הרחוב היה לפעמים ההזדמנות של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לשוחח עם בחורים ביחידות כשאין אוזן שומעת, כאשר הרב והתלמיד הולכים יחד לבדם ואז לפתע היה אומר לתלמיד את מה שצריך.
היה מקרה בבחור, שנודע לצוות כי הוא גונב כסף מבחורים חבריו לישיבה. המשגיח ניגש לרֶבּ אהרן-ליֵבּ וביקש ממנו האם יכול לטפל בעניין, זאת כיון שהבחור היה ניגש אליו לפעמים לשוחח ולהתייעץ.
ויהי היום. הבחור ליווה אותו ברחוב לכיוון ביתו, והפעם, כדי לשאול שאלה בלימוד. הם נותרו לבדם ללא מלווים נוספים, ואז פנה מרן זצ"ל לבחור: שמעתי שיש לך הרבה כסף, אני מעוניין להוציא כעת ספר איילת השחר, אולי אתה יכול לסייע לי. –
שאל ולא המתין לתשובה… ומאז, נפסקו הגניבות לחלוטין.
*
ותוכחה נוספת שנאמרה ברחוב:
בשנות תש"ל ולמעלה, כמו בכל ישיבה, התפריט היומי של האוכל היה דל וכחוש (בישיבת פוניבז' לצעירים). אחד הבחורים מהבינוניים ומעלה, בחור נחמד, חשב לעצמו שהיות ומסביב לישיבה ישנן עצים לרוב ויער גדול של עצי אקליפטוס (בימים ההם) הוא יכנס לעומק היער, ישתול שם עגבניות ומלפפונים, יטפל בהם וכך יהיו לו מלפפונים לארוחת בוקר וערב וגם עגבניות.
כנראה שאהב את המלאכה והייתה לו חדוות יצירה. וכך בסודי סודות נכנס פנימה ליער שתל את שתיליו והתקדם. הוא ועוד שני בחורים בלבד היו בסוד העניין ומלבדם איש לא ידע. דבר המלפפונים והעגבניות לא התפרסם בין הבחורים ולא גרם כל ענין ציבורי, ובמשך חודשים ארוכים, בהיותו בשיעור ג' היו לו עגבניות ומלפפונים פרטיים.
הגיע הזמן של הבחינות והרישום לישיבות גדולות. הבחור הועיד את עצמו ללכת ללמוד בישיבת חברון בירושלים, וכמנהג הבחורים, ראשית כל ניגש להתייעץ עם ראש הישיבה רֶבּ אהרן-ליֵבּ לשאול מה דעת ראש הישיבה בעניין. אחרי השיעור, הוא יצא אחריו בעת שהלך לרחוב לכיוון הבית שלו, ניגש אליו ב'יראת הכבוד' הידועה שהייתה לבחורים ושאל: "היכן מקומי? לאן אני צריך להמשיך בישיבה גדולה?"
רֶבּ אהרן-ליֵבּ אמר לו: אתה צריך ללכת לישיבה פלונית בישוב פלוני בצפון (ישיבה שלא התאימה לו כלל). הבחור הרים גבה ותמה, הלא בישיבה הזו יש בחורים שאינם ברמה שלו, ולכאורה היא לא ישיבה בשבילי.
טוב, אז אולי תלך לישיבה פלונית – הציע לו ונקב בשמה של ישיבה בפאתי העיר פתח תקוה.
הבחור שוב הרים גבה. זו הייתה ישיבה חלשה ביחס למעמדו.
טוב, אז אולי כדאי בישיבה במושב בית מאיר, ישנה ישיבה של הרב – – –
הבחור כבר התבלבל לגמרי, דמעות עמדו לפרוץ מעיניו, והוא שאל: מה כל הישיבות הללו שייכות אלי, ומה המכנה המשותף בין שלושת הישיבות שראש הישיבה מציע לי, אין בהם בכלל חוט המחבר, כל אחת מהן יש לה בעיה אחרת, ואני חשבתי בתחילה על ישיבת חברון בירושלים…
אמר לו רֶבּ אהרן-ליֵבּ: אתה צריך ישיבה במושב, שאפשר גם לגדל שם מלפפונים ועגבניות…
הבחור כמעט התעלף מההלם שהדף אותו. שתיקה ארוכה עמדה בחלל. ואז אמר לו: זו מצוה לעשר מלפפונים עם ברכה, זה דבר נחמד להשיג אוכל כשאין אוכל בישיבה, אבל בחור כמוך צריך לדעת שהוא לא בא לישיבה כדי לגדל ירקות…
מרן המתין לו בסבלנות דווקא לרגע הזה, כאשר הוא מתעתד להמשיך את דרכו – בישיבה גדולה, והעניק לו תוכחה והכוונה על תפקידו ועל האפשרויות שלו לעתיד, ועל ערך השנים הטובות של בחורי ישיבה שלא כדאי לבזבז אותם. ואז סיים ואמר לו: "אתה רוצה ללכת ללמוד בישיבת חברון בירושלים, בבקשה, תוכל להצליח שם", הושיט לו יד לברכה הצלחה. ואכן הבחור הלך ללמוד בירושלים, גדל ועשה פרי, עם חוש היצירה שלו.
*
היה תלמיד שליווה את רֶבּ אהרן-ליֵבּ מה'ישיבה קטנה' לביתו לדון עם הרב בדברים שנאמרו בשיעור. הלה שומר באוצרותיו חידושי תורה לרוב, אך באמתחתו גם אפיזודות מעניינות חריפות שנקלעו בדרכם.
היה זה באדר שנת תשנ"ב, הלכתי עמו ברח' חזון איש (ביום גשום), ניגש אליו אדם והודיע על מות מנחם בגין. אמר לי: "כמה טוב לי עם המטריה שלי… הוא (בגין) התגורר אתי בחצר אחת בבריסק, תמיד עבד ולחם כדי להצליח, מה יצא לו מזה… הקב"ה זיכה אותי לחיות בשלוה, ואף פעם לא חסר לי כלום". המשפט הזה נאמר מפיו בקול ובשמחה, כמי שאומר את דברי דוד המלך ע"ה "כפירים רשו ורעבו … נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב" – כמה טוב ונעים לי בעולם הזה!
(מתוך הספר 'חכימא דיהודאי' העומד אי"ה לראות אור בקרוב)