"כי תעשה הישר בעיני ד'" (יב, כה)
בעת ששהה רבינו בירושלים לצורך מנוחה, בימי בין הזמנים של חודש אב, בשבת הראשונה לשהותו במקום, הוצע לו ללכת ולהתפלל בבית חכם מחכמי המוסר שגר בשכנות מקום, הנושא שיחה בין קבלת שבת לערבית. רבינו, שש על ההזדמנות לכבד את אותו חכם וגם לשמוע את דבריו.
לשבת הבאה, לא הלך שוב להתפלל שם, וטעמו ונימוקו עמו: "אם אלך גם השבת, הרי שהדבר ייהפך לקביעות – שבכל פעם שהנני שוהה בסביבתו אני בא להתפלל איתו, ואם לא אבוא בפעם הבאה מאיזו סיבה שתהא, הדבר עלול לפגוע בו".
בעובדה זו התבהרו דברי רבינו שהיה אומר רבות: "המידה החשובה ביותר – היא 'פיקחות'! שכל המידות צריכות להתנהל עימה – עם פיקחות".
הפיקחות והחשבון היו נר לרגליו בכל עת, לכלכל את צעדיו מתוך זהירות מופלגת, לבל יצא חלילה מכשול או פגיעה. והפקחות של השתיקה, גם היא היתה מתובלת במהלכיו – על כל צעד ושעל.
מה שכח רבינו?
בא רבינו לביקור חג בבית מחותנו, רבי יוסף שלום אלישיב. טיפס את המדרגות הגבוהות והמיושנות, נכנס אל הבית, ושני הגדולים המתיקו בדברי תורה מענייני דיומא, ואחר נפרדו בברכת החג.
ירד רבינו את המדרגות, וכשהגיע למטה, אמר: "אוי, שכחתי משהו…" – והחל חוזר ומטפס את המדרגות. מלווי רבינו ניסו לעצור בעדו, בהציעם כי הם ילכו ויביאו לו את אשר שכח – אך שתק ועמד על דעתו לעלות שוב את כל המדרגות לבית מחותנו.
הגיע שוב אל הבית בו היה לפני רגעים אחדים, ומלוויו עקבו אחריו בסקרנות: מה שכח רבינו, שכה היה חשוב בעיניו לעלות בעצמו לשם כך?
והנה פונה רבינו לבן מחותנו – רבי אברהם שהיה אז בבית, ואומר לו: "יסלח לי, כמדומני, שכאשר יצאתי מן הבית לא אמרתי לכם 'שלום' ולא נפרדתי כראוי… אבקש את סליחתכם". נפרד ממנו בברכת שלום לבבית וחמה, יצא מן הבית ופנה לדרכו.
שלום לרחוק ולקרוב
אווירת השבת השלווה נסוכה על רחובות בני ברק. רבינו שב מן התפילה בישיבת 'תפארת ציון', כשטליתו הלבנה מוסיפה הוד לפניו המאירות. שקוע במחשבות של תורה, אך דעתו אינה מוסחת מהעוברים והשבים. והנה צועד מולו איש פשוט למראה, צעדיו כבדים ועיניו כבויות.
רבינו מרים את עיניו, במאור פנים ובקול ענוג ורך מאחל לו: "שבתא טבא ר' יהודי, גוט שבת!".
האיש תמה לרגע, האמנם אליו כוונה הקריאה?! הוא סבב לאחור, בהיותו סבור כי לבטח אל האיש שמאחוריו נועד האיחול… אך לא, איש לא נראה בכל הרחוב מלבדו.
משהבין כי רבינו התייחס אליו אישית, פנה נרגש כולו ואמר: "כבוד הרב, אתה הראשון שמאחל לי 'שבת שלום'!" – והחל שופך את ליבו ומספר את קורות חייו: "אוד מוצל מאש אנוכי, מברנוביץ עיר מולדתי. שם הייתי אדם מוכר, אבי עליו השלום היה מנכבדי העיר, וכולם היו מכבדים אותי. וכאן איש אינו מכיר אותי, איש אינו מתייחס אלי – אתה, הרב, הראשון שמאחל לי 'שבת שלום'…".
אמירת ה'שלום' המלבבת של רבינו לכל אדם, האירה לבבות רבים של אנשים שחשו בודדים ונדכאים.
היה זה בשבת קודש בכולל 'חזון איש'. עם תום התפילה, כשרבינו עשה את דרכו ביציאה מהיכל בית המדרש, כדרכו האיר פניו באיחולי שבת שלום לכל מי שנקרה בדרכו, גם ליהודי האלמוני והבודד שעמד מן הצד.
עיני היהודי האלמוני החלו זולגות דמעות: "כבוד הרב, אתם הראשונים שאומרים לי כאן 'גוט שבת'… אף אחד לא מכיר אותי ולא יודע ממני מאומה… שנים רבות התגוררתי באמריקה, בשנים שלא ידעו שם כמעט מאידישקייט, ניסיון השבת, היה ניסיון קשה ומר – כל מי שביקש לשמור שבת, התקשה למצוא מקור להתפרנס ממנו, ונידון לעניות מנוולת ולרעב מחפיר. יהודים רבים לא עמדו בניסיון… ואני, אמנם יהודי פשוט אנכי, תורה לא למדתי מנעורי, אבל בניסיון שמירת השבת עמדתי בעוז! וכאן – אף אחד לא מבין לרוחי, ולא מעריך את גודל מסירות הנפש שהקרבתי למען שמירת השבת".
מעשים אלו וכיוצא בהן, עוררו וחיזקו את רבינו בדרכו ביתר שאת, להקדים שלום לכל אדם ואיש, גדול כקטן, חשוב ומכובד כדל ופשוט.
בכל ליל שבת, כאשר היה חוזר מהישיבה לביתו, והרחוב היה מלא בהמון מתפללים השבים לביתם – זקנים עם נערים, חסידים וסתם עמך, לכולם היה מקדים בברכת 'גוט שבת' בקול רם, כשהוא מרכין את ראשו לקראתם. ולא אחת היו רבים שעברו על פניו מבלי משים לב, ואילו הוא היה מקדים לברכם בברכת השבת, והיו נעצרים בתדהמה. גם כאשר היה מגיע אל המקווה בערב שבת, היה מברך לשלום את הבלנים או הקופאי היושב בפתח.
אחד מאלו שזכה לברכת 'גוט שבת' מרבנו, תיאר: "ה'גוט שבת' של רבינו היה נאמר בנעימה מודגשת ועם כל הלב. כששמעתי את האיחול כפי שהוא יוצא מפיו, לראשונה בחיי שמתי לב למשמעות של האיחול!".
וכבר היה מעשה, בעת שהשתתף בכינוס גדול באולם 'וגשל' שבבני ברק. ביציאתו משם, בתוך כל המולת אלפי המשתתפים, חלף רבינו על פני המאבטח שעמד בפתח, והאיר לו פנים: "תודה רבה לך, שבת שלום!".
נכדו של רבינו שהתלווה אליו תמה: "סבא, עד כאן?" – ורבינו משיבו: "חשוב נא, מתי כבר מזדמן למאבטחים הללו לחזות בפנים יהודיות?"
לשוחח עם רבינו באידיש
גבאי צדקה מאחת הערים בארץ, נכנסו לרבינו בלוויית אחד מתלמידיו הקרובים, לבקשו שייתן להם מכתב המלצה.
רבינו קיבלם בחביבות, והתעניין בחיבה בפעולות הצדקה שלהם. במהלך השיחה, החל אחד מגבאי הצדקה לשוחח עם רבינו באידיש – השפה השגורה על לשונו. רבינו הקשיב לו, אך בהזדמנות הראשונה כשהלה הפסיק מדיבורו לכהרף-עין כדי לשאוף אוויר, הפסיקו ופנה לתלמידו ושאלו: "האם הנך מבין אידיש?". ומשאמר התלמיד שאינו מבין, ביקש רבינו מאותו גבאי צדקה שיאמר את דבריו בלשון שגם תלמידו יבין.
התלמיד אמנם הגיב שאינו מקפיד, ומה עוד שהרי יודע הוא את תוכן הדברים – אך רבינו לא הסכים לכך, ודרש שהשיחה תתנהל אך ורק בשפה אותה מבינים כל הנוכחים.
אמר בעל המעשה: "שני דברים למדתי במעמד זה: האחד, הזהירות בכבוד הבריות, לבל יחוש כזר בין זרים. זאת ועוד, גם הערה זו נעשתה מתוך כבוד הבריות, כשרבינו לא העיר מיד, אלא המתין שהלה יפסיק מעצמו לרגע מדיבורו, ורק אז העיר לו על כך, ולא נכנס לתוך דבריו".
פעם אחרת, במהלך השיעור, נזקק רבינו לבאר את דבריו לאחד התלמידים ששפת העברית לא היתה שגורה בפיו, וכדי להבהיר לו את מהלך הסוגיה שנסתבך בה הבחור, בחר לנהל את השיחה באידיש, כשהוא מעיר לבני השיעור כבדרך אגב ובחיוך: "נו בינתיים תלמדו אידיש…".
לבל ייפגע איש
בן חוץ לארץ, שאחיו היה תלמידו של רבינו, ביקר בארץ הקודש, והגיע במיוחד לבני ברק לראות את פני רבינו להתברך מפיו. למזלו הוא פגש את רבינו ברחוב, בדרכו לביתו, כשהוא נסמך על מלווהו. הוא התקרב ואמר 'שלום'.
כמענה לברכת ה'שלום' הסטנדרטית, קיבל מיד ברכה חמה של 'שלום', ומיד החל רבינו להתעניין בשלומו בחמימות יתירה, הכביר בשאלות של התעניינות – היכן הוא לומד וכו', בסיום הרעיף עליו שוב שפעת ברכות בלי די – האיש היה בטוח כי רבינו החליף בינו לבין אחיו (תלמידו), אלא שחש בחוסר נעימות להעמיד את רבינו על טעותו.
עודו עומד במקום, ואדם נוסף ניגש לרבינו, ואף אדם זה זכה להתעניינות חמה, קרובה ומלבבת. בטוח היה כי יהודי זה הוא קרובו של רבינו.
הוא ניגש לשאלו מה קירבתו המשפחתית, אך הלה אמר כי אין לו קשר מיוחד, וכי הוא מסופק בכלל אם רבינו מכירו, והוא גם תמה לפשר היחס המיוחד שזכה לו, כי אמנם תמיד מתייחס הרב לכולם בחמימות מלבבת, אך לקבלת פנים חמה כמו שקיבל כיום, לא זכה מעודו.
הלכו השניים לצידו של רבינו, והבחינו כי גם אחרים שניגשו אליו, זכו ליחס חריג יוצא מן הכלל, גם במימדים של חמימות ליבו הטהור של רבינו.
לא יכלו לעצור את תמיהתם, ושאלו את מלווהו לפשר הענין.
תשובתו היתה חדה ופשוטה: "לפני יומיים עבר הרב ניתוח קל בעיניו, כתוצאה מכך ראייתו בימים אלו מטושטשת קמעה. וכשחפצנו לצאת אל הרחוב, הביע את חששו, שמא לא יזהה את האנשים הקרובים אליו, ומתוך שיתייחס אליהם שלא כראוי, עלולים הם להיפגע. על כן מצא עצה – ובפתח היציאה מהבית החליט, לקבל כל אדם שיפנה אליו, באותה חמימות ובסבר פנים כאילו הוא מהקרובים אליו ביותר וממכריו משכבר הימים, כך, אין חשש שאי מי ממקורביו ומיודעיו יפגע. וזו הסיבה שקיבל את פניכם באופן כה מיוחד".
מקדים בשלום כל אדם
בן ישיבה, שהזדמן לו לעבור לעיתים קרובות בסמוך לבית רבינו בשעות הבוקר המקודמות, בדרכו במעלה הרחוב אל הישיבה הגדולה, היה נפגש ברבינו העושה דרכו במורד הרחוב בכיוון השני – אל הישיבה לצעירים, והוא מספר: "כשהיה רבינו רואני ממרחק, בחור צעיר מטפס במעלה הרחוב לעבר הישיבה, היה מרכין את ראשו לאות 'שלום' עוד לפני שהתקרבתי, אף שממרחק זה ודאי שלא זיהה אותי".
שוב סיפר אחד ממקורבי רבינו: "כשהכרתי את רבינו בצעירותי, נזדמן לי להיפגש עמו הרבה, וראה זה פלא – תמיד הוא היה מקדים ואומר 'שלום', כמעט ולא היה ניתן להקדים לו 'שלום'!".
מרא דחושבנא
מפליאה היתה התחשבותו של רבינו וזהירותו, לבל יפגע זולתו פגיעה כחוט השערה, ותדיר חישב את דרכיו שחלילה לא תצא איזושהי פגיעה.
מעולם לא המתין לנהג שאמור לקחתו ברכבו מחוץ לבית, כדי שהנהג לא יחוש אי נעימות על שטרח והמתין לו. מאידך, לא רצה שהלה ימתין עליו, וכל שכן שלא יטרח להיכנס לביתו במיוחד כדי לקרוא לו, לכן, בהגיע העת, היה מציץ מידי כמה רגעים מבעד לחלון כשהוא גופו מסתתר מאחורי הוילון, ורק כשראה את הרכב עומד ליד ביתו, היה יוצא מיד לקראתו. אף כאשר קרה והנהג התעכב מעט, הקפיד לתת לו את ההרגשה, שהנה בדיוק רק עכשיו הצלח להתארגן ולצאת לדרך…
פעם נאנס נהגו הקבוע ואיחר מלבוא, הסיק רבינו שכנראה כבר לא יבוא, ולכן יצא לדרכו ברגל. אך עלה מחצרו ויצא לרחוב, הבחין מרחוק ברכב העולה במעלה הרחוב. מיד פנה לאחור והחיש צעדיו לתוך הבית, ורק מששמע את הרכב עומד ליד ביתו, יצא החוצה בניחותא, כביכול רק זה עתה הצליח לצאת מן הבית, וכל זאת לבל יחוש הנהג כל תחושת אשמה ואי-נעימות בעקבות איחורו.
גם מן הישיבה לביתו, היה מבקש שיודיעוהו מתי הרכב מגיע, בעוד הוא עצמו עומד ליד הדלת במעילו וכובעו – מוכן לצאת דרך. לעיתים היה באותם רגעים בודדים מעיין ב'שערי תשובה' בריכוז גדול.
ומאידך גיסא, מקפיד היה ביותר שלא להטריח את הנהג בהמתנה מיותרת. בכל יום לאחר תפילת שחרית, היה עולה לחדרו לחלוץ את תפיליו, כשמתלווים אליו בחורים המבקשים לשוחח בלימוד או להתייעץ בענייניהם. וכאשר הודיעוהו שהנהג הגיע, מיד הפסיק את השיחה וירד לרכב, כדי שהנהג לא ימתין עליו ולו רגע אחד מיותר. פעמים רבות אף לא הספיק לקפל ולסדר את הטלית והתפילין, והותירם כך בחדרו, ומסדרם רק כאשר שב לאחר מכן לישיבה לקראת מסירת השיעור.
(מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה')