"וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו" (לג, ד)
המפרשים שואלים מה גרם למהפך האדיר שהתחולל אצל עשו? כיצד אפשר להבין שברגע אחד, בראותו את יעקב משתחווה לו ומעניק לו דורון, הוא משנה את יחסו אליו בשלוש מאות ששים מעלות, והופך משונא מושבע לאוהב?
רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל מבאר את העניין: כתוב במדרש "שוחר טוב" (פרק כו) שאדם ששומע קללתו, ויש בידו את הכוח לענות, ואף על פי כן שותק – נעשה שותף לקב"ה. מהותו של שותף היא שמתחשבים בדעתו.
והנה, כידוע, יעקב אבינו היה גבור גדול. באצבעו הקטנה היה יכול לגלול אבן ענקית כמי שמעביר פקק מעל בקבוק. על הפסוק (לא, מה) "ויקח יעקב אבן וירימה מצבה" אומר המדרש (תנחומא וישלח אות ד) שגדלה של האבן היה כגדלה של העיר טבריה… לבן ואנשיו לא יכלו, כמובן, להזיז אותה, אך יעקב ובניו הצליחו. גם בניו היו גיבורים, ושנים מהם הצליחו לנצח עיר שלמה שמנתה עשרים וארבעה אלף תושבים.
ליעקב לא היתה, אפוא, סיבה לפחד, לא מלבן ולא מעשו. אם היה נלחם בהם – היה גובר על שניהם. הוא יכול היה לומר לעשו: "מה אתה רוצה ממני? כלום הכרחתי אותך למכור לי את הבכורה? אתה מרצונך החופשי מכרת לי אותה, ולא זו בלבד אלא גם ביזית אותה. על מה אתה יוצא למלחמה נגדי? ואם דווקא אתה רוצה מלחמה – אדרבה! בא נצא למלחמה". אך יעקב הכניע את עצמו והחליט שעבודתו היא לשתוק!
ומי שמתגבר על מידותיו ושותק, גם כשיש בידו את הכוח להשיב מלחמה שערה – נעשה שותף לקב"ה. הקב"ה התחשב בדעתו של יעקב וביטל את דעתו של עשו. באותו רגע הפך עשו משונא לאוהב.
*
סיפר רבי יששכר מאיר זצ"ל מעשה שארע עמו בתקופת לימודיו בישיבת פוניבז'.
משום מה, ובלי כל הסבר, היה בחור בישיבה שהוא לא סבל אותו. הוא ניגש לרב דסלר ושאל אותו: "אינני יודע מה פשר המידה הרעה הזאת שיש בי, שאינני סובל – בלי שום סיבה – את בחור פלוני? מה אני עושה עם זה?"
השיב לו הרב דסלר: "הבחור הזה, כך הבחנתי, אוהב סטנדר מסוים. ואתה הרי בחור מתמיד, מגיע מוקדם בבוקר לבית המדרש. בכל בוקר תכין לו את הסטנדר הזה במקומו".
הוא עשה כן, וראה זה פלא: כעבור כמה ימים הוא הפך להיות אוהבו הגדול.
הוא שאל את הרב דסלר לפשר השינוי, והרב הסביר: "כשאתה התחזקת במשהו – זה רומם אותך והביא לשינוי!"
כל התחזקות, כל עבודה על מדות, בכוחה להביא למהפך. כל מי שמחפש שינוי – העצה לכך היא לתפוס נקודה מסוימת ולהתחזק בה.
*
אספר מעשה נפלא:
יהודי אמריקאי היה מגיע, שבת אחר שבת, עם רכבו לבית הכנסת בזמן "הגבהת התורה", מתבונן בהגבהה וחוזר לביתו. לאחר מספר שבועות שהדבר חזר על עצמו, יצא אחד המתפללים אחריו והסביר לו שהדבר אסור. היהודי קיבל את הדברים, אך המשיך לבוא ברגל… שבת אחרי שבת.
אחד המתפללים הזמין אותו להכנס לבית הכנסת, לשבת להאזין לתפלה. בתחילה הלה הרגיש חוסר נעימות, אך לאט לאט התיישב יותר ויותר זמן, הביאו לו סידור עם תרגום לאנגלית, הסבירו לו מהי תפילה, מהי פרשת שבוע, והוא גילה התעניינות מרובה בכל זה.
בקצור, משבת לשבת היהודי מתחזק, מגלה צימאון לדעת עוד ועוד, עד שבסופו של דבר חזר בתשובה. שאלו אותו: אולי תוכל להסביר מה היה הרעיון שלך לבוא כל שבת ל"הגבהת התורה"? והוא השיב:
"סבתא שלי היתה נצולת שואה שהגיעה מפולין לארצות הברית. היא היתה אשה צדקת, ואספה במסירות נפש צדקה לישיבה. ההורים שלי כבר היו 'פרווה', ואני כבר למדתי בחינוך גויי אמריקאי, בלי שום קשר ליהדות.
"עברו ארבעים שנה. לקחו אותנו לטיול בארץ ישראל. הגענו לשכונת רחביה ואמרו לנו: בואו נעשה ביקור שרשים ונתבונן איך נראה בית כנסת אורתודוקסי בשבת. לא הייתי מוכן להכנס לבית כנסת. אמרו לי: טוב, יש פה עזרת נשים, תעמוד שם. עמדתי בעזרת נשים וראיתי שמגביהים את ספר התורה. שאלתי מה זה? והסבירו לי שזה ספר תורה. אינני יודע למה, אבל כשהגביהו אותו התרגשתי מאוד. הרגשתי הרגשת רוממות, שמימי לא הרגשתי כמותה.
"הטיול הסתיים, וחזרתי לארצות הברית. אמרתי לעצמי: אני חייב לחוות את אותה חוויה פעם נוספת. באתי לבית כנסת להגבהת התורה אך לא הרגשתי כלום. אמרתי לעצמי: אולי זה תלוי באיזה שבוע? אז באתי עוד פעם, ועוד פעם. אך עדיין לא הרגשתי כלום. אמרתי לעצמי: אולי זה בגלל שאני נוסע? אז התחלתי לבוא ברגל. אך ללא הרגשה.
"אמר לי יהודי פיקח: כנראה שיש לך איזשהו קשר לספר התורה שבשכונת רחביה, כדאי לך לבדוק. ואני לא התעצלתי: טסתי לארץ ישראל, לשכונת רחביה בירושלים, ופגשתי את הרב של בית הכנסת. הרב היה יהודי מבוגר, ושאלתי אותו: אתה יכול לספר לי מהיכן ספר התורה הזה? והרב סיפר לי: אני הייתי רב בקליבלנד. כשעלינו לארץ ישראל רצינו לפתוח בית כנסת ליוצאי ארצות הברית בשכונת רחביה, אבל לא היה לנו ספר תורה. היתה פה אשה גבאית צדקה [הסבתא שלי], שהיתה אוספת כספים לצדקה. ניגשנו אליה וביקשנו ממנה עזרה לרכישת ספר תורה שעלותו ששת אלפים דולר. והיא השיבה שהיא נותנת את כל הששת אלפים מכיסה הפרטי, יען כי נולד לה נכד פג והיא מבקשת לרכוש את ספר התורה לרפואתו. היא ביקשה שה'מי שברך' הראשון שיעשו בספר התורה הזה יעלה לרפואת נכדה הפג. כך סיפר לי הרב של בית הכנסת.
"ומי היה הנכד הפג? אני!
"אין פלא, אפוא, שכעבור ארבעים שנה, כשהגעתי וראיתי את אותו ספר תורה – התרגשתי כל כך. והספר תורה הזה החזיר אותי בתשובה".
לפעמים אדם עושה איזשהו חיזוק, וארבעים שנה לא רואה תוצאות. עליו לדעת שכל חיזוק משנה עולמות. לפעמים רואים זאת יותר מהר ולפעמים פחות.
זה סוד השנוי הגדול שחל ביחסו של עשו ליעקב.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)