מאת: יוחנן וסרמן
הכתבה הזאת התחילה בטור מיוחד שנכתב לפני כשבועיים ע"י הרב יקותיאל יהודה גנזל בעיתון 'המבשר'. טור קצר שתפס את עיני, והחלטתי שחייבים לשוחח עמו. הנה לפניכם כמה ציטוטים מהטור
את שנות הילדות שלו, עשה הסופר הרב יקותיאל יהודה גנזל, בצלו של הסבא הגדול הגה"ח רבי אברהם גנזל זצ"ל. כיום, עשור לאחר פטירתו, מעלה הנכד זיכרונות.
"סבא זצ"ל גר בירושלים ברח' נחמיה 7", הוא מספר, "אנשים רבים הכירו את הכתובת הזאת, כי הוא היה סוג של יועץ מיוחד במינו.
"נתחיל מזה שהוא היה אדם שלא דיבר אף פעם שיחה בטלה. הוא תמיד היה עסוק בתורה, תפילה או בגמילות חסדים.
"הוא היה גאון בתורה, הוא היה משתפך בתפילה, אבל החלק הזה, של הגמילות חסדים, היה נעשה בצורה מאוד ייחודית. היתה לו יכולת מאוד מיוחדת לזהות אנשים ולדעת מה עובר עליהם, כשרק היה מסתכל עליהם. הוא היה בקי בחכמת הפרצוף ובחכמת היד, וכמו כן ידע גם את חכמת הגרפולוגיה. בנוסף הוא גם הבין בשמות ובמזלות התלויים בשעת הלידה.
"כשהיו באים אליו להתייעץ, הוא היה משלב את כל הידע הזה יחד: מביט על היד, מסתכל על פני המשוחח עמו, מעיין בכתב ידו, מחשב את המזל בשעה בה נולד ואת האותיות שבשמו ו… מנפיק דיאגנוזה מדויקת להפליא.
"אבל הכל התחיל הרבה שנים קודם לכן, כשסבא עוד לא נולד בכלל… ואני אספר את הסיפור כפי ששמעתי אותו מסבתי תבלחט"א, אמו של אבי מורי שליט"א, ואשת חבר לסבא רבי אברהם זצ"ל.
"כשאמא שלה, הרבנית נחמה שטיינברג עליה השלום היתה נערה צעירה, התגורר בסמוך אליהם יהודי שהיה מצורע, ואף אחד לא העז להתקרב אליו. היא מאוד מאוד ריחמה עליו ולכן היתה מקפידה לדאוג לו ולהביא לו אוכל ושתיה. כל יום היא היתה מקפידה להגיש לו את האוכל, במשך תקופה ארוכה.
"ויהי היום, הנערה גדלה והיתה לאיש. ביום החופה שלה היא התכוננה בלב שמח לקראת שמחת הנישואין, אמרה תהילים, שפכה את הלב לפני בורא עולם, והחלה להתכונן בהכנות האחרונות לפני החתונה כולל לבישת שמלת הכלה.
"ואז, כשהיא עצמה כבר היתה מוכנה לצאת למקום בו צריכה החתונה להתקיים, וכל בני הבית עושים את ההכנות האחרונות, היא נזכרה… המצורע! היא שכחה לגמרי לדאוג לו, ובשל כך הוא יישאר היום רעב.
"היא מאוד התלבטה מה לעשות. הזמן מאוד דוחק, היא כבר לבושה בשמלת כלה, אבל איך אפשר להשאיר יהודי רעב?
"וכך, בהחלטה של רגע, היא צררה כמה דברי מאכל בפיסת בד, ויצאה לרחוב, עם השמלה הלבנה שלה, בריצה מהירה לכיוון ביתו של המצורע, סידרה את הבית ונתנה לו אוכל כדי שלא יישאר רעב. כמובן שזה היה מאוד חריג, כלה שצועדת כך ביום החופה שלה עם השמלה בחוצות העיר, אבל יהודי רעב!!!
"לימים היא סיפרה לבתה, סבתי שתחי', שכשהיא צעדה ברחוב, בחזרה מביתו של היהודי המצורע, היא הרגישה שמשהו השתנה בה. היא מסתכלת על אנשים ויודעת עליהם דברים שקודם לכן לא ידעה. רק מראיית פניו של אדם היא יכולה להסיק אם הוא נשוי, אם יש לו ילדים, מה מצבו הכלכלי, האם הוא סובל מכאבים, אם הוא שמח ומאושר או שיש לו דאגות רבות…
"הכח הזה הלך והתעצם, ועם הזמן למדו כולם להכיר בכך, והיא הפכה להיות כתובת לאנשים רבים שבאו להתייעץ.
"סבי זצ"ל, למד את החכמה הזאת ממנה, מחמותו, כאשר בד בבד הגיע לעוד מקורות נעלמים מהם שאב את הידע העצום בחוכמת היד, ואת הסוד הגדול של חוכמת השמות, המסורה ליחידי יחידים בכל דור ודור.
"בהמשך החלו לנהור אליו רבים, כולל רבנים חשובים.
"סבתא שתחי' מספרת שפעם, בעת שאמה היתה בביתה, הגיע רב חשוב ומפורסם להתייעץ עם בעלה, סבי זצ"ל. מנהגה של סבתי היה שכאשר באה דמות רבנית חשובה, היא היתה מכינה כוס קפה ומכניסה לחדר בו ישב סבא.
"הפעם, כשבאה להכין קפה, עצרה אותה אמא: 'הוא לא שותה קפה', היא אמרה על הרב אותו ראתה כשנכנס הביתה. 'תכיני לו כוס שוקו!'.
"סבתא נדהמה. מי מכין שוקו לאורח מבוגר? מדובר ברב חשוב, זה לא נעים להגיש לו שוקו חם…
"אבל אמא שלה אמרה לה בביטחון מלא שהוא שותה דווקא שוקו, וסבתא ידעה שעם אמא שלה אי אפשר להתווכח בכאלו דברים. היא יודעת מה היא אומרת.
"ואכן, היא הכינה כוס שוקו והכניסה לחדר עם כמה עוגיות. הרב הנכבד השתומם: 'הגם רעייתך בנביאים', שאל את סבא, 'או שאולי אתם רמזתם לבני הבית שיכינו לי שוקו. אני סובל מאלרגיה לקפה ואיני יכול לשתות קפה בשום אופן, המשקה שלי הוא שוקו, אבל מאחר ובדרך כלל זה משקה לילדים בלבד, אני לא מספר לאיש… זאת הפעם הראשונה שמישהו באמת מגיש לי שוקו…'".
בעיניים עצומות
"הכח המיוחד הזה שהיה לו", מספר הנכד, "היה לשם דבר. אני זוכר שליוויתי אותו מהבית לבית הכנסת. היה זה מרחק הליכה קצר מאוד, אבל זה נמשך חצי שעה כי אנשים ניגשו כל הזמן, הגישו את כף היד וביקשו ייעוץ. סבא לא היה גובה תשלום עבור הייעוץ, והיו אנשים שהרגישו שזה פשוט 'בל תשחית' לעבור לידו ולא לקבל עצה טובה.
"לא פעם הוא הרגיש מאוד רע. הוא היה אדם חולה לב, וכשאנשים עיכבו אותו היה לו מאוד קשה, הוא היה חייב להגיע הביתה ולנוח, אבל הוא לא הפגין החוצה שום דבר מכל מה שעובר עליו. הוא ענה לכל האחד בחביבות ובחיוך, וכשהגיע הביתה הוא היה כמעט קורס באפס כח.
"היו כמה וכמה מקרים של אנשים שבאו אליו כי לא נפקדו בילדים רח"ל, וסבא היה אומר שאם יוסיפו אות אחת או שם מסוים לשמו של הבעל או לשמה של האשה, הם ייפקדו וכך אכן היה.
"גם בישיבת צאנז בירושלים, בה כיהן כמשגיח, ידעו הבחורים שהמשגיח יודע עליהם הכל ואי אפשר להסתיר ממנו דבר. חלקם היו מהלכים בישיבה כשהמגבעת שלהם מכסה את מצחם, הם חשבו שאולי הוא רואה דרך המצח, אבל זה לא ממש עזר להם.
"עם זאת, דרכו היתה שהוא לא עשה שימוש בידע שהיה לו, אלא רק כדי לעזור לאנשים. אני עצמי הייתי מסתובב אצלו המון, והוא אף פעם לא העיר לי שהוא רואה עלי שעשיתי כך או כך. עם זאת, ביום שבו היתה לי מריבה עם חבר, הוא היה פתאום מתחיל לדבר איתי על הנושא של ויתור ושל בין אדם לחברו, ביום שבו התעצלתי לקום בבוקר, הוא היה מדבר איתי על החשיבות של השכמת הבוקר וההתגברות כארי לעבודת ה'. הכל היה בדרכים עקיפות ובנעימות גדולה, לא בצורה של גערה או התנצחות חלילה.
"פעמים רבות ביקשתי ממנו שילמד אותי גם את החכמה הזאת. גם אני רוצה לראות על אנשים דברים, להביט בכף היד ולדעת מה ילד יום.
"אבל סבא סירב בתוקף, וגם אמר לי שעדיף לא לדעת כל כך הרבה. הוא אמר שזה לא בריא לאדם לדעת יותר מדי על אנשים אחרים.
"דוגמה מעניינת לכך אפשר למצוא בשידוכים של הילדים שלו. כשהוא אירס את בנותיו, בעיקר הצעירות יותר, הוא התקשה מאוד למצוא להם בחור מתאים. כל הצעה שהציעו, גם אם היא היתה הטובה ביותר, לא יכלה להתאים. הוא ישב מול הבחור המוצע, וקרא אותו כמו ספר פתוח! הבחור הזה נוטה לכעוס, הבחור הזה נוטה לעצלנות, ההוא יש לו כישרונות חלשים, וזה יש לו סכסוך מר עם ההורים שלו. איך אפשר לקחת אותו כחתן לבת שלך, כשאתה יודע עליו דברים כאלו?
"בסופו של דבר, הוא הבין שאין ברירה, והיה לוקח חתנים 'בעיניים עצומות' כפשוטו ממש. הוא היה יושב לשיחה עם הבחור המוצע, ולא מביט בו בכלל! עד אחרי שסגרו את השידוך ושתו 'לחיים' הוא לא הסכים לראות את הבחור, מתוך ידיעה שברגע שיראה אותו הכל עלול להשתנות.
"אחרי שכבר שתו 'לחיים' והשידוך נסגר על הצד היותר טוב, הוא הביט בבחור. עכשיו זה כבר אחרת לגמרי, הוא נטה למידת הכעס? לא נורא, הוא יתגבר! יש לו כישרונות חלשים? נו, אז מה? וכי לא מצאנו גדולי ישראל שהכישרונות שלהם היו חלשים? הרי הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, אם הוא החליט שהבחור הזה מתאים לנערה הזאת, איך אפשר להתווכח אתו על כך?".
"תכתוב צוואה"
"פעם יצא לי לראות מחזה נורא…", מספר הרב גנזל, "לביתו של סבא נכנס אברך שפניו היו חיוורות כסיד! אפילו השפתיים שלו היו לבנות.
"אני הייתי ילד צעיר מאוד, כך שהוא לא ייחס חשיבות לזה שאני רואה ושומע, והיה בטוח שאני ממילא לא מבין כלום, אבל הרעד שאחז בכל גופו היה כל כך חריג, כך שכל המחזה הזה נצרב חזק מאוד בזיכרון הצעיר שלי.
"התברר שהוא שוחח עם כמה חברים על הנושא של חכמת היד, והיה ביניהם אחד שקצת למד את התחום ויודע לזהות מהו 'קו החיים', איפה 'קו הפרנסה', והיכן ממוקם 'קו האושר'.
"כשהגיש אותו אברך את ידו לחבר, בחן הלה את כף ידו ונבהל מאוד… הוא עצמו התחיל להילחץ וביקש שיגיד לו מה הוא רואה באופק, למה הוא נבהל כל כך, החבר ניסה להתחמק אבל בסופו של דבר נאלץ לומר את האמת…
"'ידידי', כך הוא אמר לאברך המפוחד… 'אתה רואה? זה 'קו החיים' שלך. תסתכל. הוא מאוד מאוד קצר. אני במקומך הייתי כותב צוואה…'.
"אותו אברך כמעט התעלף רק מהבשורה הקשה שנחתה עליו. בעודו מנסה לחשוב מה לעשות, פנה אליו חבר אחר ואמר: 'אל תהיה בטוח. כדאי שתלך לרבי אברהם גנזל. הוא יגיד לך אם זה נכון או לא'.
"עכשיו נכנס אותו אברך כרוח סערה, רועד מפחד, חיוור ושואל את סבא כמה זמן נשאר לו לחיות…
"סבי העיף מבט בכף ידו של האברך, וחייך בביטול: 'אה… נכון, קו החיים שלך מאוד קצר… מעניין…'.
"האברך נחרד עד עמקי נשמתו… 'מה מעניין?', הוא שאל בחרדה, 'זה מפחיד! כמה זמן נשאר לי לחיות?'.
"אבל סבא המשיך לחייך, כדי להרגיע אותו, והסביר לו שאין לו סיבה לחשוש. 'הקווים שעל כף היד נמדדים לא רק לפי האורך או העובי שלהם. יש פה עוד הרבה מאוד דברים שצריך לקחת בחשבון, אל דאגה ידידי, אתה לא הולך למות בקרוב. לפחות לא לפי מה שאפשר לראות על כך היד שלך, יש פה הרבה מעבר לכמה קווים והמצב שלך בסדר גמור. רק תגיד לחבר שלך שיפסיק להסתכל על כפות ידיים של אנשים, ולספק השערות שמבוססות על טעויות. הוא סתם מלחיץ אנשים'.
"סבא שוחח עמו עוד קצת, עד שראה שהאברך רגוע ושלו, ולאחר מכן שילח אותו לנפשו לחיים ולשלום, כשבלב שלו אין שמץ של חשש מפני העתיד לבוא עליו בקרוב".
הסידור המבואר
"פעם סיפר לי סבא, שבהזדמנות כלשהי, כשהוא נכנס כדרכו מימים ימימה אל קודש הקודשים, הרבי הקדוש ה'שפע חיים' מצאנז זצ"ל, שאני זכיתי להיקרא על שמו, ביקש ממנו הרבי באופן חריג מאוד שיביט בכף ידו ויענה לו על חמש שאלות שהוא מעוניין לקבל עליהן תשובה באמצעות חכמת היד והפרצוף. סבא לא סיפר לי מה היו אותן חמש שאלות, אבל עצם העובדה שהרבי שאל אותו מעניינת מאוד, כי מי שהכיר קצת את ההתנהלות בצאנז, יודע שהרבי זצ"ל לא היה מסוג האנשים שהיית מצפה שהם יבקשו תשובות לפי כף היד וכדו'. הוא היה מאוד רחוק מכל מה שקשור למיסטיקה וכדו', ובכל זאת…
"באופן כללי סבא היה דבוק ברבי ה'שפע חיים' באופן מיוחד במינו. הוא לא זז בלי לשאול ולהתייעץ, והיה מקושר אליו בלב ונפש. הרבי גם היה זה שהכניס אותו לעולם החינוך, כשסבא עדיין היה נער לפני הנישואין, כבר העמיד אותו הרבי לשמש כר"מ ב'ישיבת מהרש"ד' אותה הקים עבור בני עדות המזרח, בנתניה.
"ואי אפשר בלי להזכיר את מפעל חייו – 'הסידור המבואר' שהוציא. היו לו בבית עשרות רבות של סידורים שונים, כולל סידורים עתיקים מאוד, כמו סידור רבי סעדיה גאון וכדו', והוא היה מעיין בהם רבות, לומד את כל הפירושים השונים של מילות התפילה, ולימים, כשהתפילה היתה שגורה על לשונו ובכל והפירוש היה בהיר לנגד עיניו, הוא פשוט התיישב לכתוב את 'הסידור המבואר' שהיה ראשון מסוגו, כמו כן כתב פירוש גם ל'זמירות המבואר' וגם להגדה של פסח. באותם ימים לא היה בית שלא היה בו את הסידור המבואר, זה היה ספר שנחטף בחנויות, והביקוש היה מאוד מאוד גבוה. בהמשך יצאו לאור כמה פירושים נוספים, וסבא עזב את העיסוק בנושא, כי באמת כבר היו חלופות טובות.
"כמו כן הוא ליקט במשך ימי חייו המון המון סגולות ממקורות שונים, וגם בדק מה עובד ומה לא עובד, ולבסוף חיבר אותן יחד לספר 'סגולות אברהם'.
"סבא גם הותיר אחריו ברכה, חומרים רבים שכתובים בכתב ידו, ושרטוטים שונים של כך היד וכדו', אבל האמת שעוד לא עברנו על זה בצורה מסודרת ויסודית, ואולי ביום מן הימים נשב על החומר הזה, ונבדוק אם המטרה היתה שזה יודפס או שהיו אלו דברים שרשם לעצמו לזיכרון בעלמא".