הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
ליל שבת שעברה, 'שלום זכר' בבית משפחת סופר באלעד, ואני יושב עם הסבא, הרה"ג רבי מאיר סופר שליט"א, בנו של עושה התפילין הירושלמי הנודע הרה"צ רבי שמאי סופר זצ"ל, ומאזין לסיפורים מאלפים ממרן בעל ה'קהילות יעקב' זצוק"ל, שרבי מאיר שליט"א זכה לקרבתו רבות בשנים. והנה שתי עובדות נפלאות, מתוך מה שסיפר לי רבי מאיר שליט"א: "במשך שנים הייתי סופר סת"ם, ובאחד הימים ביקש ממני הסטייפלר זצוק"ל שאתקן בעבורו ספר תורה שהגיע לידיו. הסכמתי כמובן ועד שהספקתי לצאת למעונו של הסטייפלר, והנה הוא עומד בפתח דירתי ובידו ספר התורה. התיישבנו ובדקנו את ספר התורה, וכיון שנצרכו בו תיקונים הדורשים זמן, הצעתי להשאיר את ספר התורה בביתי ולתקנו. 'והיכן תניח בינתים א ספר התורה?', שאל הסטייפלר ואני הצבעתי על מדף-בר בארון הספרים, מקום בו הספר יכול להישמר כראוי. הסטייפלר זיע"א הביט בארון ואמר: 'לא, זה לא מקום טוב. תמצא מקום אחר'".
"'מדוע?', תהיתי ומרן הסביר בפשטות: 'אני רואה שמונחים כאן קישוטים וחפצי הנוי של רעייתך. אשה רוצה שבמדף שבסלון יעמדו חפצי נוי. אי אפשר לשים ספר תורה על חשבון הקישוטים וחפצי הנוי של האשה'…"
ועוד מעשה נפלא שסיפר לי רבי מאיר סופר שליט"א: "בביהכנ"ס 'לדרמן' התפלל במשך שנים רבות יהודי ירא שמים, ששימש כפרופסור מוכשר מאד בתחומו. כל גדולי לדרמן ובראשם מרן ה'קהילות יעקב' זצוק"ל, העריכו מאד את יראתו וצדקותו. אותו פרופסור התגורר בשכונת 'רמת החייל', בצפון מזרח תל אביב, והיה מגיע מדי שבת ברגל מביתו המרוחק, כדי להתפלל ב'לדרמן'. בשבת קייצית אחת חמה, ערך הפרופסור קידושא רבא לכל מתפלי בית הכנסת, לרגל הולדת נכדתו. הקידוש נערך בביתו של גבאי ביהכנ"ס, הרה"ג רבי משה כהן שליט"א, והוגש בו כיבוד עשיר במיוחד, הרבה יותר מבכל קידוש. הסטייפלר זצוק"ל נכנס לקידוש והתיישב בצד לידי. הציבור ישב ונהנה מהמטעמים, והאזין לדרשתו של אחד מגדולי תלמידי החכמים ב'לדרמן', שהאריך בדברי דרוש משמחים. לפתע רמז הסטייפלר ואמר 'גענוג' (די, מספיק). הדרשן החשוב הפסיק את דרשתו במהירות, והסטייפלר זי"ע הסביר לסובבים: 'אנחנו אוכלים ושותים ונהנים מהדרשה, אבל בבית מחכים לנו האשה והילדים. חם להם, הם רעבים, הם רוצים שכבר יתחילו את סעודת השבת. לכן צריך להזדרז'…"
■ ■ ■
אנו מתקרבים בצעדי ענק ליום הנכסף, יום קבלת התורה הקדושה. רק כעת הסתיימו ימי חג הפסח והנה נותרו לנו רק 10 ימים לקבלת התורה. צריך להתכונן, וכיצד מתכוננים? קונים את התורה במ"ח קנייניה.
"נושא בעול עם חברו" הוא אחד ממ"ח קניני התורה ועל כולנו לישא בעול עם חברינו. וכך כותב הגרש"ר הירש זצוק"ל על הפסוק "ויאמר ד' אל קין אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנוכי": קין רואה בכך התנצלות מספקת. אין זה מתפקידו להגן על אחיו, די לו בעסקי עצמו! האנוכיות הקרה המתבטאת בתשובה זו משמשת לנו אזהרה: מי שאינו נושא בעול עם חברו, אח הוא לשונא ומשחית, בנקל ירצח את רעהו נפש, אם הלה יעמוד לו לשטן בדרך". והנה מרן ה'קהילות יעקב' זצוק"ל, שראשו הגיע השמיימה, אף הוא נשא בעול, חשב על בני הבית, על רצונה של האשה שבסלון יוצבו חפצי נוי, על הילדים שמחכים שאבא ישוב מהתפילה ומהקידושא רבא.
מסופר על חולה שנכנס למעונו של רבינו החפץ חיים זצוק"ל, כדי לבקש ממנו ברכה לרפואה שלמה. האיש האומלל אמר להחפץ חיים שאם ימות חלילה, יותיר אחריו אלמנה ושבעה יתומים אומללים. השיב לו החפץ חיים: "אתפלל עליך בתנאי אחד, שלא תספר לאף אדם בעולם שבירכתיך והתפללתי עליך". האיש הסכים וכעבור מספר שבועות הבריא. חלפו שלושים וחמש שנה והאיש חלה שוב. הוא נסע להחפץ חיים וביקש שגם הפעם יתפלל לרפואתו השלמה, כפי שברכו והתפלל עליו בצעירותו.
אמר לו החפץ חיים: "אינני יכול. לפני שלושים וחמש שנה הייתי צעיר, ואילו כעת אני זקן, בן למעלה משלושים שנה"…
תהה החולה מה הקשר לגילו של החפץ חיים ומדוע אין לו כוח להתפלל עליו ולברכו כעת.
השיב רבינו החפץ חיים זיע"א: "לפני שלושים וחמש שנה הייתי צעיר וכוחותי איפשרו לי לשבת עליך בתענית. כך צמתי למענך במשך ארבעים יום, וכך הבראת, ברוך ד'. אך כעת, זקן אני וחלוש, וכוחותי אינם מאפשרים לי לצום למען רפואתך ארבעים יום"…
כך מתנהג אדם גדול הנושא בעול עם חבירו.
הגר"י גנס שליט"א סיפר שבאחד הימים הזדמן לו לשוחח עם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל. קודם שנכנס אל ביתו ובמהלך השיחה ניער את חליפתו והסיר את האבק ממנה, וכך עשה מספר פעמים במהלך השיחה.
הגר"י גנס שליט"א סבר שהגרש"ז זצוק"ל ממהר לביתו, וכך הוא מאותת לו ברמז קל שעליו לסיים את השיחה. אך כשביקש לסיים, סימן לו רבי שלמה זלמן כי אינו ממהר ויכול להמשיך בדבריו. כך חזר רבי שלמה זלמן לעשות תנועה זו כמה וכמה פעמים במשך השיחה.
מרן הגרש"ז זצוק"ל, שהרגיש בפליאתו של הגר"י גנס שליט"א, לפשרן של התנועות הללו החוזרות ונשנות, הסביר: "הרי יש לי כעת פגישה עם השכינה!" – ונימק את דבריו: "הרי חז"ל אומרים 'איש ואשה זכו שכינה ביניהם'. אין ראוי לקבל את פני השכינה עם חליפה מאובקת"
כדי שנישא בעול השני עלינו להביט סביבנו, לא לחיות רק בתוך עצמנו. "אכזר", אמר לנו תמיד המשגיח בישיבה לצעירים בה למדתי, הוא מלשון "אח-זר". אפשר להיות לעיתים זר גם לאחים וקרובים, מבלי שימת לב, כשלא מספיק חושבים על רצונותיו של השני.
לפקוח עינים ולראות את ערימת הכלים שבכיור החלבי, לפקוח עינים בדרך לכולל או לתפילה ולראות שהפח מלא על גדותיו ואם אתה בכל מקרה יורד למטה – קח איתך את שקית האשפה. לראות את היהודי המסכן, שמסתובב בחום הכבד של גוש דן ואוסף צדקה לטובת הכנסת בתו לחופה ולתרום לו, לא רק בגלל מצוות הכנסת כלה, אלא גם כדי שהוא לא ייצא עם כמה שקלים בודדים מהאיסוף בכל בית הכנסת, אליו הוא הגיע בחום הכבד מבית הכנסת ברחוב ממול. להביט עוד חצי דקה בציור של הבת בת השש, ולהתפעל ממנו בקול רם, למרות שגם אתה שבת מהישיבה רק עכשיו, מותש כל כולך מבוקר שלם של מסירת שיעורים. להבין שהאברך שאמר עכשיו ווארט ב'חבורה' שלו, התכונן להרצות את דבריו כמה ימים והוא ממתין למחמאה, וכן הלאה והלאה, באין ספור מצבים במשך השגרה. לא מדובר בדרך כלל בדברים קשים. קצת יחס, מעט הקשבה, נכונות והשתתפות, והנה אנו שייכים לקנין התורה של "נושא בעול".
(יתד נאמן | נקודה למחשבה)