"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו"
דוגמא אחת מני רבות לסיפור של אמונה, אשר סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, באחת מעצרות ההתעוררות שנערכו ברמת אלחנן לרפואתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, היא מעשה מופלא אשר סופר לו זמן קצר לפני העצרת מבעל המעשה, יהודי כבן תשעים מיוצאי בוכרה המתגורר בחולון, המוכר בשמו הרב בן ציון הכהן פנחסוב ויודע כתלמיד חכם וירא שמים.
"אבי, הרב יצחק הכהן – פתח הרב פנחסוב את סיפורו – "התגורר בבוכרה ומידי יום ביומו היה נוסע לצרכי פרנסתו אל העיר קגן, אשר שמה ניתן לה על שם היהודי שבנה אותה.
"באחד הימים הבחין בעשרות פליטים יהודיים העומדים ברחוב עם חבילותיהם ואינם יודעים אנה יפנו. לבו הרחום לא עמד במחזה עלוב זה, ומיד ניגש והזמינם אחר כבוד לבית. היהודים נענו בשמחה להזמנה וכולם הגיעו ומצאו את הבית הפתוח מלא בפליטים. בין המשפחות שהגיעו היו משפחות אדלר, שמואלביץ, קנר ורשבסקי ועוד, ומאחר והיו עניים וחסרי כל, אבא לא ציפה לקבל מהם אפילו פרוטה אחת על האכסון הנדיב שהעניק להם ולמשפחותיהם.
"שבע-עשרה נפשות נוספו בין יום לשולחננו, ולכל אחד ואחד מהם דאגו ההורים גם למציאת מקם לינה ראוי, אך אז נודע לאבא כי רכבת נוספת הגיעה העירה ובקרונותיה מצוי אחד מן המיוחדים שבגדולי הדור, הלא הוא מרן הגאון מטשיבין זצ"ל.
"אבא לא היסס לרגע, ומיד נסע אל תחנת הרכבת. עד מהרה שב ביחד עם הרב ומשפחתו, שכללה את הרבנית ואת בתם.
בבית כבר לא היה מקום להכניס אף אחד, אך אבא לא אמר נואש. הוא ניגש לחדר קטן, אפל וחשוך, שהיה מיועד לכביסה. הוציא משם את הבגדים ושיכן בו את מרן הגאון זצ"ל, אשר לא היה זקוק ליותר מכך. הוא הוציא נר קטן, העלה בו אש ולמד לאורו במשך כל שעות היממה כשהוא אסיר תודה לבעל הבית על המסירות שגילה כלפיו.
"לא ארכו הימים ונפל דבר בבית – אבא קיבל צו גיוס למלחמה המתנהלת בין גרמניה לרוסיה, ובירור קצר העלה כי בכוונת הצבא לגייס אותו ליחידה קרבית בחזית. בין ההוראות הופיעה גם הפקודה להגיע לצבא עם כל הציוד האישי שלו, הוראה שחיזקה את חששנו שמדובר בגיוס לפרק זמן ארוך וממושך מאד.
"חרדה עמוקה לפתה את הלבבות. משמעותה של לחימה בחזית עקובה מדם למשך כל כך הרבה זמן היא כמעט ידועה מראש… וגם אם יקרה הנס והוא יחזור, מי יערוב לנו שכל איבריו ישובו עמו?!… מה יהיה על אמא ועל חמשת הילדים הקטנים שהותיר מאחוריו?!
בצר לו התדפק אבא על דלת החדר הקטן שבו התגורר הגאון מטשיבין, וסיפר לו על הצרה שנקלעה לפתחו. הגאון שמע את דבריו ואמר לו: "לא יאונה לך כל רע".
"מאושש קמעא וסמוך על הברכה וההבטחה יצא משם אבא, ולמחרת בבוקר נפרד מאתנו וניגש ללשכת הגיוס. הפקיד שישב שם הציץ בתשומת לב ברשימה ובו הגיוס שהחזיק ומאר לו: 'יש כאן טעות בנתונים. האיש שנקרא כאן לגיוס אינו אתה' – ושחרר אותו לביתו. ויהי לנס, ולפלאי פלאים.
"עד עצם היום הזה לא הצליח איש להסביר מה הביא את הפקיד להחליט כפי שהחליט, ואין ספק כי זכות הצלתו של הגאון מטשיבין והאפשרות שנתן לו להמשיך ללמוד היא שעמדה לו.
"הרי לנו" – סיים הגר"י זילברשטיין בעצרת ההתעוררות ההיא – "שכל מי שמסייע לגדול הדור להמשיך ללמוד, יראה סיעתא דשמיא עצומה בכל דרכיו ומעשיו, ואף מי שמתפלל על בריאותו של מרן הגרי"ש אלישיב, יקנה לעצמו חלק בתורתו, ובוודאי שזכות זו תגן על המתפללים מכל צרה ומצוקה".
ברצוני להזכיר מעלה מיוחדת במינה – אחת מיני רבות – שראיתי אצל מורי חמי, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
מו"ח זצ"ל, במשך עשרות רבות של שנים לא קרה אף פעם שהוא לא יקום בשעה שלוש, לא ראינו דבר כזה. היו ימים שהיה קשה לו לכפתר את הכפתור העליון, לא היה לו כח בידים, שאלו אותו: "סבא מה כל כך נורא, אל תכפתר את הכפתור הזה". והוא אמר: "אבל אי אפשר ללמוד תורה, כשהכפתור העליון לא סגור".
היה לו קשה מאד, לא היה לו הכח, והנכדים היו צריכים לבוא ולהתאמץ לכפתר לו את הכפתור העליון, אבל אחר כך הוא למד ארבע שעות רצופות, משלוש עד שבע בבוקר! אי אפשר היה להזיז אותו מה"יום יום"!
זוהי מדרגת "יום יום". ישנה כנראה קדושה מיוחדת במינה, כשאדם מקבל הרגל לעשות דבר של קדושה "יום יום".
(מתוך הגדה של פסח 'חישוקי חמד')