שמור את יום השבת… (ה, י"א)
השבת הנוכחית, פרשת ואתחנן, חותמת שבוע במהלכו סיימנו את תשעת ימי האבלות והכאב על חורבן בית המקדש, שבשיאם עברנו את יום תשעה באב, הוא היום בו ישבנו על הארץ מתוך קינה ובכי על הגלות המתמשכת, על צרות וייסורי עם ישראל. עינינו נשואות בציפיה לגאולה השלימה בקרוב ממש, מבקשים אנו לראות בחסד ה' ובישועתו.
חכמינו ז"ל גילו, כי 'המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה'. השאיפה של כולנו היא לראות בשמחת ירושלים, לרקוד בביאת המשיח ולהשתתף במעגלי המחול אשר יינשאו בחוצות עיר הקודש. אולם מי מאיתנו יכול להעיד על עצמו כי התאבל על ירושלים כראוי? מי יכול לומר כי אכן כאב והצטער על חורבן ירושלים כדבעי, עד שהוא ראוי להשתתף בשמחתה?! וכי התאבלנו כפי שנדרש מאיתנו? ואם לאו – האם חלילה לא נזכה להיות מהרואים ושותפים בשמחת ירושלים?!
בשאלה זו התחבטו גדולי הדורות, ולהלן נביא גילוי מדהים, עצה נעלה ונשגבה לזכות לראות בשמחת ירושלים. את העצה הזו חושף הרה"ק בעל ה'תפארת שלמה' זי"ע בפרשת מסעי, ודבריו מאירים ומשמחים כאחד:
יש עצה! יש דרך לזכות להשתתף בשמחת ירושלים, גם אם האבל עליה לא היה כראוי. יש יום אחד בשבוע, במהלכו ניתן דווקא לשמוח ולהתענג, לשיר ולפזז, ובזכות זאת – לזכות להיות שותפים בשמחת ירושלים. ליום הזה קוראים יום השבת, ומי ששמח, שר ונרגש ביום הזה, הרי הוא זוכה לשותפות בבניין ירושלים הודות לשמחתו ביום הנשגב הזה.
כי יום השבת, הוא יום בו אסור להצטער או להזיל דמעה ואין לנהוג בו מנהגי אבלות. השראת השכינה ביום השבת, היא בדרגה נעלה וגלויה, נוגעת ונרגשת, כמו בזמן בית המקדש. לפיכך, ביום הזה הרצון והשאיפה לראות בבניין ירושלים אינם נמדדים בדמעות כאובות או במנהגי אבל, כי אם בזמירות מענגות ובשירות ותשבחות מרוממות. וככל שיהודי זוכה להתענג על השבת ולשמוח בה – כך הוא זוכה לראות בשמחת ירושלים ובבניינה, בזכות השמחה בלבד!
'כל המענג את השבת – נותנים לו נחלה בלי מצרים'. מי ששותף לעונג השבת – בורא עולם הוא חלקו ונחלתו, ואין לו צער או כאב, הגבלה או התמודדות. עונג השבת הוא דרך עילאית להתחבר לאבא שבשמים מתוך אהבה ורצון, מתוך שמחה ואושר, מתוך התעלות והתרוממות הנפש, וזו דרך המתאימה לכל יהודי, ומאפשרת לצפות לגאולת ישראל מתוך שמחה!
כמה מרגש לגלות את האוצר הנפלא, הקרוב לכולנו בהישג יד. יום השבת קורה ממילא, בתום כל ששה ימים הוא מופיע במלוא הדרו, נגלה עלינו במלוא קסמו, שובה אותנו בכנפיו הצחורות והמאירות. כמה כדאי להתחבר לאושר הנפלא הזה, להתרפק על אבא שבשמים מתוך שמחה ועונג, לשורר לו שירה נרגשת ולהתחבר למתנה העילאית שהעניק לנו, כי בזכות עונג השבת נזכה לחיבור אמיתי עם אבא שבשמים, ונזכה לראות בגאולה השלימה בקרוב!
הבה נתחבר בכל לב למתנת השבת, הניתנת לנו בעשרת הדברות – בפרשת שבוע זה. הבה נענג את יום השבת בסעודות מכובדות, במעדני מלכים ובכל מיני תפנוקים, בשירה נרגשת מהמיית הלב, ובשמחה אמיתית כובשת נפש. הבה נשקיע כוחות בתכנון סעודות השבת שלנו, בדברי תורה שיאירו את ילדינו, בשירת זמירות בצוותא עם בני המשפחה, בהטמעת שמחה והתרגשות סביב השבת, בסעודות השבת, ובכל רגע ורגע במשך יום השבת.
כי ככל שנזכה שהשבת שלנו תהיה שמיחה ומאירה, נרגשת ומליאת אושר – כך נזכה בקרוב מאוד להבטחת בורא עולם: 'אילו שמרו ישראל שבת אחת – מיד נגאלים!', ונזכה לגאולה שלימה מתוך אושר ושמחת עולם!
חצי פרוסה ששינתה נשמה!
הימים ימי השואה הנוראה, כשעשן סמיך היתמר מעל אירופה הבוערת. בין אלפי היהודים ששהו במחנה אושוויץ וסבלו את נחת זרועם של האכזרים הגרמנים ימ"ש, היה גם יהודי בשם ר' יעקב קריגר ז"ל, תושב לודז' לשעבר. הוא היה בן למשפחה חשובה ונכבדה, וגדל על ברכי חינוך יהודי טהור שקידש את יום השבת ועינג אותו בכל לב. גם בהיותו בגיא ההריגה הבוער, לא עלתה על דעתו של ר' יעקב לוותר על עונג השבת…
עונג שבת? באושוויץ? היתכן כדבר הזה בכלל?! – מסתבר שכן. מדי ערב חילקו הגרמנים פרוסת לחם, והאסירים הסתערו עליה להשקיט את קרקורי רעבונם. אולם מדי ליל שבת, נהג ר' יעקב ליטול את פרוסת הלחם היקרה מפז, ולחלק אותה לשניים. על מחציתה ערך 'קידוש' בליל שבת, ואחר כך שורר את זמירות השבת, ואת המחצית השניה הטמין ושמר לבוקרו של יום, אז – לאחר שהתפלל מתוך הזיכרון – קידש עליה ושורר את זמירות יום השבת.
באחת השבתות, התבקשו היהודים לצאת לעבודה מפרכת מחוץ למחנה. הם צעדו בשורה שעה ארוכה, כשהחיילים הנאצים שומרים עליהם. ר' יעקב, ששעה זו היתה קדושה אצלו לתפילת השבת, הקדיש גם הפעם את זמן הצעידה לתפילה נרגשת, ונפשו השתפכה באמירת 'נשמת כל חי תברך את שמך…', גם בעיצומה של צעדה מייסרת בגבולות המחנה.
מאחוריו, צעד יהודי אשר לא זכה לגדול ולהתחנך על אור יום השבת, לא הכיר את מעלתו ולא ידע על המתנה הנפלאה הזו. הלה לא הבין מדוע ר' יעקב ממלמל, והסיק כי הוא יצא מדעתו, תופעה מצויה בגיהנום הנוראי אשר בשם אושוויץ יכונה. ר' יעקב הבין כי זו מסקנת היהודי שמאחוריו, וברגע של הפוגה העמידו על טעותו: 'לא יצאתי מדעתי, ההיפך הוא הנכון. המילים שאני אומר, הן השומרות עליי בדעתי. זו התפילה הנפלאה הנאמרת ברגש מדי שחר שבתי, ואינני מוותר עליה!'
הלה נבוך לרגע, התקשה להבין. 'תפילה? כאן? בהתרגשות? שבת? מה לכל זה ולאושוויץ, לעבודה הקשה ולסבל הנורא שהוא מנת חלקנו?!' – אולם ר' יעקב קרב אליו והסביר במתק שפתיים, כי תפילות וזמירות השבת, אותן הוא אומר ומשורר במתיקות ובנעימות, הן הנותנות לו כח והמעניקות לו את היכולת לשרוד. ולא נחה דעתו, עד הזמין את היהודי להצטרף ל'סעודת השבת' המאולתרת, לקידוש ה'חגיגי' על מחצית פרוסת הלחם היבשה…
זיק ניצת בנשמה היהודית של היהודי שלצידו. אף שלא ידע מהי שבת ומהו קידוש, הוא שש על ההזדמנות להצטרף ל'סעודה'. ר' יעקב קידש ובירך 'המוציא', והציע לידידו החדש לטעום גם הוא מפרוסת הלחם. אולם הלה סירב בתוקף, שכן פרוסת לחם, או אפילו מחציתה, נחשבו באושוויץ למוצר יקר המציאות. וכי יגזול מפיתו הדלה של חברו הצעיר?!
אולם ר' יעקב התעקש, והסביר כי הוא חפץ בחברותא עמו ישורר את זמירות השבת בסעודה, ולכן הוא מבקש ממנו כי יתכבד ויטול משהו מפרוסת הלחם שלפניו. לבסוף הלה נענה, ולאחר מכן התיישב ר' יעקב והחל משורר במתיקות ובנעימות את זמירות השבת, ממש כמו בבית אבא וסבא, ניגון אחר ניגון אחר ניגון, כשלבו משתפך בהתרגשות…
שעה ארוכה נמשכה הסעודה הזו, כשר' יעקב יושב ושר, ולצידו יהודי אשר לא מכיר מילה, אולם נשמתו היהודית חשה את ההתרגשות העילאית. כשסיימו, הסביר לו ר' יעקב: 'הלא תדע, כי הרגע הזה הוא רגע היסטורי. שני יהודים אבודים בעולמם, גלמודים וחסרי משפחה, צילי אדם מהלכים, מקדישים שעה ארוכה לשבת בסעודת השבת, לשיר זמירות בהתרגשות ובערגה. הרי ברור שבורא עולם ומלאכיו צופים בנו עתה ונרגשים עימנו, עם השירה הבוקעת בין ארובות הכבשנים…'
שבוע חלף, ועוד שבוע. דרכיהם נפרדו, והם לא ידעו מה עלה איש בגורל רעהו. כעבור שבועיים, בשבת בבוקר, בהגיע ר' יעקב למקום עבודתו, גילה כי ידידו מלפני שבועיים מתרוצץ ומחפש אחריו. כשמצאו, ביקש ממנו לבוא אחריו לפינה נסתרת, שם שלף היהודי צלחת מרק, אמיתית!
'הבה נאכל מהר, לפני שניתפס!' – ביקש הלה מר' יעקב, ושניהם התיישבו ל'סעודה', מהודרת שבעתיים מקודמתה. ר' יעקב גילה כי גם חברו החביא מחצית מפרוסת הלחם, והם קידשו על הלחם, ולאחר מכן 'התענגו' בצלחת מרק, יקרה מפז בתנאי אושוויץ. אחר כך שוררו שוב את זמירות השבת בהתרגשות אין קץ, ואז הסביר לו חברו:
'ראה נא, לאחר השבת לפני כשבועיים, הרגשתי משהו מיוחד. טעם נעלה, שאין שני לו ואין דוגמתו. כל השבוע חיכיתי ליום השבת, ונהגתי כמוך – הטמנתי מחצית מפרוסת הלחם מהערב לטובת קידוש בשבת בבוקר. אולם בשבת בבוקר לא מצאתיך, וכך, בלית ברירה, וכיוון שאינני יודע מה זה קידוש, פשוט נטלתי את מחצית הפרוסה, אמרתי את הדבר היחיד שאני יודע – 'שמע ישראל', עשרות פעמים, והתיישבתי ל'סעודה'…
בשבת הנוכחית,' המשיך וסיפר, 'תכננתי לעשות את אותו הדבר, וקרה לי נס. אחד הצוררים קרא לי לעבודה חריגה, ובסיומה היה כה מרוצה, עד שהעניק לי צלחת מרק. החלטתי לאתר אותך, כדי לחוג יחד איתך את סעודת השבת, ולחוש שוב את הטעם הנעלה והקסום אותו חשתי לפני שבועיים, בעת בה ישבנו ושוררנו זמירות שבת בהתרגשות. הרי אתה פתחת את לבי לחוש ולהרגיש את טעמה של השבת, ודווקא כאן!…'
סיפור נפלא זה, אותו סיפר ר' יעקב קריגר ז"ל בעצמו לאחר שניצל מהשואה האיומה, ומפיו צוטט בגיליון 'ויועצינו כבתחילה', פותח לנו חרך הצצה לעוצמת כוחן של סעודות וזמירות השבת, ולאוירה הנעלה השוררת ביום השבת. הנה כי כן, בעיצומה של התופת הנוראה ביותר עלי אדמות, בין ארובות הכבשנים ובתוככי מחנות העבודה, הצליחו שני יהודים – אחד שידע מהי שבת ואחד שלא עמד על סודה – לזכות לרגעי התעלות והתרגשות יוצאי דופן…
אחים יקרים, זכינו כי בדורות הללו אין לנו התמודדויות כאלה. לכל אחד מאיתנו שולחן ערוך בכל טוב, ואנו עורכים את סעודות השבת בשפע ובשמחה. הבה נקדיש כוחות ומאמצים לענג את השבת בזמירות עילאיות, בשירה נרגשת, ברגעי הוד בעיצומה של הסעודה – כי כך נזכה לחוש בתוככי נפשנו את ההתעלות השבתית, ונעניק גם לילדינו נכס צאן ברזל של סעודת שבת יהודית עילאית ונשגבה!
הבה נזכור, כי שעת סעודות השבת היא שעה מרוממת ונפלאה, שעה רוחנית נרגשת. זה הזמן לשורר מכל הלב, ולצרף את כל בני המשפחה. ולו נזכה לענג את השבת כהלכה בסעודות מפוארות וזמירות מרוממות, אזי נחוש את הטעם השבתי כובש את ליבנו ומרומם את נפשנו, מקרב אותנו לאבינו האוהב נותן ומקדש השבת!
שירה בתוככי הכלא…
שלא בטובתו נקלע ר' אברהם למקום המצחין הזה, ולא ידע את נפשו. עלילה כלכלית שהסתעפה והסתבכה לה עם רשויות החוק בארצות הברית, הובילה לגזר דין חמור ששלח אותו לארבע עשרה שנות מאסר. הכלא האמריקאי רחוק מלהיות בית מלון, ר' אברהם ישב בו בתא חשוך, מצחין ואפל, ואף הזכות לביקורים נשללה ממנו…
השנים בהן ישב ר' אברהם בכלא, היו הקשות והנוראיות בחייו. לא פעם חש פחד מצמית מחבריו לתא, רוצחים שפלים חסונים, שהצטיינו בשנאת ישראל יתירה והתעללו בו בהנאה. הוא ספר את הימים לשהותו בבית הכלא, ידע שנגזרו עליו למעלה מ-5,000 ימים כאלה, שכל אחד מהם הוא מסכת של סבל וצער…
בהגיעו למחצית התקופה, לאחר שבע שנות מאסר, אזר אומץ באחד הימים והתלונן על שכניו לתא. עד מהרה גילה שנפל מן הפח אל הפחת, הסוהר האחראי שנא יהודים לא פחות מהאסירים, ובעילת 'שמירת בטחונו' החליט להעבירו לתא בודד, צינוק צר וקטנטן. עתה מצבו הורע עוד יותר מבעבר…
היה זה בערב חג הפסח, חג החרות. ר' אברהם שהה בתאו הקטן, וערך את הסדר בתנאים קשים במיוחד. חבילת מצות ויין הועברה עבורו, אבל אפילו הגדה לא היתה ברשותו, והוא נאלץ לומר את ההגדה מתוך זכרונו, עד כמה שהצליח. מצב רוחו היה שפוף, הוא חש מדוכא וכבוי. חג הפסח, חג החרות, כל בני ישראל בני חורין, והוא??? – – –
כעבור יומיים, הגיע ליל שבת חול המועד. ר' אברהם קידש על היין וטעם מהמצות, וחש כי נפשו לא עומדת לו. בקול לא לו ניסה לשורר את זמירות השבת, ופצח בשירת השיר הנשגב 'י-ה אכסוף', כשכל מילה מרגשת אותו ומלהיבה אותו מחדש…
בבית השלישי שבשיר, כשהגיע למילים 'ויהיו רחמיך מתגוללים', נפרץ סכר דמעותיו. כל הכאב והתסכול, הבדידות והצער, הפסח האומלל אותו הוא חווה והשנים הקשות שעברו עליו – לפתע הרגיש כי כל אלה עוברים לנגד עיניו כבסרט נע, ונפשו יצאה בהשתפכות הנפש: 'ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך'…
את שש המילים הללו, שורר ר' אברהם שוב ושוב, תוך שהוא בוכה ומתייפח. שוב ושוב חזר על המילים הללו בנעימה השבתית הידועה, ובכל פעם חש כי טרם מיצה את מתיקות המילים, והוא שב ושורר אותן שוב במשך כמה שעות כשהוא בוכה בכי תמרורים, עד שנרדם תוך כדי שירתו ובכיו…
לפתע, בעיצומה של שנתו, נגלתה לנגד עיניו דמות. הוא העיד כי הוא זוכר את הדמות הזו היטב, פנים מאירות, זקן לבן היורד על פי מידותיו, והדרת פנים שאין דומה לה. לפתע שמע אותה אומרת: 'צדיק'ל, מנע קולך מבכי ועיניך מדמעה. היום הוא יום ההילולא שלי, ובכח דמעותיך פעלתי לשחרורך המהיר!' – אמר האיש ונעלם…
ר' אברהם התעורר, שטוף זיעה ואחוז הלם, וגילה כי הוא עדיין בעיצומה של 'סעודת שבת', ונזכר כי אכן כן, הוא היה באמצע לשורר 'ויהיו רחמיך מתגוללים', עד שנרדם. הוא ביקש לשוב ולסיים את השירה, ושוב קולו הלך וחזק מאוד, שב ומשורר את המילים 'ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קדשך', ושוב דמעותיו החלו לזלוג…
באישון ליל, בבית כלא אמריקאי צפוף ומצחין, יושב יהודי לבדו בצינוק צר. אבוד בעולמו, בודד מקרוביו, סעודת שבת דלה על שולחנו, אולם נפשו יוצאת בכיסופין ותחינה לא-ל חי, מבקשת והומה 'ויהיו רחמיך מתגוללים'. שוב הוא לא מצליח לעצור את שטף דמעותיו, מוסיף לשורר בהתרגשות אין קץ תוך יבבות קצובות, ושוב הוא נרדם…
ושוב, לנגד עיניו אותה דמות מלאכית. 'צדיק'ל, מדוע לבכות בשבת? והלא נשלחתי משמים לבשרך כי בקרוב תשוחרר!' – נאמר לו, ושוב נעלמה הדמות אל האופק. הפעם, כשהתעורר, הבין כי יש דברים בגו, ותקווה חדשה ננסכה בו…
שחר יום השבת האיר, וגם ר' אברהם, בעומק התא, חש כי שחר של תקוה חדשה עולה. אין לו מושג למה ומדוע, מה עוד שמצפות לו עוד שבע שנות מאסר. אבל הוא חש שמשהו השתנה, וכבר ייחל לשמוע את הבשורה…
ואכן, כבר ביום ראשון בבוקר, נתבקש לארוז את מיטלטליו המועטים. הוא לא נשאל וגם לא הוסבר לו דבר, הסוהר הסתפק באמירה לקונית כי הוא מועבר מבית הסוהר בו הוא שוהה בפילדפיה, לבית סוהר אנושי יותר – סמוך לניו יורק. בית הסוהר החדש היה נוח בהרבה, אבל גם בו הוא לא שהה כי אם ימים אחדים…
בסיומם, בעיצומו של יום בהיר, חלה התפתחות משפטית מפתיעה, והוא שוחרר מן הכלא במפתיע ממש!
סיפור מופלא זה, אותו סיפר המשפיע הגה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א מפי בעל המעשה, פותח צוהר להבנה עד היכן כוחן של זמירות שבת. הנה כי כן, יהודי אומלל שיושב בבית הכלא – לא רק שהצליח להתחבר לבוראו למרות התנאים הקשים שסביבו, אלא שזמירות השבת שלו פעלו את ישועתו באופן מופתי, למעלה מדרך הטבע!
אחים יקרים, הבה נאמץ את הגילוי שר' אברהם מלמד אותנו. שעת זמירות השבת היא שעה נעלה ונשגבה, שעת חיבור אמיתי לאבא שבשמים, שעה בה ניתן להשתפך ולהתרפק עליו מתוך שירה וזמרה, מתוך התרגשות ושמחת הלב. הבה ננצל את שעת הכושר הזו, נשביח את שולחן השבת שלנו בשירה עריבה ונעימה, אהובה ונרגשת, ונזכה כי שירת הלבבות שלנו תפתח לנו שער בשמי מעל, ותרעיף עלינו שפע אוצרות מיום השבת המשפיע שפע וברכה!
הסוד לזכות בילדים טובים!
זכה הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל, ראש ישיבת 'בית הלל', בזכות העילאית אשר כולנו שואפים לה. בניו וחתניו כולם היו עוסקים בתורה ובמצוות ויראי אלוקים, תלמידי חכמים מופלגים ומרביצי תורה דגולים. כשנפטר בנו, הגאון רבי דוד יצחק זצ"ל, ראש ישיבת 'כפר חסידים', הספידו הגאון רבי משה מרדכי פרבשטיין שליט"א – ראש ישיבת חברון, וחשף את סוד ההצלחה…
הוא סיפר, שרבי מרדכי נהג להאריך בשירת זמירות השבת, והיה מצרף את כל בני המשפחה לשירתו, בהנעימו את נעימות השבת שיצרו אווירה נרגשת וקסומה בבית. ולא זו בלבד, אלא שכאשר היה מגיע למילים 'ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות', היה חוזר עליהן בהתרגשות ובדבקות נעלית שוב ושוב…
ואז, כך הוסיף, לא רק רבי מרדכי היה שר… גם הרבנית היתה עוזבת את המטבח ורצה אל הסלון, מתיישבת אל השולחן ומלווה את השירה בדמעות נרגשות… עד כדי כך היתה האוירה בבית ספוגה בנעימות השבת, עד שכל בני המשפחה היו חלק מזמירות השבת, כולם זכו למקום של כבוד ברגעים נעלים וקסומים של שירה שבתית נפלאה…
ואין פלא אפוא, כי כאשר הילדים סופגים חינוך כזה, עתידים הם לצמוח לאילנות רבי פארות… כי בית ששירת השבת נישאת בו בעוז, בית שזמירות השבת תופסות בו מקום של כבוד, בית בו דמעות זולגות בהשתפכות הנפש בזמירות השבת – הוא בית שהילדים בו גדלים לשם ולתפארת!
הבה נאמץ את הנוסחה, ונדע את הדרך. כולנו שואפים לנחת יהודית טהורה, הבה נשורר יחדיו את זמירות השבת, נטמיע בילדינו את האווירה השבתית העילאית, ובסייעתא דשמיא נזכה לרוות מהם נחת יהודית טהורה!
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע')