"כעת תחזיק את בובת הנייר, ותדמיין שהבובה מתחילה לחיות. הלב שלה החל לפעום מכוחך… המוח עובד, והיא מביטה בך בעיניים שאתה עצמך גזרת לה, בך עצמך. מה נראה לך היא חושבת שהיא מסתכלת עליך כעת, כשהיא יודעת שאתה גזרת אותה ויצרת אותה?". "רבי אהרון!"- אמרתי לו- "מה אתה רוצה ממני? קרה משהו? הכל בסדר?"

"לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל"

שוחחתי בטלפון עם ידידי הרב הגאון רבי אהרון גינוער שליט"א, תלמיד חכם חיפאי, ובשיחתנו עלה הנושא של הודאה להקב"ה. בן שיחי ביקש שאטול דף נייר, אקח מספריים ואתחיל לגזור צורת בובה.

למען האמת, חשבתי שדעתו השתבשה עליו מעט, אבל מילאתי את רצונו. על שולחני הונח דף נייר מקושקש כל שהוא ומשום מה, היו על השולחן גם מספריים, שהילדים השאירו מעיסוקי הצהרים. גזרתי צורה של בובה מגושמת ואמרתי לו: "חתכתי צורה של בובה. נו, מה עכשיו?"….

"כעת תחזיק את בובת הנייר, ותדמיין שהבובה מתחילה לחיות. הלב שלה החל לפעום מכוחך. אתה יצרת לה לב פועם. המוח עובד, והיא מביטה בך בעיניים שאתה עצמך גזרת לה. היא מסתכלת לראשונה במי שיצר אותה, בך עצמך. מה נראה לך היא חושבת שהיא מסתכלת עליך כעת, כשהיא יודעת שאתה גזרת אותה ויצרת אותה?".

"רבי אהרון!"- אמרתי לו- "מה אתה רוצה ממני? קרה משהו? הכל בסדר?"

"תענה. תנסה לדמיין מה היתה המילה הראשונה שלך, שהיית אומר למי שגזר אותך מחתיכת נייר ועשה אותך חי, נושם, חושב ומדבר"…

"הייתי אומר: אוהו!!!"….

"זהו"- התמוגג בן שיחי -"שמת לב מה אמרת מיד, כמעט ללא מחשבה? קראת קריאת התפעלות. קריאת ה'אוהו' הזאת אומרת, שבובת הנייר שחיה ונושמת, מבינה ומכירה שאתה יצרת אותה, אתה הפכת חתיכת נייר למשהו פועם וחי. בובת הנייר הזאת מבינה, כמעט באופן טבעי, שהיא חייבת להכיר בך ולהתפעל ממך. זאת תודה אמיתית. הכרה פשוטה למי שהעניק לך, החיה אותך והפך אותך מגוש עפר, בשר ודם, לאדם חי ונושם, מדבר ופעיל, חושב, רואה, שומע, הולך וגם מחייך"….

"נו, ומה הלאה?", אני שואל.

"איזה יחס היית מצפה ממנה? שהיא תגיד לך 'תודה ולהתראות' וזהו? בוודאי שלא. אנו אומרים בכל יום בתפילת שחרית 'הוּא עָשָֹנוּ. וְלוֹ אֲנַחְנוּ'. אנו אומרים בשבת, בתפילת 'נשמת': 'עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ. וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ. וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַֹמְתָּ בְּפִינוּ. הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ. וִישַׁבְּחוּ. וִיפָאֲרוּ. אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ תָמִיד. כִּי כָל  פֶּה לְךָ יוֹדֶה. וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִשָּׁבַע. וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע. וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה. וְכָל לְּבָבוֹת יִירָאוּךָ. וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ'. והנה ה'בובה' הזאת, שהיא כמובן המשל אליך ואלי, אל כולנו, זקוקה להנשמה קבועה, לתחזוק בכל רגע ורגע, והנה אתה מבין שמי שיצר אותך נמצא כרגע מולך. גם ברגע זה הוא מספק לך את החמצן. מה תרגיש?".

"רפיסות מוחלטת, כניעה טוטאלית, יראה ופחד", אני מתחיל להבין את קו המחשבה שלו.

"אכן. כך אדם צריך להרגיש כשהוא כורע ומשתחווה לפני בורא העולם. אני מכיר אברך מהשכונה שלנו שתרם כליה מגופו לאבא לתריסר ילדים, שהיה חולה במשך שנים רבות וחייו עברו עליו בסבל בל יתואר. כעת תדמיין את חדר הניתוח. התורם, גם הוא בעל משפחה ברוכת ילדים, יוצא לחדר השני, שם העבירו כעת את הכליה שלו ליהודי החולה. מה הן התחושות? כיצד אפשר בכלל להכיל את רגשות הכרת התודה של החולה, שחייו ניצלו עכשיו בזכות תרומת הכליה שלו? ומה יקרה כעת אם האברך שתרם לו כעת כליה, יבקש ממנו שיעביר בשבילו מכתב לשכן שלו, האם יתכן שמי שקיבל ממנו כעת את הכליה, יגיד לו: 'אני קצת עסוק עכשיו… תתקשר אלי בבקשה מחר?'… בודאי שלא. הוא יעשה את הכל כדי להכיר טובה, להודות בכל דרך אפשרית ולעשות את הכל למענו של מי שתרם לו כליה"…

"וכן"- המשכתי בעצמי-  "הוא לא יגיד לו רק 'תודה רבה' וילך לענייניו וזהו. הוא יחוש שהוא חייב את הכל כלפי מטיבו ואיש חסדו. זה מה שנקרא בלשוננו 'אסיר תודה'. מרוב שאני חייב לך תודה, אני אשמח להיות אסיר שלך. אני מכיר טובה כלפי מי שמטיב עימדי כל כך הרבה, עד שאעשה הכל בעבורו, כמו אסיר הנמצא בבית הסוהר, שאין לו כלום בעולמו, מלבד מי שמחזיק אותו"…

חברי לשיחה נאנח ואמר: "ומה קורה איתנו? מתקשרים אלינו באמצע ברכת המזון ואנחנו רואים על הצג שהשיחה הנכנסת היתה ממישהו חשוב, שעזר או שיעזור לנו, ואז אנחנו, לפעמים מבלי משים, ממהרים לסיים את הברכה וממהרים לענות לשיחה. לפעמים אנחנו סוגרים את הגמרא ועונים או פונים למישהו ש'לא נעים לנו ממנו'. אבל האמת היא, כך שמעתי מהגרא"מ קירשנבוים שליט"א, ר"מ בישיבת נחלת הלווים, ש'הראשון שצריך להיות ש'לא נעים לנו ממנו' זה הקב"ה, שמחייה אותנו עכשיו'"…

&&&&

המושג של 'תודה' מתחילה בהכרה פשוטה: מי עשה לך מה שאתה מודה לו. כשאנו עולים לאוטובוס ואומרים לנהג 'תודה', אנחנו מכירים שהוא זה שבזכותו נגיע למחוז חפצינו, אך בד בבד אנחנו יודעים שגם שילמנו לו על הנסיעה ושבזכותנו, ובזכות נוסעים נוספים, הוא יקבל החודש משכורת. אך כשאנו מודים ליהודי אלמוני שתרם בעבורנו כליה, לאחר שעבר בדיקות ממושכות, שכב בחדר הניתוחים ועבר ניתוח לא פשוט, וכל זה שלא על מנת לקבל פרס, אנחנו מכירים בטובה שהוא עשה לנו באופן שונה לחלוטין. אנו מכירים לו טובה ומוכנים לעשות הכל בעבורו, ככל שיחפוץ.

"מודים לאו לשון הוד, אלא לשון תודה, שאנו מודים בו ולא כופרים. (רש"י סוכה מה, ב). 'אמרתי לא אראה ק-ה', פירש רבינו סעדיה ענין הודאה, ונכון הוא, כי ראות הק-ל הוא ההודאה והשבח לפניו והתבונן בדרכיו" (רד"ק ישעיהו פל"ח).

הודאה היא ההיפך מכפירה במי שאתה חייב לו טובה. כדי להגיע להודאה נכונה ולא לכפור בטובתו התמידית של יוצרנו, כותב לנו הרד"ק, עלינו להתבונן בדרכי ה', להבין כיצד נוצרנו יש מאין, כיצד מליוני תאים, צינורות ומכונות פועלים הרגע בגופינו, בכוחו העכשווי של הבורא, שברגע זה ממש מעניק לנו תנאי מחייה מופלאים, כמו מערכת השמש, האויר, האור, החמצן, התבואה הגדלה, הצמחים ובעלי החיים שאנו אוכלים, ועוד רבבות פרטים ופריטים הפועלים עכשו כדי להחיות ולהזין ולשמח אותנו. הקב"ה מעניק לנו ברגע זה שתי כליות, מח ולב, ידים ורגלים, עינים ופה ועוד אלפי פרטים מדהימים. דוגמה אחת: בשטח של 6 ס"מ של עור מצויים 1,300 תאי עצב, 100 בלוטות זיעה, 3 מיליון תאים ו-3 מטרים של כלי דם, אם נשטח אותם בשורה ארוכה. אם נתבונן בניסיו שבכל יום עמנו- ממילא נהיה אסירי תודה ונשמח לקיים את רצונו יתברך.

—- "כְּדֵי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל נִסֶּיךָ וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְעַל יְשׁוּעָתֶךָ".

מובא בספרים דבר נפלא: ישנם  שתי דרכים לעורר אדם משינה עמוקה: להרעיש לידו או להדליק לו את האור בחדר. בראש השנה אנחנו 'מרעישים' בקול השופר ובחנוכה אנחנו מדליקים את האור.

ההתחזקות של ימי החנוכה, היא להאיר לעצמנו את הנקודות הרבות שאנו חבים הודאה ושבח ליוצרנו. לשבת מול הנרות ולהבחין בתופעה הנפלאה הזאת, שנר דולק, שאנחנו עצמנו 'דולקים', שהכל מסביבנו דולק ובוער, חי ופועם, בכוחו של "בעל הבירה". ואז ממילא תפרוץ מקרבנו הודאה, המחייבת הכרה במי שאמר והיה העולם.