מספר שמואל מאיר אנשין מבית שמש: את כל ימי הפסח שעבר עלינו לטובה חגגנו במירון, סמוך ונראה לקבר הרשב"י, באכסניה של משפחת מילר. במוצאי שביעי של פסח ארזנו את כל החפצים שלנו, והעמסנו אותם על הרכב שלי. את הילדים שלחתי הביתה באוטובוס, ומכיוון שהמפתח של הבית היה אצלי, מיהרתי לצאת אחריהם, כדי שהם לא יישארו תקועים מחוץ לבית.
מלאכת האריזה הגיעה לסיומה, עשיתי את דרכי במשעולי הכפר, וממש ביציאה אני מקבל טלפון מאחת המשפחות שמתגוררות במירון. הם שמעו שעדיין לא יצאתי ממירון, והם מבקשים טובה גדולה: החתן שלהם, שגר בבית שמש, היה אצלם בחג וכעת שכח את הפלאפון שלו, אז אנא, אם אנחנו יכולים לעבור דרכם ולקחת את הפלאפון.
לרגע לא חשבתי שלא לעשות את הטובה הזאת, אבל זה היה קשה. כבר הייתי ממש ביציאה מהכפר, ופתאום מבקשים ממני לעשות רוורס. חזרתי לכפר, לבית המשפחה שאצלה היה הפלאפון השכוח, לקחתי את הפלאפון, ואז הרבנית שלי נזכרת ואומרת: "שכחנו שם, בדירה, ירקות ופירות מצוינים. תפוחים, סלק וגזר".
אמרתי לה: עוד מעט נגיע לבית שמש, ושם נראה ליד הפחים את הירקות שאנשים קיבלו מקמחא דפסחא ולא השתלטו עליהם. אם יחסר לך, אני בטוח שיהיה מאיפה לקחת… אבל היא אמרה שזו סחורה טובה, וממש בל תשחית להשאירה כאן. היא מתכוונת לסחוט את הפירות והירקות האלו וליצור מהם שיקוי מחזק ומחסן.
ראיתי שזה ממש חשוב לה, והחלטתי שלא להיות עקשן. נסעתי לכיוון האכסניה של מילר, ובגלל העומס ברכב לא יכולתי לנסוע ברוורס. אמרתי לאשתי שאני מחנה את הרכב מחוץ למתחם, והולך להביא את הארגז. היא לא הייתה מרוצה מהרעיון: "למה לסחוב כל הדרך ארגז כבד? בבקשה תיכנס למתחם".
שוב אני מחליט שלא להיות עקשן, ועושה פשרה. נכנס למתחם ונעצר ליד הפח הגדול. משם אני יוצא לאכסניה ולוקח את הארגז המיותם של הפירות והירקות, להצילו מרדת שחת.
כשאני חוזר, אומרת לי אשתי: "שמעתי את הפלאפון מצלצל, חיפשתי אותו בתוך הרכב ולא מצאתי אותו. אני חושבת שהוא כאן, בפח הגדול שלידנו".
הרעיון היה נראה לי הזוי, אבל היא ביקשה שאתקשר לפלאפון שלה כדי לבדוק זאת. התקשרתי ואכן, קול מנגינה עולה מן הפח. בחיפוש קל מצאנו אותו, פלאפון יקר וחדש שנקנה ממש לאחרונה.
היינו בהלם. כל הסיבה שבגללה נעמדנו ליד הפח, הייתה כי חזרנו לקחת פלאפון לשכן שגר בבית שמש. רק כששוב הגענו לכפר עלה זיכרון הארגז, וכמה טוב שנזהרתי מעקשנות וזרמתי עם כל המהלכים האחרונים שהקב"ה סובב לנו, עד שנעמדנו ליד הפח בדיוק בשעה שהפלאפון צלצל.
הפלאפון ניצל, וברשימת השיחות האחרונות הופיעה שיחה בודדת, מאת אחות של אשתי. במשך כל השעות ממוצאי החג לא נכנסה שום שיחה. השיחה היחידה שנכנסה הייתה באותן דקות שבהן חיכתה לי אשתי ליד הפח!
הדיוק הזה ריגש אותנו, ושוב ראינו איך מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה
(גיליון 'השגחה פרטית')
יפה מאוד
יפה מאוד