שמעתי מהרה"ח רבי ישראל גאלדהאבער שליט"א, כפי ששמע מהחסיד רבי נחום מנדל ציילינגאלד ז"ל, שבמקום מגוריו של הרה"ק רבי ישראל מסטאלין זי"ע היה איזה גוי שהיה ממונה על החוקים, ואם היה אחד מבריח סחורה כדי להתחמק מן המכס, היה זה מתפקידו שלו לטפל בו.
מעת לעת היה גוי זה מגיע להתייעץ עם הרה"ק מסטאלין והיתה ביניהם ידידות. היה לו לגוי זה עוזר יהודי שסטה ר"ל מן הדרך, והיה עוזר לו בכל מה שצריך. ופעם הגיעו שניהם אל הרה"ק כדי להתייעץ עמו בדבר מה.
תוך כדי שיחתם, ביקש הגוי להראות להרה"ק את גדלותם של היהודים האדוקים ביהדותם, ואמר לרבי: "יש לנו שני יהודים שנתפסו כי הבריחו סחורה, ונאמר להם שאם יישבעו שאין הדבר נכון ומעולם לא הבריחו סחורה, ייפטרו מן העונש. עמדו ונשבעו. נאמר להם שהם צריכים לחתום על שבועתם, ואז אמרו היהודים שאינם יכולים לחתום כי שבת היום. הא לך יהודים שמוכנים להיחבש בבית האסורים ובלבד שלא לחתום את שמם ביום השבת".
כשיצא הגוי, ניגש עוזרו היהודי אל הרבי ולחש לו באזנו: "הלא מפורסמים הם יהודים אלו למבריחי סחורה, ואם כן נמצא שבשבועתם נשבעו על שקר. וכי שבח גדול הוא עבורם שאינם רוצים לחתום ביום השבת?!"
השיב לו הרבי: למה לא תבין? ילד יהודי, כל אימת שהוא נוגע במוקצה, ברגע כמימריה צועקת עליו אמו בבהלה גדולה: שבת! שבת! צעקות אלו נחרטות במוחו ונבלע בדמו שאסור לחלל את השבת, ולכן באיזה מצב שיהיה, נזהר היהודי שלא לחלל את השבת. מצד שני, כל פעם שהאם מבטיחה לו משהו ואינה מקיימת את הבטחתה, לומד מכך הילד שמותר לשקר"…
בברכה
י. פ.