ראש ישיבה מחוץ לארץ נכנס עם קבוצה מתלמידיו, לביתו של הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, והפציר בו שייעתר לבקשת התלמידים לבחון אותם על לימודיהם בשו"ע יו"ד, ויהיה בכך חיזוק גדול עבורם.
נענה רבי ישראל יעקב לבקשתם, אך להפתעתם ביקש מכל הבחורים לצאת מהחדר ושיישאר רק תלמיד אחד. לאחר שיצאו פנה גם לראש הישיבה ואמר: "ימחל נא ראש הישיבה ויצא גם הוא"… כך ישב הגרי"י פישר עם כל בחור בנפרד ובחנו. הבחינה נמשכה שעה ארוכה.
משנסתיימה הבחינה, נכנסו כולם לחדר וראש הישיבה שאל: "כיצד שולטים הבחורים בחומר הנלמד?" השיב הגרי"י זצ"ל: "כולם ענו, אחד יותר ואחד פחות, אך כולם ענו!".
כשהלכו לדרכם הסביר הגרי"י פישר זצ"ל את פשר הנהגתו: "דעו לכם מהי הלבנת פנים. אי אפשר לבחון בחור בזמן שיושב שם בחור אחר, שכן אם לא יידע לענות – הרי חברו יראה בקלונו ח"ו, איני יכול לתת יד לדבר כזה. הסכמתי לבחון, אך חלילה שתצא תקלה תחת ידי".
פגיעה ביהודי! געוואלד!
סיפר הרב אפרים שטערן, נאמן ביתו של הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, את המעשה הבא:
בתקופת חייו האחרונה של הגרי"י פישר זצ"ל, היה מחובר למכשיר החמצן, וההליכה היתה מאמץ גדול עבורו, עד כדי כך שגם הכניסה לרכב או היציאה ממנו – היו מורידים את רמת החמצן שבגופו. בזמן ההוא, כאשר אחד ממקורביו ערך ברית-מילה, הטריח עצמו להשתתף בשמחה על אף חולשתו הרבה.
כשהגיע הגרי"י פישר למקום עריכת הברית, יצא מהרכב במאמץ גדול. כתוצאה מהמאמץ חלה ירידה בחמצן שבגופו, והוא נחלש מאד, עד כדי כך שלא יכול היה להוציא הגה מפיו מרוב חולשה.
עודו עומד בחלישות כח, ניגש אליו יהודי בבקשת ברכה. כאמור, לא היה בכוחו לדבר, ורמז לו בידו להיכנס לפנים האולם, מקום שם נערכה הברית, ולאחר שינוח מעט יוכל לברכו.
היהודי לא הבין את הרמז, וחשב שהרב פישר דוחה אותו ואינו רוצה לברכו. לכן ביקש בשניה ובשלישית, ואילו הגרי"י פישר חזר על הרמז הקודם.
הלה עזב את המקום שבור ורצוץ, בחשבו כי אינו ראוי לברכה, ועל כן הגרי"י פישר דוחה אותו.
לאחר שהגרי"י פישר נח מעט מעמל הדרך, וראה שהיהודי הנ"ל לא חוזר, שלח לקרוא את רבי אפרים לברר מי הוא אותו יהודי שכל כך רצה ברכה. רבי אפרים החל לחפשו ולא מצא אותו. אולם הגרי"י פישר לא נח ולא שקט. ובשברון לב עצום אמר: "אדם זה ביקש ברכה, ואני דחיתי אותו"…
הדבר נגע בעמקי נפשו: "פגיעה ביהודי! געוואלד!"
בראות רבי אפרים עד כמה נוגע הדבר לבריאותו של הגרי"י פישר, הכפיל את מאמציו, וכעבור יומיים הצליח לאתר את האיש, ולהביאו לפני הגרי"י פישר.
כראות הגרי"י פישר את פניו, שמח לקראתו מאד, כמוצא שלל רב. מיד ברכו בחום, והרבה להתנצל בפניו בהסבירו את מצב בריאותו הקשה, וביקש ממנו שימחול לו.
הנוכחים התפעלו משמחתו של הגרי"י פישר, ומאושרו הגדול, שזכה לפייס את אותו יהודי נפגע, ואף לברך אותו.
("רועה ישראל" ח"ב עמו' ת"ע)
"חלילה וחס! וכי אזלזל בכבוד הבריות?!"
עסקן חשוב הגיע פעם אל הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, לשאול על ענין דחוף. לאחר שדן בכל צדדי השאלה, פתר לו הגרי"י פישר את הענין באופן מלא.
העסקן הנ"ל לא נרגע, והמשיך לדון בדברים שאינם ממין העניין הדחוף הנ"ל, הדבר נמשך זמן רב למעלה מהמשוער. בראות נכדו של הגרי"י פישר שנכח בחדר, שאין לדבר סוף, התחיל לרמז לעסקן על הזמן הרב שכבר עבר.
העסקן שהבין את הרמז, קם ועזב את בית הרב בשמחה, על שפתר לו הרב בטוב טעם את הענין שכה היה נחוץ ודחוף עבורו.
לאחר יציאת העסקן, אמר הנכד להגרי"י פישר כי הוא רמז לעסקן לסיים, מאחר שישב זמן רב ונראה היה כי אינו ממהר וכי מתענג הוא על ההזדמנות להאריך לדבר עם הרב, גם עניינים שלא היו דחופים עבורו, וראה בזה חשש ביטול תורה לסבא הגדול.
הגרי"י פישר ענה לנכדו, כי אכן כיוון אל נכון, ואף הודה לו על כך.
או אז תמה הנכד: "מדוע לא עוררו הסבא עצמו על כך?"
"חלילה וחס! וכי אזלזל בכבוד הבריות?!", השיב הגרי"י פישר.
(מתוך הספר 'פנינים ועובדות')
