אני טיפוס מאוד מסודר ומחושב. חשבון הבנק שלנו מעולם לא היה ביתרת חריגה. מעבר למשכנתא אין לנו חובות נוספים. לא בגלל שאנחנו עשירים, בגלל שאנחנו מחושבים. אולי גם בגלל שאנחנו מאמינים.
קניות רבות אנו דוחים לזמנים אחרים. אנו אמונים על הכלל: 'אין – אז לא קונים'. אבל יש דברים שאי אפשר לדחות. אחד מאלו, זוהי קניית התפילין לבן בר המצווה, ועוד כמה הוצאות עבור השמחה בסכום כולל של קרוב לעשר אלף שקלים שלא היה לי להם מענה.
ההכנסות החודשיות – משועבדות כולן להוצאות החודשיות. לא ידענו מה לעשות. מאין תבוא הישועה. התחזקנו בביטחון בבורא העולם שוודאי ישלח ברכתו במהרה.
והברכה הגיעה. היא הגיעה עוד באותו חודש, ממקום הכי לא צפוי.
אקדים הקדמה קצרה: לצערי, לא זכיתי להימנות על יושבי בית המדרש, ולכן נאלצתי לעבוד לפרנסתי. ביום הראשון בו הגעתי למקום העבודה שלי, קרא לי ה'בוס' לחדרו, ואמר לי: "שמעתי עליך דברים טובים, ונראה לי שאתה מתאים לעבודה. אבל יש לי תנאי שמבחינתי הוא יסודי ומהותי. אם אתה לא מסוגל לכך, תגיד לי כבר כעת וניפרד כידידים לשלום.
"בכל בוקר, בשעה שמונה וחצי בדיוק, אתה פותח את החנות. לא מעניין אותי סיפורים. לא שעונים מעוררים תקולים, ולא תינוקות וילדים בכייניים. לא פקקים ולא אוטובוסים מאחרים. אם אתה לא בבית-חולים – אתה בעבודה. אין תירוצים, אין איחורים".
טוב, הוא עוד לא הכיר אותי. אם היה מכיר, לא היה אומר לי את זה. אני מאלו שלא מאחרים אף פעם לשום מקום. כך אני. התפילה מתחילה בשש בבוקר, בחמש וחצי אני כבר שם. יושב על מקומי בבית הכנסת עטור בטלית ותפילין.
האוטובוס אמור להגיע לתחנה בשעה שבע, עשר דקות קודם אני כבר בתחנה, רגוע ונינוח. במשך שנים, לא איחרתי אף לא יום אחד לעבודה. גם בימים בהם היתה שגרת פיגועים בירושלים, הייתי יוצא שעה קודם, להימנע מפקקים ומחסומים צפויים.
ובכן, באחד הבקרים החורפיים המתינה לנו הפתעה נחמדה. שכונת מגוריי כוסתה בשכבת שלג לבנה, דקה ומרגיעה. שאגות השמחה של ילדי השכונה הכניסו גם אותי לאווירה החגיגית, ברגשות שמחה פורצת גבולות.
מה שטרם ידעתי הוא – שבארץ ישראל יום של שלג הוא יום של חופש. אני עולה מקנדה, שם, פרט לכמה חודשים בשנה – תמיד יש שם שלג. אם אין גובה של חצי מטר שלג, החיים ממשיכים כהרגלם. התחבורה ציבורית כרגיל. בתי הספר, מקומות העבודה, הכל בשגרה.
אני יוצא אפוא לעבודה בזמן, ממתין בתחנה לאוטובוס הקבוע, אך הוא בושש מלהגיע. הדקות חולפות והעצבים נמתחים. מה קורה, מדוע האוטובוס מאחר. לא חלמתי שזה קשור לשלג. אמרתי בליבי, כנראה קרה משהו לנהג הקבוע. אמנם לא אופייני לו, אנחנו כבר ידידים, בכל בוקר נפגשים, אבל מי יודע, אולי קרה לו משהו.
בלית ברירה, עצרתי 'טרמפ'. יהודי יקר לקח אותי ברכבו הפרטי לירושלים, הוריד אותי ליד תחנת האוטובוס הקבועה מימים ימימה, ואני ממתין גם שם לאוטובוס העירוני הקבוע. אבל שוב אני מתאכזב. גם בירושלים לא מגיע. חשבתי בליבי, כנראה יש איזו שביתה בתחבורה הציבורית שאני לא יודע עליה. מה עוד יכול להיות? לרגע לא עלה על דעתי שהכל קשור לשכבת השלג הדקיקה שכבר בחלקה נמסה.
הלחץ גבר והלך. חשבתי לעצמי, חבל שלא מעדכנים על כזו שביתה. אילו הייתי יודע – הייתי נערך באופן אחר. חלפה לידי מונית, נופפתי בכל כוחי, ביקשתי מהנהג שיסע כמובן בזהירות המרבית, אך גם במהירות המרבית.
השעה כבר שמונה ועשרים. הנהג החביב הסביר כמה מילים על הסכנה מהחלקה, הכבישים היו ריקים. לא היו פקקים. ומה שהכי חשוב – בשעה שמונה ושלושים החנות הייתה פתוחה.
טרם הספקתי להתארגן ולהתמקם, וכבר החלו לזרום לקוחות. השתדלתי לתת מענה בכל יכולתי, אבל זרם הקונים גבר והלך. לא הבנתי מה מיוחד ביום הזה שיש כל כך הרבה קונים, בתוך לבי שמחתי, אבל מרוב עומס לא יכולתי לתת מענה.
בעל העסק היה נוהג להגיע לחנות בכל בוקר בין השעות תשע וחצי לעשר. הגיעה השעה עשר ורבע והוא טרם הגיע. זה היה חבל. קונים רבים המתינו שאתפנה, חלקם כבר התייאשו ופנו לדרכם.
אני מתקשר אל ה׳בוס' ושואל – יוסף, מה קורה? החנות מלאה קונים ואין לי מענה!
שמעתי על הקול שלו שהוא המום. "מה?! לא הבנתי! אתה בחנות?!"
עכשיו כבר השתכנעתי. הבנתי שיש משהו שאני לא יודע עליו. מצד אחד אין תחבורה ציבורית. מצד שני יש הרבה קונים, וה'בוס' המום שאני בחנות.
כולי נבוך, אני שואל את בעל העסק – למה לא? האם קרה משהו, היום זה יום חג או משהו כזה?
והוא משיב: "מה זאת אומרת? היום זה חופש, יורד שלג! לא ראית שלג?!"
אני אומר לו: לא יודע חופש או לא, החנות מלאה קונים, בוא דחוף. אני לא משתלט…
הסתבר, שכאן בישראל, יום שלג זה אכן יום חופש. אין תחבורה, אין לימודים, אין עבודה. מה עושים ביום חופש? יוצאים לקניות.
החנות היחידה שהייתה פתוחה בכל האזור, זו החנות שלנו. כל האנשים שיצאו לבלות ברחובות לראות את השלג מקרוב, קפצו לביקור בחנות שלנו. סך המכירות ביום זה לבד, היה גדול מאשר בחודש שלם ברציפות. ה'בוס' היה מאושר, וכהכרת טובה, אמר לי: "בזכותך הרווחתי חודש נוסף, גם אתה תרוויח חודש נוסף".
באותו חודש קיבלתי משכורת אחת נוספת. זה היה בדיוק הסכום שהייתי צריך להשלים למימון קניית התפילין ויתר הוצאות שמחת בר המצווה.
"ואַתָּה נֹותֵן לָּהֶם אֶת אָּכְלָּם בְעִתֹו" (תהילים קמה)
(הרב פנחס זרביב, מכון 'למעשה', מתוך הספר 'האמנתי ואברכה'; הובא בגליון 'מי באר'. לתגובות ולחומר נוסף: [email protected])