שיחה מיוחדת ורווית הוד עם הגה"צ רבי בנימין רימר שליט"א, חדב"נ אצל מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ראש ישיבת קרית מלך ומראשי ישיבת טשעבין, שמספר על אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו אודות השקידה המופלאה והבלתי נתפסת של מרן זצ"ל
יעקב א. לוסטיגמן
ראש ישיבת 'קריית מלך' והמשגיח ומראשי ישיבת טשעבין הגה"צ רבי בנימין רימר שליט"א, חדב"נ אצל מרן פוסק הדור הגרי"ש אלישיב זצ"ל. על גודל שקידתו המופלאה של חמיו מרן הגרי"ש, אשר אין כל בריה יכולה להשיג ולהגיע לדרגה זו של שקדנות מופלאה ועמל התורה במשך 100 שנות חיים ללא הפסקה וללא הפוגה.
אספר לכם סיפור מופלא, ממנו תוכלו להבין עד כמה אנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה היא השקידה המופלאה של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
"היה זה כשמורי חמי היה בן 98. לא בן 90, לא בן 95 ואפילו לא בן 97. הוא היה בן 98. הגיע יום כיפור, וכמובן שהרופאים אמרו שאסור לו לצום. בכזה גיל לצום… מי יכול לחשוב על רעיון כזה בכלל. אבל הוא מאוד הצטער על כך וממש היתה לו עגמת נפש גדולה מאוד מכך שהוא לא יוכל לצום.
"לאחר דין ודברים הוחלט שייתנו לו אינפוזיה, הוא יישכב כל יום הכיפורים במיטה ולא ילך לבית הכנסת, וכולי האי ואולי… יעקבו אחרי המדדים יבדקו איך הוא מרגיש, ואולי אולי אולי הוא יצליח לצום את כל הצום.
"וכך הוא נכנס ליום הכיפורים בתקווה גדולה שיזכה להשלים את הצום, וממש לא היתה לו מנוחה מהאפשרות שהוא ייאלץ לאכול חלילה. כמובן שלא היתה בכלל שאלה שאם חייבים לאכול ולשתות כי זה פיקוח נפש, בוודאי שצריך לעשות מה שכתוב בהלכה, אבל הוא לא רצה להגיע למצב שבו הוא יהיה חייב לאכול מצד ההלכה.
"זכה הבן שלי להיות התורן לשבת עם הסבא באותו יום הכיפורים, ובעוד הסבא שכב במיטה ונזהר שלא להתאמץ כדי שלא יצטרך לשבור את הצום, הם דיברו בלימוד. אחד הנושאים בהם עסקו היה שאלה מעניינת ששאל בני את מו"ח, מה הדין בכהן גדול שאינו יכול לצום ביום הכיפורים, האם הוא יכול לעשות את העבודה בבית המקדש, או צריכים דווקא כהן גדול שצם כמו כלל ישראל.
"עברו השעות והנה יום הכיפורים הגיעו לסיומו כשמרן זצ"ל הצליח לצום מתחילתו ועד סופו ולא הכניס דבר מאכל או משקה לפיו במשך כל הלילה והיום. הוא שמח שמחה גדולה מאוד, הבן שלי נתן לו לאכול ולשתות, הוא טעם מעט כמה שהצליח לאכול בגופו הכחוש.
"ואז קרה דבר מאוד מאוד חריג! הרב אלישיב, השקדן המופלא שכבר קרוב ל-100 שנה לא פסק פומיה מגרסא, אמר שהוא עייף והוא רוצה לישון בשעה שבע וחצי בערב. הבן שלי ממש נבהל, אם סבא אומר דבר כזה, המשמעות היא שהוא ממש חלש הרבה יותר מכפי שאנחנו מסוגלים להבין בכלל.
"בלב מלא חשש הוא נתן לסבא לישון והתפלל שלא אירע שום נזק מהצום שצם בשארית כוחותיו, והנה, עברו שעתיים בלבד, בשעה תשע וחצי בערב, התעורר מרן, קם ממיטתו והתיישב ללמוד כדרכו. עברה שעה, וקולו התגבר, שעתיים והוא כבר למד בקולי קולות, בגישמאק, בהתלהבות…
"בשעה אחת בלילה צלצל הטלפון שלי. הבן שלי היה על הקו, הוא שם את הטלפון שלו ליד מרן זצ"ל, ואמר לי "תשמע! תשמע איך הוא לומד!!! איזה קול, איזו מתיקות, איזו התלהבות!!! אה… מי ידמה לו ומי ישווה לו. כך הוא למד ולמד עד ותיקין! אחרי ותיקין שכב מעט לנוח ולאחר מכן שוב התגבר כארי וישב ולמד כאילו לא היה אתמול יום כיפור, כאילו הוא לא שכב מעט מעולף באפיסת כוחות, כאילו הוא לא יהודי בן 98… הוא למד כמו בחור צעיר עם חשק והתלהבות ובעיקר בשקידה אינסופית".
**
"אני בטוח שאנשים שיקראו את הדברים הללו, יחשבו שאני הגזמתי, כי התיאורים האלו הם לא טבעיים. אבל כזה היה מרן הגרי"ש זצ"ל, השקדנות שלו, ההתמדה שלו היתה על טבעית. זה לא נתפס בשכל האנושי. מי שלא ראה לא מסוגל להאמין שכך אכן הוא היה לומד בכזאת צורה.
"אתם יודעים שהרב אלישיב אף פעם לא ישב ככה על הכסא כשהוא נשען אחורה? תמיד הוא ישב עם גב ישר, מתנדנד מעט, מוטה קדימה, דרוך כמו גיבור בשעת מלחמה. הוא לא הסיח דעת רגע אחד מהרצון והחשק והשאיפה להספיק עוד שורה של גמרא, עוד סעיף בשולחן ערוך.
"והידע הנרחב ובחד שהיה לו בכל מכמני התורה… הוא לא רק למד וידע הכל אלא הכל היה ברור ומחוור לו כמונח בקופסא. יכולת לעמוד לידו בזמן שהיה עונה לשאלות, ולראות איך שבחצי שעה, בשלושים דקות, הוא היה עובר על כל מקצועות התורה, אם זה שו"ע או גמרא, אם זה משניות פאה ודמאי וזרעים, או סדר קדשים וטהרות, אם זה ב"ח וט"ז, ומחצית השקל, רי"ף ורא"ש וירושלמי וספרא וספרי הכל הכל הכל היה מונח בזיכרונו ומחודד בפיו באופן שאי אפשר לתאר בכלל.
"אבל עיקר העיקרים היה הגמרא. אומרים שהיו לו סדרי לימוד בשולחן ערוך וכדו', אני לא ראיתי את זה. הוא היה לומד גמרא ולכל השאר הוא הגיע מהגמרא. כשלומדים גמרא כמו שצריך, לומדים כל סוגיא עם כל המפרשים, ולאחר מכן את ההלכות היוצאות מזה בשו"ע ובספרי ההלכה.
"גם כשהיתה מגיעה אליו שאלה מורכבת, ראו איך שהוא ניגש לפסוק בה מהגמרא. קודם מה אומרת הגמרא, ומה מופיע בגמרא בסוגיות אחרות שיכול להיות נוגע לעניין הזה, ואיך למד את הגמרא הרא"ש ואיך למדו הראשונים האחרים, וכיצד נפסק להלכה בשו"ע וכו', ולפי כל זה הוא היה פוסק הלכה למעשה בגאונות מופלאה שאין לה אח ורע.
"והפלא הגדול לנוכח כל האמור", מוסיף הגה"צ המשגיח שליט"א, "זאת העובדה שהוא היה המתמיד הכי גדול בעולם, אבל אף פעם לא כעס, הוא לא היה לחוץ על חשבון אחרים. היתה לו סבלנות לכל אדם, הוא השיב בסבלנות וקיבל אנשים בכבוד, אבל רגע אחר כך היה שוקע כל כולו בלימוד.
"והלימוד היה מתוך מתיקות מופלאה, שכל מי שראה אותו לומד קיבל חשק ללמוד בעצמו. הרי אומרים בברכת התורה "והערב נא", וידועה השאלה מה פתאום תיקנו חז"ל שנתפלל על ערבות התורה, אנחנו לא מתפללים על ערבות בשום מצוה אחרת, בטח לא כחלק מהברכה שתיקנו חז"ל ומדוע שונה לימוד התורה מכל שאר המצוות בעניין זה?
"אלא התשובה היא שכשאדם לומד בערבות, במתיקות ונעימות, או אז הוא זוכה "ונהיה אנחנו וצאצאינו יודעי שמך ולומדי תורתך". הילדים רואים כמה שאבא אוהב ללמוד, והם מבינים שהתורה זה דבר טוב וחיובי ונעים ואהוב. אבל אם הם רואים את האבא לומד עם הרגשה לא טובה, עם פנים מלאות עצב ותסכול, מה המסר שהם מקבלים? שלימוד תורה אינו טוב חלילה וחלילה, ולכן אין להם שום רצון ללמוד בעצמם.
"כך היה אצל מרן זצ"ל, ראו אותו לומד בכזה חשק ובכזאת התלהבות שזה השפיע על כל הסובבים אותו.
"אני זוכר שבחתונה שלי, הוא בכלל לא ישב במזרח. הוא ישב בצד, יחד עם גיסו הגאון רבי חיים יעקב לוין זצ"ל, רבה של פרדס חנה. הרבה שנים הם לא נפגשו, ובחתונה שלי הם התראו לראשונה מזה זמן רב, וכמו שני חברים טובים, הם דיברו על מה ששניהם אהבו יותר מכל, דיברו בלימוד. כך הם ישבו בפינה ועסקו בלימוד משך כל החתונה ללא הפסקה. כשהגיעו לברכת המזון ושבע ברכות לא היתה לו ברירה, הוא היה חייב לשבת קצת במזרח ולמלא את תפקיד המחותן…".
**
שמעתי מפיו של יהודי שזכה להשתתף בשמחת הנישואין של מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א. החתונה היתה בפתח תקוה, המחותנים היו גדולי עולם, הרב אלישיב והסטייפלער… מרן החזון אי"ש היה גם הוא שושבין ראשי כי הרי מרן הגר"ח גדל על ברכיו והיה ממש כמו בן אצלו.
"אותו יהודי הגיע לחתונה בפתח תקווה, במעמד החופה הוא חיפש את החזון איש ולא ראה אותו בין המחותנים. הוא שאל איפה החזון איש ואמרו לו שהוא נוהג שלא לעמוד בחופות בגלל שיש שם נשים, ולכן הוא עומד בצד.
"היהודי שאל מי זה המחותן של הסטייפלער. מי אבי הכלה, הרי ודאי הסטייפלער והחזון איש לקחו עבור הגר"ח כלה שהיא בת תלמיד חכם, הוא רוצה לדעת מי זה התלמיד חכם הזה… הרב אלישיב לא היה מוכר אז בבני ברק ובסביבתה, בירושלים כבר כן הכירו את גדולתו בתורה, אבל בבני ברק לא שמעו עליו אז.
"אמרו לי שהאבא של הכלה זה יהודי שאי אפשר 'לתפוס אותו' בשום מקום בש"ס, בשולחן ערוך ובכל התורה כולה. אי אפשר לתפוס אותו בחוסר ידיעה. עוד אמרו לי שאי אפשר לחדש לו שום דבר… כי הכל הוא יודע", ככה סיפר לי האיש שהשתתף באותה חתונה.
"הרב אלישיב היה אז כבן 40, איזו גאונות. הוא היה אז בשיא כוחו, הידע שלו היה מופלא, והמחשבה חדה ובהירה".
****
האווירה בחדרו של ראש הישיבה שליט"א מחשמלת. מהרגע בו החל לדבר על חמיו, שקע הגר"ב רימר בזיכרונות, ונראה שקשה לו להתנתק מהם ולחזור למציאות. הסיפורים כולם מסופרים בערגה מיוחדת, עם געגוע עמוק לאותו ענק שבענקים אשר בצלו חמדנו וישבנו, כל כנסת ישראל, משך שנות דור, ואשר לאורו אנו צועדים עד היום הזה.
"כל מה שסיפרתי לכם עכשיו זה 'מעשה'לך', זה סיפורים קטנים", מסכם ראש הישיבה שליט"א את השיחה… "הסיפור האמיתי והעיקרי זה סיפור אחד! התמדה ושקידה ברצף אחד גדול שנמשך כל ימי חייו.
"שאר הסיפורים הם רק שביבים קטנים של אור, הם הדרך שלנו להמחיש למי שלא היה שם, לתת לו להבין מה זאת שקידה ועד כמה הגיעה השקידה הזאת. אבל הסיפור הגדול הוא סיפור אחד, והוא הסיפור החשוב באמת. ולוואי ונזכה להידבק באפס קצה של אותה התמדה מופלאה ושקידת התורה מתוך שמחת הלב והתרוממות הרוח".