אחד מן הדברים שעלינו לתקן כדי להביא לבנין בית המקדש, זו התוכחה. מטל עלינו לדבר עם שכנים ועם חברים לעבודה, ולהביאם לשמע דברי אלקים חיים ולקים מצוות.
ישנם הטוענים: 'ברור לי שפלוני לא ישמע לדברי, אם כן למה להוסיף למסכן עברה נוספת שאינו שומע תוכחות? עדיף להימנע מראש מתוכחתו!' כלומר "לא תשא עליו חטא", לדבריהם פרושו: לא לשים על החוטא משא של עוד חטא.
אבל האמת היא שכל אחד ואחד יכול לסתם את הפרצה הנוראה שנפרצה בעם ישראל – והכל יכול להיות מתוך אהבה וידידות! לעולם אין לומר: מה אכפת לי ממעשיו של יהודי אחר, משום שאם יכלת להוכיחו ולא הוכחת – עוונו תלוי בצוארך!
זהו שאומר ה"אור החיים" הקדוש (דברים א, א) "אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים, אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות… שיצטרך להוכיח על עוון קטן וגדול, ולא ישתמש בענוה בענין זה".
יתמו חטאים – ולא חוטאים
כבר הזכרנו את המעשה המובא בגמרא (ברכות י ע"א), על "הנהו בריוני" – בריונים רשעים, שהיו בשכונתו של רבי מאיר, והיו מצערים אותו מאד. התפלל עליהם רבי מאיר שימותו.
אמרה לו ברוריה אשתו: הרי נאמר בתהלים (קד, לה) "יתמו חטאים מן הארץ", "חטאים" ולא "חוטאים"? וכן נכתב בסיפא של הפסוק: "ורשעים עוד אינם". עלינו להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה, וממילא יהיה מצב של "ורשעים עוד אינם".
נראה, שבבקשה זו של ברוריא טמון דבר נוסף. היא טענה לרבי מאיר: עלינו לדון אותם לכף זכות, היכן הם נולדו? באיזה בית ספר למדו? אלו ערכים הנחילו להם הוריהם בבית? ופעמים רבות גם מקום העבודה משפיע.
כאשר יהודי דן את חברו לכף זכות – הריהו עולה בדרגה, ולא זו בלבד אלא המסר עובר ונכנס ללבו של הרשע, וזה גופא גורם לו להיטיב את דרכיו ולשוב בתשובה, בבחינת "ועוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו – ואיננו".
לפני כחמשים שנה גרו באזור הישיבה קבוצה של צעירים מחללי שבת בפרהסיה. אחד מהם, רשע גדול במיחד, נהג באפן קבוע לנסע עם האופנוע שלו בשבת קדש ברחובות בהם מתגוררים יהודים חרדים, ולהתגרות בהם.
שבת אחת צעדתי ברחוב, לבוש עם הטלית, ולפתע אני רואה אותו עוצר לידי עם האופנוע ומסתכל עלי.
הסתכלתי עליו ואמרתי: "שבת שלום".
"למה אתה לא צועק לעברי 'שאבעס'"? שאל.
"מהיכן עלי לדעת שאתה יודע שהיום הוא יום שבת?" השבתי.
"יש לך מזל", אמר. "צפיתי שמישהו יצעק לעברי 'שאבעס', ואז אתפס אותו, ואשרף את זקנו בסיגריה שבידי. אם היית צועק – הייתי שורף את זקנך!".
ברוך שעשה לי נס במקום הזה… הוא היה מסגל לעשות זאת בלי שום בעיה. הוא נראה מפחיד, ממש הר אדם.
"מה אתה חושב לך"? אמרתי לו, "שאתה מתענג עם האופנוע שלך? תאמין לי אם אתה רוצה להתענג באמת כדאי לך לשמע לעצתי".
"כל אחד והתענוג שלו", קטע את דברי. "אתה שומע?".
"ומנין לך שמה שאני מציע לך אינו תענוג גם בשבילך?" שאלתי אותו.
"בסדר", השיב. "מה אתה מציע לי?".
"יש שעור במוסיוף בשעה ארבע. תבוא! אני מבטיח לך שתהנה".
"מכיון שלא צעקת עלי 'שאבעס' – אני מבטיח לך שאבוא".
התחלתי את השעור בשעה ארבע. בלבי פנימה לא האמנתי שהוא יבוא. בשעה ארבע וחצי הוא הופיע… כלם הכירו אותו והשתוממו לראותו מגיע… קראתי לעברו: "בא, שב לידי". רציתי שלא יברח באמצע…
בסוף השעור הוא נגש אלי ושאל: "רבי! איפה יש אפשרות לשמע עוד קצת?".
"כל יום יש לנו שעור ברחוב הבעל שם טוב ארבע-עשרה, בבית הכנסת מדרש אליהו, ואתה מזמן להשתתף. יש – לבית הכנסת שתי כניסות", הסברתי לו, "אחת מרחוב הבעל שם טוב ואחת מרחוב שמעון רוקח".
"שמעון רוקח?" התפלא. "אני גר שם ולא ידעתי שיש שם בית כנסת".
"לא נורא", אמרתי לו. "אם לא שמעת עד עכשיו – תשמע עכשיו. תבוא ותנסה. לכל היותר, אם לא ימצא חן בעיניך – תוכל ללכת. אינך מתחיב לכלום".
והוא בא! אנשים לא האמינו למראה עיניהם. אחרי שלשה שעורים כבר לא היה לו אופנוע.
האדם הזה היה לו קול – משהו מיחד. היה יודע לסלסל בקולו בצורה מקצועית, מיחדת במינה.
מה אמר ומה אדבר? היהודי הזה התהפך לגמרי וחזר בתשובה! כעבור כמה שנים זכה להיות חזן בבית הכנסת של אחד מגדולי ישראל.
אשתו היתה גם היא חלונית, ופעם אחת, באמצע מסירת שעור, היא נכנסה וקראה לעברי, לפני כל הקהל: "ה' יברך אותך! עכשיו יש לי שבת, יש לי חיים, קדם לא היו לי חיים"…
גם היא חזרה בתשובה, והם זכו לבנים יראי שמים בתכלית.
גם כשאין ישראל עושים רצונו של מקום – הם קרויים בנים. צריך להוקיר ולכבד כל אחד באשר הוא, ולדון אותו לכף זכות. בדרך הזאת נתן לקרב יהודים רבים לדרך התורה והמצוות.
(מתוך הספר 'משכני אחריך')