"וביום השביעי שבת שבתון" (כג ג)
בכל המצוות שנשים מצוות, כמו קידוש בליל שבת וכדו', בדרך כלל מוציאים האנשים את הנשים ידי חובה. יתרה מזאת, אמרו חז"ל [ברכות כ ע"ב]: "באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה; אבל אמרו חכמים: תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו".
והנה במצוות הדלקת נרות שבת, אף שהאיש מצווה בה כמו האשה, למרבה הפלא דווקא האשה היא זו שמדליקה, ומוציאה את האיש ידי חובה. טעם הדבר התבאר בדברי ה'שולחן ערוך' וה'משנה ברורה', ומקורו מדברי רש"י [שבת לב ע"א], על משמעות דברי הגמרא שמצות הפרשת חלה והדלקת הנר שייכות במיוחד לנשים: "ונשים נצטוו על כך, כדאמרינן בבראשית רבה: היא אבדה חלתו של עולם – שעל ידה נטרד אדם הראשון שנתרם כחלה, וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו, ועוד, שצרכי הבית תלויין בה".
בכדי להבין מה בין העובדה שצרכי הבית תלויים באשה, לצוויה בהדלקת הנרות, נקדים רעיון נפלא ששמעתי ממו"ר ראש ישיבת 'מאור התלמוד', הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א:
בזמן שבית המקדש היה קיים, יהודי שאינו בר דעת, שהיה נכנס לבית המקדש ומביט בכהן הגדול כששוחט הוא בהמה, מקבל דמה וזורקו על המזבח, ולאחר מכן מפשיטה, מנתח את בשר לחלקים ומקריבו על גב המזבח, היה יכול שלא להבין את עומק ההבדל בין הכהן הגדול לקצב מן השוק, שהרי את עומק העניין הטמון בהקרבת חלקי הבהמה על המזבח – אין בכח שכלו הפשוט להבין.
מתי היה גם יהודי כמותו יכול לזהות שאין מדובר כאן בסתם קצב, אלא בכהן הגדול מאחיו ומכל עם ישראל? – כשהיה מגיע זמן הדלקת המנורה! אז האירה המנורה את העולם בצורה כה בהירה, עד שגם הפשוטים ביותר הבחינו, בגודל השפעת עבודת הכהן הגדול בבית המקדש על העולם כולו. כשהכהן הגדול עמד במלוא הדרו והדליק את המנורה, או אז התגלה גם לאותו יהודי, שהכהן גדול עומד בפניו, ולא סתם קצב מן השוק…!
עקרת הבית, שבכל ימות השבוע עומדת מאחורי ערימת הבגדים, ממיינת, מכבסת, מגהצת, משם עוברת לבישול ארוחת הצהרים, וכשהסירים עומדים על האש נוטלת את 'מקל הספונג'ה' ומתחילה בניקיון הבית… למעשה נראה כי היא אינה יותר מעוזרת בית.
ואכן הסתכלות שטחית על האשה, עלולה לתת לבני ביתה ולעצמה מבט כ'עוזרת בית'. אך כשמגיע היום הגדול – ערב שבת קודש, היום בו היהודי כביכול נכנס לחדר יחוד עם הקדוש ברוך הוא, והולך לשבת עמו ליד השולחן, כשמגיעה השעה בה צריך להכניס את הבית לאווירה של שבת, לראות את כבודה של השבת ולהתענג מאורה, נעמדת לה עקרת הבית במלוא הדרה, לבושה בבגדי שבת, פניה זוהרות, והיא מדליקה את הנרות המבשרים את בואה של השבת, ובכך מביאה בבת אחת את האור והשלווה של יום השבת לתוך הבית. או אז ניתן להבחין ולהרגיש, כי העבודות במשך כל השבוע כעבודת הכהן הגדול בבית המקדש!
מצוות הדלקת הנרות שייכת לאשה, ובצדק, משום שעבודות הבית תלויות בה, ובהדלקת הנרות מרוממת היא את כל העמל והטורח, שטרחה בעבודות הבית בששת ימי המעשה, לפסגות רוחניות נעלות. בוודאי יש בכוחו של מבט זה לרומם את כל הבית, ולהפכו כנווה ומשכן לשכינה.
סיפר הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א, שכשראה פעם במוצאי שבת קודש את אחד מגדולי תלמידי החכמים, כשהוא נושא את שקית האשפה למיכל האשפה, ניגש אליו ואמר לו: "שלום עליך רבי ומורי!". "ממתי הנך תלמידי?" – שאל אותו תלמיד חכם, אמר לו: "מעכשיו! עכשיו למדתי מכם שאין מקום להתחשב בגדלות בתורה ובזקנה, וכשצריך – מורידים את האשפה!"…
אמר לו התלמיד חכם: "מדוע חושב אתה שיש במעשה פחיתות כבוד, והרי בבית המקדש בכל בוקר הפיס [הגרלה] הראשון היה מי תורם את הדשן, ומה היתה המלאכה שם, אם לא לרוקן את פסולת האפר שהצטברה על המזבח מיום האתמול?!"…
אמר לו הרב טורק: "צודקים אתם, אבל סוף סוף שם היה מדובר בבית המקדש", ענה התלמיד חכם: "אמת, אז אני אכן דואג שביתי יהיה בית המקדש!!!".
(מתוך הספר 'להאיר' – שבת)