"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם" (במדבר י"ד, ל"ח)
היה יהודי בשם רבי אברהם שטיינער זצ"ל, שנסתלק לבית עולמו כשהוא בן תשעים ושש שנה, וזוהי פרשת אריכות ימיו, כפי ששמעתי מחתנו שליט"א: בימי המלחמה שהה ר' אברהם במחנות הכפייה והעבודה תחת שלטון הרשע ימ"ש. מנהג רע נהג הממונה על אותו המחנה, שבכל לילה היה קורא לאחד האסירים ומוציאו להורג ללא כל סיבה, ולא ידע איש מהם מה יעלה בסופו. באחד הלילות קרא הרשע ליהודי מבני המחנה ונקב בשמו – "ראובן בן יעקב" (לא הזכרנו כאן את השם האמתי, מפאת כבודו). הלה שאיבד את שפיות דעתו פנה לר' אברהם כאילו הוא זה שנקרא בשם שנקב הרשע, וגער בו – "ראובן… ראובן… גש אל הממונה".
ר' אברהם החליט להיות מעביר על מידותיו, כשהוא מזכיר לעצמו את הפסוק "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", ולא ענה כסיל כאיוולתו – "אתה הוא אותו ראובן שנקבו בשמך", אלא נשא סבלו בדומיה וצעד היישר אל מותו בידי אותו רשע…! אלא, שבהגיעו אליו נענה הרשע ואמר: "נפלה ההחלטה שהיום נשנה ממנהגנו, כולם יישלחו להריגה מלבד האיש אשר נקבתי בשמו, הוא ישאר בין החיים".
ואכן ר' אברהם זכה חי בטוב ובנעימים עד הגיעו לגיל צ"ו שנה. ובהספד שנשא המספיד חישב כי חייו של ר"א ניתנו לו כשלל על שקיים את הפסוק "שומר פיו ולשונו" – צא וחשוב כי "פיו" בגמטריא צ"ו שנים, כמניין שנות חייו עלי אדמות.
אגב אורחא, סיפר לי חתנו של ר' אברהם כי כל ימיו שמר חותנו על פיו ולשונו, ואף כשפרצה שערורייה בביהמ"ד שקבע בו מקומו לתפילתו והחלו נשמעים בו דיבורי לשון הרע, עקר רגליו משם וברח משם כל עוד נשמתו באפו, וזכה לצ"ו שנים בריאות מלאות וטובות. את בית הרופא לא ביקר ולבדו היה מהלך ברחובה של עיר על שתי רגליים בריאות, ואת הנצרך לו קנה בגפו בחנויות הסמוכות לביתו.
ומה רב היה שכרו מן השמים על שמירת פיו, כי אחר המלחמה כשהחלו הרשעים לשלם פיצויים מידי חודש בחדשו לנפגעי המלחמה, ורצו בני המשפחה שר' אברהם ישנה בדיבורו ויספר כאילו פגיעתו קשה יותר ממה שבאמת נפגע כדי להגדיל את קצבת הפיצויים, הוא עמד על שלו שאיננו משנה כהוא זה בדיבורו. אחד מקרובי משפחתו היה מתקשר אליו בטלפון, מציג עצמו כרופא מפורסם והיה מדריכו כדת מה לדבר ומה 'למכור' לרשעים כדי שיכירו וידעו את גודל פגיעתו הקשה, ור"א ענהו בטלפון – "לא אשנה בדיבורי כהוא זה מן האמת". אך הקרוב לא הרפה והוסיף להתקשר אליו פעמים רבות ובכל פעם ענהו ר"א בתוקף "לא אשנה בדיבורי". וכך, גם כשהתקשר הרופא הממונה מטעם המלכות חשב ר' אברהם כי מדובר עדיין באותו קרוב משפחה, והשיב לו באותו מטבע לשון – "לא אשנה בדיבורי ואבקשך להרפות ממני!"… הרופא שלא הבין מה הוא שח, ומה חטא כי שפך עליו קיתון של רותחין, הבין שכנראה חולה וחסר דעה עומד לפניו, ומיד אישר לו קצבת פיצויים גבוהה ונכבדת.
(ע"פ באר הפרשה)