה של מידות רעות, יש לטפל בכך מיד ולעקור אותו מהשורש. אם לא יעקרו את המידה, היא תישאר, תגדל ותתפתח ח"ו. לכן ננזפת בחומרה רבה על רבע החיוך, כדי שתישאר כמעלותיך זך ונקי במידות טובות בנפש היהודי.
סיפרתי את הדברים בהזדמנויות שונות, וב"ה, הסיפור מהווה אבן יסוד לרבנים המחנכים, להורים ולמורים.
(מוסף חוה"מ סוכות תשפ"ב של יתד נאמן, הובא ע"י הרב פנחס זרביב, מכון למעשה. לתגובות ולחומר נוסף [email protected])
הסיפור
איזה סיפור מקסים עם מוסר! ספרתי את הסיפור לנכד שלי וזה ממש נכנס לו עמוק. רב תודות.