"אספר לכם עובדה שזכורה לי מימי נעורי בירושלים", פותח הגאון הגדול רבי יצחק שליט"א. "התפללתי במחיצתו של הגאון מטעפליק זצוק"ל בחג הסוכות. והנה הוא הגיע בבוקר יום טוב ראשון של סוכות אל בית הכנסת, ובידו רק ג' מינים: לולב הדסים וערבות, האתרוג היה חסר.
"לפלא היה הדבר, מקורביו ראו אותו לפני יו"ט בוחן ובודק את האתרוגים, עד שבחר באתרוג שכולו הדר ושילם עליו טבין ותקילין, ובכלל כמעט לא היו אז אתרוגים בירושלים, והיכן אתרוגו של הרב? לפני קריאת ההלל פנה הרב לאחד מהמתפללים שהיה לו אתרוג, ביקש ממנו את אתרוגו במתנה על מנת להחזיר. משקיבל הרב את האתרוג, ברך עליו בשמחה והשיבו לבעליו.
"הגאון מטעפליק עצמו לא רצה לגלות להיכן נעלם אתרוגו. אנשי ירושלים לא ויתרו, והלכו לשאול את הרבנית והתברר מה קרה. מבית שכנו של הרב נשמעו צעקות ובכיות, ביקש הרב מהרבנית שתלך לראות מה קרה. התברר שבנו החורג של השכן, שיחק באתרוג של אביו החורג ופסל אותו. אמו, אשת השכן, ידעה כי בעלה השקיע סכום גדול של כסף באתרוגו, וחששה עד מאד מכעסו, לכן גערה בבנה הקטן, הכתה אותו והוא בכה, וגם היא עצמה עמדה ומיררה בבכי.
"כששמע זאת הרב, מיהר עם אתרוגו לביתו של השכן, בדק את האתרוג שנפסל בתשומת לב, ומסר את אתרוגו לאשת השכן ואמר לה: 'אמרי לבעלך כי ראיתי את האתרוג שקנה, ופסקתי שאי אפשר לברך עליו, לכן אני נותן לו את האתרוג שלי במתנה גמורה, שלא על מנת להחזיר'.
"מה עשה כאן הגאון מטעפליק? הוא ויתר על האתרוג בשביל שלום בית, בשביל השכנת שלום, כי מצוות שבין אדם לחברו – חשובות יותר, כמו שאומר הרא"ש.
"לגבי מה ששאלתם על החיוך כסגולה ליום הדין, זו לא עצה שלי. אחד מחכמי התורה והמוסר בארה"ב בדור האחרון, היה הגאון רבי אביגדור מילר זצוק"ל, שהיה חכימא דיהודאי. לעת זקנותו בימים שלפני ראש השנה, ניגש אליו תלמיד ושאלו: 'ילמדנו רבנו במה אכין את עצמי כראוי לקראת יום הדין?' אמר לו רבי אביגדור באנגלית: 'סמייל!' – לחייך ולהאיר פנים. התלמיד חשב שלרוב זקנותו לא הבין הגר"א מילר את שאלתו, כי הוא לא ביקש ממנו הדרכה לקראת פורים, אלא לקראת יום הדין, ולכן שב ושאלו מהי ההכנה לקראת יום הדין? ושוב רבי אביגדור בשלו: 'סמייל!'
"והוא הסביר את כוונתו: 'אתם חושבים כי בגלל זקנותי, לא הבנתי לנכון את השאלה שלכם, אסביר לכם את תשובתי שתדעו שהבנתי: משל למי שעומד בראש רשת חנויות המפוזרות ברחבי העיר. עולם כמנהגו נוהג, וכל חנות מהרשת מתנהלת על ידי עובדיו ומשרתיו. מגיעה סוף שנה, לוקח בעל הבית זמן לעצמו, עורך מאזן, ומברר היטב את כל מה שנעשה בכל חנויותיו, וגילה, כי במקום פלוני יש מידי הרבה עובדים ויש לשלח חלק מהם למקום פלוני, צריך לפרסם יותר על קיום החנות, למען ידעו דור אחרון שזכו לחנות כזאת בקרבם, ובמקום שלישי צריך להרבות במיני סחורה.
"הוא הודיע זאת למנהלי הסניפים, ואז אמרו לו: 'גם אם נראה שעליך לשחרר חלק מהפועלים, את פלוני ופלוני אל תסלק! כי עצם שהייתו מביאה לך קונים רבים מחוץ, על ידי החיוך והארת הפנים שהוא מאיר לכל הבאים לחנות. הוא לא עובד בפועל בקופה, אבל הוא מחייך לכל לקוח ועוזר לו, וזה מביא הרבה קליינטים, כך הוא עוזר לשיווק!'.
"אמר רבי אביגדור מילר: 'ראש השנה הוא יום בו הקב"ה עורך, כביכול, מאזן. בוחן ובודק את כל מה שנעשה בעולמו בשנה האחרונה. 'וכל באי עולם יעברו לפניך כברי מרון', לפעמים הוא מחליט על כמה מהעובדים שרח"ל אפשר לשלחם מהעסק, הם לא מועילים כלום בעולם. אבל את אלו שמאירים פנים לבאי עולם – אותם הוא ישאיר בכל אופן. לכן אמר רבי אביגדור, זו העצה הטובה וההגונה ביותר לקראת יום הדין".
אנחנו לקראת סיומה של תשפ"א, שנה שהיתה קשה מאד רח"ל, עם הרבה אסונות שלא זכורים שנים רבות בציבור, איך מתכוננים לר"ה אחרי כזו שנה?
"ח"כ הרב שלמה לורינץ זכרונו לברכה סיפר, שפעם היה במצב רוח מדוכדך מאד, היה זה אחרי שהכנסת דחתה הצעת חוק שהגיש, על איסור גידול דבר אחר רח"ל. למרות שלפני ההצבעה הובטח לו על ידי רוב גדול, כולל חברי כנסת חילוניים, שהבטיחו להצביע בעד ההצעה (כבר היו דברים כאלו אז א.ה.). הוא נכנס למעונו של מרן הרב מבריסק זצוק"ל, ושפך את מר שיחו על המצב הרוחני הירוד. הוא הסביר לפי העובדות את המציאות, שלכאורה הכל אבוד ואין סיכוי לשום דבר רוחני כאן.
"מרן הרב אמר לו: 'בא ואני אלמד אותך פרשה בחומש, כמו שהייתי רגיל ללמד את בני שהיו קטנים'. הוא פתח חומש דברים וקרא לפניו פסוקים בפרשת וילך: 'ויאמר ד' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ' והרב הסביר לו באידיש: 'וזנה אחרי אלהי נכר הארץ' – לא הכוונה שלא יתפללו שחרית, אלא פשוטו כמשמעו, שיעבוד עבודה זרה.
"אם לא די בזה הרי ממשיך הפסוק 'ועזבני', ואין פירושו שלא יתפללו מנחה, אלא שלא יעבדו אותי אפילו בשיתוף. אם גם זה לא יספיק, הרי לפנינו המשך הפסוק 'והפר את בריתי', לא הפירוש שלא יתפללו מעריב, אלא שלא ימולו, וכך המשיך הרב וקרא את הפסוק: 'ועזבתים והסתרתי פני מהם'. נו', הרים הרב את ראשו אליו ואמר: 'ר' שלמה! ודאי תסכים שזה מצב גרוע יותר ממה שאתה מתאר לי, אבל נמשיך ללמוד מה התורה אומרת: 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל' – לימוד התורה יהיה תרופה לכל ההתדרדרות, אפילו עד כדי עבודה זרה והפרת ברית, ויחזיר את בני ישראל לתורת ד'! עלינו מוטל רק לדאוג לענין זה של 'ולמדה את בני ישראל' וממילא אין שום מקום לייאוש מהמצב הרוחני!'.
"גם עכשיו עלינו לדעת, למרות שנראה שהמצב הרוחני קשה, עברה שנה קשה עם אסונות ל"ע, אבל העצה היא 'ולמדה את בני ישראל' וגם בעצה זו", ממשיך הגאון הגדול רבי יצחק שליט"א, "אפשר להיות 'שושנים'".
"סיפר לי פעם הגר"ש שבדרון זצ"ל, שהיה אצל חתנו הגרא"ד רייכמן שליט"א בקרית גת, ובני המקום שמעו שרבי שלום הגיע, וביקשו שיאמר להם דרשה. הוא לא הכין מה לומר. הציבור התאסף וציפה, ולפתע אחד מבני המקום קם ואמר: 'שהרב יאמר דרשה ויסביר, למה מקפחים את הבנות ולא חוגגים להן בת מצוה ולא בר מצוה!'. רבי שלום ענה לו: 'לבנים חוגגים בר מצוה כי הם מתחילים להניח תפילין ומקיימים מצוות, ואצל בנות זה לא שייך, לכן לא חוגגים להן, אבל אצל כאלו שהבנים לא מניחים תפילין ולא מקיימים מצוות – באמת אין הבדל בין הבן לבת'…
"אחרי שנה, הגיע שוב רבי שלום שבדרון לקריית גת, וסיפרו לו שהמשפחה חזרה בתשובה והבן שלהם הולך לישיבה. הדיבורים שלו מתוך לב אוהב פעלו את פעולתם, והיו ל'שושנים'.
"שמעתי פעם על הורים וילד, שהיו בבאר שבע לצורך דבר מצוה, ואח"כ ישבו שם לאכול. יש להם מנהג שאומרים דברי תורה על השולחן בכל סעודה שלהם, והם לא הבחינו שמישהו מאזין להם. הם דיבור על המשנה בפאה של 'והבאת שלום בין אדם לחברו' שמוזכר בה גם 'גמילות חסדים'. למה מוזכר פעמיים גם חסד וגם הבאת שלום? והסבירו, שבהתחלה מדובר על חסד כללי ואחר כך מפרטים על חשיבות של הבאת שלום.
"זה שישב והאזין להם היה גוי מאיטליה, שביקש שיסבירו לו מה שאמרו. הם הסבירו לו והוא מאד נהנה. כשבאו לשלם לבעל המסעדה בסיום ארוחתם, אמרו להם שסעודתם כבר שולמה. מי שילם? התברר, שהנוכרי האיטלקי שילם עליהם. הוא השאיר מספר טלפון. הוא פרופ' בכיר באיטליה, שבא ללמוד משהו בבאר שבע. הם יצרו עמו קשר ושאלו ממה הוא כל כך התפעל, ולמה שילם בעבורם? והוא אמר להם שהוא ראה את ההתנהגות שלהם בשעת הארוחה, את הנימוס ואת העדינות של ההורים ושל הילד, איזו התנהגות למופת. הוא שמע בקשב את הדברים שנאמרו ומה שהסבירו לו, הוא יעביר את הדברים האלו לתלמידים שלו באיטליה, ועל כך הוא משלם כעת.
"זו התנהגות של קידוש ד'. זה 'ולמדה את בני ישראל' שגורם לקידוש ד', ולהכרה בגדלותו של צלם א־לוקים. ההתנהגות הזו של האדם הנברא בצלם א־לוקים, של 'הרועה בשושנים' היא נותנת לנו תקווה בעת הזו, והיא ההכנה בימים אלו של 'אני לדודי ודודי לי'.
"עלינו לדעת", אומר הגאון הגדול רבי יצחק שליט"א, "כי זו עצה טובה מאד להינצל ביום הדין, להקדים ברכת 'בוקר טוב' לזולת, לחייך לכל אחד, לקבל כל יהודי בסבר פנים יפות, צדקה וחסד הם לא רק לעניים ואביונים, אלא גם לעשיר ולנכבד, גם לשכן ולשותף לאחרים, ובמיוחד בבית בין בני הזוג, בין אבות לבנים. מילה טובה, חיוך, עידוד ומחמאה מעבירים את רוע הגזירה".
(קטעים מתוך ראיון, יתד נאמן ב' אלול תשפ"א)