"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (ו' ט')
באחד ה'וועדים', הציג רבינו את הבעיה, הכיצד זה אנשים מהלכים כשהדאגה טורדת את מנוחתם, וצרים את 'צרת המחר', בהתעכבו בפרט בבעיה המעיקה שכמעט הכל שותפים לה – העול הכבד הכרוך בהשאת הצאצאים ברווח ובכבוד. כדרכו הרצה את משנתו בבהירות רבה, אולם תחילה הקדים דברים במהות מידת הביטחון:
האל"ף-בי"ת של ביטחון הוא – הכרה שיש בורא עולם – ה' אלוקים אמת, שהוא לבדו עשה ועושה את כל המעשים לבדו, וכרצונו, בלי להיות תלוי חלילה בשום גורם חיצוני. לא בך ואף לא באחד אחר. להמחשת העניין השתמש במשל הבא: כאשר אדם נוסע במטוס ללא טייס, הפועל רק על מכשירים, ולפתע הוא מבחין שהמטוס מיטלטל אנה ואנה, תוקף אותו פחד מפני העלול להתרחש ברגע הבא. לעומת זאת, כאשר נוסעים במטוס המנווט בידי טייס, סומכים עליו, ומסיבה פשוטה: יודעים שהטייס חי וקיים ויודע מה שהוא עושה. יש על מי לסמוך.
כאשר אנו מופתעים מאיזו פעולה של הקב"ה, שלא היתה צפויה מראש, ומתבלבלים מחמתה, זה עלול להעיד על תחושה נוראה ופסולה, כאילו חלילה נוסעים ב'מטוס' ללא טייס.
והוא מביא את התיאור הבא כהמחשה:
אדם שמשיא את בתו, מבקש מהקב"ה שיעזור ויתן לו כסף די צורכו, וב"ה כפי שכולנו יודעים, זוכים לניסים. היתה חתונה, יש דירה ושאר כל הצרכים. אבל האיש הזה מסתובב לחוץ ומתוח, ואין לו יום ולא לילה. מה עכשיו מפריע לו? "מה יהיה עם הבת השניה, וכי ניסים באים בכל יום?!" – מהרהר הוא לעצמו בחשש, וככל שהניסים שאירעו לו עם הבת הנוכחית גדולים יותר, גובר גם הפחד שלו מפני העתיד…
אם דודו הוא אליהו הנביא, שכתב לו צ'ק נכבד לכיסוי הוצאות החתונה הראשונה, לא היתה לו כל בעיה, מסתבר שגם לחתונה הבאה הוא יקבל ממנו. ומהי האמת? וכי אין לו דוד כזה? – "זה דודי וזה רעי". הרי הוא זה שסידר לך את כל החתונה הקודמת, ועליך לקוות שגם הלאה לא יעזוב אותך.
וכך אמר פעם לאחד מבניו שיחי': "דע לך, שרוב הבעיות שיש לבריות, כמו מתח וכאב לב, אכזבות ולחצים – נובעות בעיקר מחמת 'דאגת המחר'. ברוב המקרים אפשר לחיות את ה'עכשיו' ולהתמודד עמו בהצלחה, אלא שיש מתח מהרגע הבא וממה שעלול לקרות מחר ומחרתיים. איך אתפרנס בחודש הבא ומתי אמצא שידוך לבתי…"
דאגת המחר בעוכרינו ומעיבה כצל – "אל תצר את צרת מחר!"
בעיצומו של אחד ה'טישים' המפורסמים שלו בלילות שבת, פנה לפתע הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, לאחד האברכים היושבים מולו ואמר: "אתה נראה מוטרד! במה אתה מהרהר עכשיו?! בטח בשאלה איך תצליח להסתדר בשבוע הקרוב עם הבנק שלך… אז בוא ותשמע 'יסוד': הרי גם בשבוע שעבר היית טרוד באותה מחשבה, וגם לפני שבועיים, ומה קרה בסוף? הכל הסתדר ברוך ה', והמקרר שלך מלא, נכון? אז למה לך לדאוג עכשיו איך תסתדר בשבוע הבא?!"
וכך ביאר פעם את מטבע הלשון: "מודה אני לפניך… שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך": כולנו יודעים ומאמינים שהקב"ה משגיח על כל מעשה איש, ודן אותו לפי מעשיו, וברור לכל בר דעת שעל פי מעשינו – איננו זכאים להתהלך בריאים ושלמים. הסיבה שבכל זאת אנו בקו הבריאות היא "בחמלה" המיוחדת של הקב"ה עלינו.
אלא שאם כך, מתעוררת השאלה הבאה: אמנם היום הקב"ה ריחם עלי, אבל מה יהיה מחר? הרי כפי מצבי לא מגיע לי שום רגע של חיים, וגם אם קיבלתי מתנת חינם – היא מוגבלת רק ליום זה, ומחר אזדקק שוב לנס מיוחד שיעמיד אותי על רגליי. זהו "רבה אמונתך" – יש לי על מי לסמוך! אם קמתי ברחמיו היום, אקום גם מחר. אני נותן בך יוצרי ובוראי אמון רב שכך יהיה.
בפעם אחרת, כאשר דיבר על חסד השי"ת המלא עולם, הזכיר שכל הבריאה – הבהמות והחיות מרמש ועד ראם, השמים והארץ וכל צבאם – כולם אומרים שירה ומשבחים את הבורא, ואז הוסיף: "כולם, חוץ ממישהו אחד: האדם – שרוטן מבוקר עד ערב על דברים של מה בכך…".
הוא גמלנו גומלנו ויגמלנו
'דאגת המחר' מדירה שינה בענין נישואי הילדים. יהודי בעל משפחה ברוכה של שנים־עשר ילדים הלומד בכולל – זקוק לסכום עתק של מיליונים כדי להשיא את כולם. איך עושים זאת? זה הרי נגד המציאות. וכל ילד יוכל לערוך את החשבון: כיצד אפשר להוציא מה'אלף ושלוש מאות שקל' של הכולל מיליון דולר?…
מה ה'ביטחון' דורש במצב כזה?
יש לי שנים־עשר ילדים בלע"ר, וכבר עשיתי שמונה בריתות ועוד כמה בר מצוות. וכי היה לי כסף לכיסוי ההוצאות? – לא! אז איך בכל זאת הסתדרתי? הקב"ה עזר לי!
מדוע בכל זאת אני עלול לחשוש? הרי לו הייתי בודד בעולם, ולא היה מלבדי אדם שנזקק להשיא את ילדיו, כי אז לא הייתי חושש. בטוח הייתי שבשביל אברך אחד בעולם – יש מספיק עבור כל צרכיו כפי שהיה גם עד עתה. אם כך, מה אכפת לי שיש עוד כמוני בעולם? מסתבר שהקב"ה ימשיך להשפיע עלי מטובו גם הלאה.
אלא מאי? במוח מנקרות כמה 'קושיות': ההוא, הרי כן 'נפל' בפרנסה, הבן דוד מתקשה עם הילדים והשכן שוכב מיוסר בבית חולים, ומה יהיה איתי? ה'קושיות' האלו טורדות ואינן נותנות מנוח, וכאן תפקידו של ה'ביטחון' – "יפול מצדך אף ורבבה מימינך" היינו שהטובים ממך ייפלו, ובכל זאת "אליך לא יגש… כי אתה ה' מחסי". אבל מה עם המציאות? זוהי נקודת הביטחון – שהתורה היא המציאות, הקב"ה – הוא המציאות, וכל היתר – הן סתם קושיות…
ומקושיה – כידוע – לא מתים…
התורה – מציאות!
והנה דוגמה מאלפת להיותה של התורה מציאות בלעדית:
בנוהג שבעולם, כאשר העול הכלכלי כבד מנשוא, ובאופק לא נראית כל אפשרות של שינוי לטובה, הופכים עולם ומלואו כדי למצוא בכל זאת מקורות הכנסה נוספים, בלי לבחול בשום עבודה, ובלי לבוש לפנות לפלוני ולאלמוני שיסייעו לצאת מן המיצר, העיקר – להביא טרף לבני הבית. בנפשו יביא לחמו.
ומה עושה הרב פינקוס במצב כזה?
"כשהיתה לי פעם תקופה דחוקה מאד בפרנסה", סיפר פעם באוזני תלמיד, "קיבלתי על עצמי להתחיל להקפיד על הפרשת חומש מכספי לעניים. ומאז ב"ה נעלמו הקשיים, והפרנסה השתפרה פלאים".
הנה כי כן, אף הוא חיפש לעצמו מקור הכנסה, שיחלץ אותו מן הדוחק הכלכלי שבו היה שרוי באותה תקופה, אבל המקור היה – בתורה עצמה (-"אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה") שהיא לבדה המציאות האמיתית, ולא במקורות מדומים עתירי הון ועושר.
וההשתדלות הזו, אמנם נשאה פרי והועילה.
ומעשה נוסף כיוצא בו: רבינו היה סבור שהשוק העירוני באופקים טומן בחובו סכנות רוחניות, ואין זה מדרכי הצניעות שנשים תלכנה לערוך בו את קניותיהן, למרות שלכאורה ניתן לחסוך בכך כסף באופן ניכר. וכך הסביר: "הואיל ולמיטב ידיעתנו השוק שורץ סכנות רוחניות, ואנו מאמינים ש'כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה', אם כן אין זה בגדר ההשתדלות המוטלת עלינו, והקב"ה ישלח לנו את הברכה ממקום אחר".
כי אם אין זה מתאים וראוי על פי תורה, אזי האפשרות הזו כלל לא קיימת.
זו היתה ההשתדלות של 'תורה'. בהזדמנות אחרת האיר זווית השתדלות של תפילה, ואמר:
"אחד מהלימודים שיש לקחת ממעשה יונה הנביא הוא, שכאשר מתרגשת איזו צרה חלילה, הרי שאמצעי ההצלה הראשון והבטוח הוא להתפלל, ורק לאחר מכן יש לנקוט את שאר פעולות ההצלה. שהרי כך עשו מלחי האנייה כשחישבה להישבר: תחילה התפללו, ורק לאחר מכן ניסו להציל את עצמם מהסערה, על ידי השלכת כל החפצים הימה".
"עושה חדשות"
מחשבה נוספת העלולה להתגנב ולהעיק על המאמין היא, שאמנם השי"ת 'פועל גבורות' אבל בכל זאת… גם חובות מעיקים עד צוואר, גם העדר מקור פרנסה וגם הילד שהגיע כבר לפרקו, ואז עולה מחשבה סוררת, לאמור: 'אילו לכל הפחות הייתי רוכש כרטיס־הגרלה של מפעל הפיס, אזי היה הקב"ה יכול לפתור לי את כל הבעיות… אבל למעשה אינני רוכש כרטיס הגרלה, וגם אם תוצע לי מחר משרה חדשה ומכניסה, לא יהיה זה פתרון. את הבן שלי צריך לחתן עכשיו. האירוסין כבר היו, כך שגם הסיכוי שאעשה שידוך 'עשיר' לא קיים, ואני יודע בדיוק כמה התחייבתי…'.
הוא הגיע למבוי סתום ועומד בפני קיר אטום.
– האמונה שלנו היא שהקב"ה "עושה חדשות". יש לו אין־סוף דרכים ואופנים כיצד להושיע אותנו, ובחכמתו שאין לה חקר, מכניס הוא את הפתרון מיניה וביה בתוך המצב המסויים שאליו נקלענו, ואין דבר הנבצר ממנו לעשות.
יסודות אלו במהות מידת הביטחון ועוד רבים כדוגמתם, היו פשוטים ומוכרחים בעיניו, וממילא היה בכוחו לרתום גם אחרים ולהנעים בעיניהם את החיים השלווים בצל כנפיו של אב הרחמן:
בליל פורים אחד ניגש אליו אברך ותינה את צרתו שאינה נותנת לו מנוח: "מה יהיה עם שידוך לבתי, והרי חסר־כל הנני, אין לי כסף להשיאה".
על אתר נענה לו רבינו ואמר: "ומה אני עושה? אומר להקב"ה: תחתן אותה אתה, אני לא יכול לעשות כלום ואתה כל יכול, הרי שלך לפניך – יוצרי ובוראי!".
קח בני, קח!
מילתא דפשיטא שאת העבודה על 'ביטחון' אי אפשר להתחיל ערב נישואי הילדים, ולצפות לעמוד תכף בדרגה של שלוות הבוטח, אלא יש לעמול עליה זמן רב קודם לכן, ולחיות עם הרבונו של עולם והכרת ניסיו ונפלאותיו שבכל עת ערב ובוקר וצהרים, או אז ניתן לצלוח גם את משברי החיים והזמנים המעיקים ביותר.
שעת ערב של יום חמישי. רבינו הוגה בתלמודו בביתו, בהוגיעו את מוחו זמן ממושך בסוגיה שבה עסק, עד שחש חולשה ולאות המתפשטת בכל איבריו, ובעקבותיהן נזקק בדחיפות לדבר מה שיחזק את לבו, כאשר הורגל במצבים כאלה, אולם זה לא היה בנמצא בביתו.
לפתע נשמעות נקישות בדלת. בפתח עמד אחד מתלמידיו שנהג מפקידה לפקידה לבוא לאופקים, כדי לשבות במחיצתו וליהנות לאורו, ובא עתה להגיש מנחה צנועה למי מבני הבית שפתח בפניו את הדלת, הפטיר מילות ברכה של נימוסין, והלך לו.
בליל שבת שלמחרת, כאשר נכנס אותו תלמיד ללמוד עמו בחברותא, פתח רבינו ואמר לו ברגש: "אין לך מושג איזו טובה עשית עמי אמש", ולאחר שגולל בפניו את תיאור החולשה שפקדה אותו, והצורך הנחוץ לו במצבים כאלו לחזק את לבו בדבר מתיקה מסויים, כדי להשיב את נפשו, אמר: "ככל שחיפשתי, לא הצלחתי למצוא את הדבר שאני זקוק לו, והנה אתה נוקש בדלת, ומגיש מתנה שאליה צירפת בדיוק את מה שנזקקתי לו בדחיפות… ממש שלחו אותך מן השמים במועד המדוייק!".
בהכירו את טוב לבו של רבינו, יכול היה התלמיד לתלות את הדברים בטוב לבו של ר' שמשון וברצונו להעניק לו תחושה טובה על המתנה ששיגר, אלא שלימים שח אחד מבניו לפי תומו על אותה שבת, שרבינו שוחח עמו על נפלאות ההשגחה עמו, ואמר לו: "ראה כיצד מתנהלים הדברים, זקוק הייתי לדבר המסויים ההוא, והנה 'אומרים' לי משמים: 'ילד, אתה רוצה את זה ואת זה? – קח!' – מישהו דפק בדלת והביאו עד אלי בלי שאעשה מאומה לצורך הענין"…
על חן וחסד שחוננתנו
לא היה צריך בדווקא מאורע פלאי, של שליח מאת ההשגחה העליונה מעיר רחוקה עד לדלת ביתו, כדי לראות את יד ה' ולהללו על נפלאותיו עמנו. גם ללא 'סיפור מיוחד' ניתן – אם רק יש לב מרגיש ועיניים פקוחות להכיר בחסדיו המרובים. ורבינו אמנם נתברך בלב ועיניים כאלו:
מעת לעת נוהג היה בפתחו את המקרר בבית – מעשה שבשגרה – לקרוא בקול גדול שיגיע לאוזני הילדים הרכים: "ראו נא, ראו, איזה שפע גדול מצוי כאן ב"ה, כמה חן וחסד רואים כאן מול עינינו!".
והנה עוד ניצוץ של אמונה בחיי היום יום השגרתיים:
שעת ארוחת בוקר בחדר האוכל בישיבת תפרח. רבי שמשון חולף ועובר, ולפתע עוצר ליד אחד הבחורים, ובהצביעו על דברי המאכל המונחים על השולחן אומר לו: "האם שמת לב, כמה גוונים יש במאכלים הללו? ראה נא! אדום, ירוק, לבן, צהוב, הלחם המרוכב מכמה גוונים, הביצה… זהו פשוטו של מקרא בברכת המזון", לחש לבחור המשתאה, "'הזן את העולם כולו בטובו, בחן…' – מלבד טובו של הקב"ה בזונו את כל בריותיו, חז"ל קבעו הודאה מיוחדת גם על ה'חן' שבמזון, המוגש לנו בגוונים מרהיבי עין ונעימים למראה".
חלוקת העולמות ותפקידנו
בכתביו נמצאה רשימה מרתקת שערך לעצמו, אודות השתדלות לפרנסה ואמונה, חלוקת העולמות ותפקידנו, ואלו דבריו (בשינוי לשון):
הקב"ה ברא מיליארדי עולמות אין מספר, ובהם חכמה עצומה עם הבנות עמוקות וחידושים שהעין אינה שבעה מלראות והאוזן מלשמוע, במדדים ענקיים כאלו, שהעולם שלנו בטל לגביהם לא רק כיחס טיפה מול הים הגדול, אלא במדדים נצחיים ואין־סופיים, בכל מילי דמיטב – חידוש, יופי וגבורה.
והקב"ה עשה חלוקה ברורה: את כל העולמות הללו נתן בידינו לשלוט בהם לגמרי, ולעשות בהם כרצוננו (על ידי מעשינו), ומאידך גיסא, את כל העולם הקטן שלנו שהוא נקודה זעירה וקטנטנה של חידוש עצום ונורא מאוד – הותיר הקב"ה לעצמו ולחלקו.
ואילו אנו – איננו מרוצים מצורת החלוקה הזו, ועמלים יום ולילה כדי להכניס גם את העולם הזה תחת רשותנו – מחפשים פרנסה ורוצים להשיג כל חכמות העולם חוץ מתורה, בעוד שחובתנו להותיר את החלוקה כפי שהיא: לבטוח שהוא יפרנסנו וידאג לכל מחסורנו, ולשים כל מגמתנו בעבודתנו להוסיף כוח וקדושה בעולמות על ידי לימוד התורה, תפילה וקיום תרי"ג מצוות.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'ואוהביו כצאת השמש')