הרב בנימין בירנצוייג
"עולת תמיד העשויה בהר סיני" (כח, ו)
למה נצרך לומר לנו, שעולת התמיד שקרבה כל יום היא העולה העשויה בסיני?!
ובאמת שכך דרשו בית הלל בגמרא בחגיגה (ו, ב) שעולה שהקריבו בני ישראל במדבר כמו שכתבו "ויעלו עולות" – עולת תמיד היא היתה.
ומדוע להוראת קרבן התמיד לדורות יש לציין את הקרבתה גם בסיני?!
וביאר בספר באר יוסף להגרי"צ מסלנט זצ"ל, שטבע האדם שכל דבר שהוא מורגל בו, נחלש בו כח ההרגש בעשייתו, והנה קרבן התמיד שמקריבים אותו פעמיים בכל יום, הרי כח ההרגל יפיג את רושם מעלת המצוה החשובה הזו שהיא לריח ניחוח לה', ולכן באה התורה וציותה לנו "עולת תמיד העשויה בהר סיני" שיש לעשות את התמיד דבר יום ביומו כעשייתו בהר סיני בפעם הראשונה עם כל ההרגש והכוונה שיש בפעם הראשונה.
ומזה לכל המצוות והמעשים, עד כמה יש לנו לחדש ההרגשים בכל עשית מצוה שתהיה כאילו נעשית בראשונה, שאם לא אז הפסדנו הרבה ממעלת עשיית המצות ומשכרם הצפון לעושיהם לעולם הבא.
><><><><><><
המחשה נפלאה כיצד נוכל לסגל לעצמנו הנהגה תמידית זו, שהתורה חייבת להיות עם חיות תמידית יום יום, וכן בכל המצוות יסוד קיומם הוא עשייתם בחיות והתפעלות תמידית כאילו נתנו היום, קבלנו מדרשה שנשא הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל שהיה בארץ בזמן ששלטו כאן הבריטים, והיתה מלחמה עקובה מדם בינם לבין ארגוני המחתרות היהודים שהיו בארץ, ורבי אריה לוין בצדקותו היה נוסע באופן קבוע לבתי כלא של השלטונות הבריטים בהם נאסרו אסירי המחתרות היהודים שהיו כלואים בו בתנאים מחפירים וקשים מנשא, כדי לעודדם במצבם הקשה.
פעם אחת הוזמן רבי אריה זצ"ל לדבר בפני תלמידים העומדים לפני בר מצווה בבי"ס הממלכתי 'גימנסיה הרצליה' בתל אביב, וסיפר להם אודות המפגש האחרון שהיה לו בבית הכלא של הבריטים בצל הגרדום עם שני נידונים למוות מאסירי המחתרות, הוא סיפר שהוא הגיע לבקרם, והביא להם תפילין כדי שיזכו להניחם, הם מאוד התרגשו ובכו בכי גדול על שזו הפעם האחרונה בחייהם שיניחו תפילין, וכך לא יכלו להיפרד מהתפילין והצמידו אותן לליבם ונישקו אותן ללא הרף.
אמר רבי אריה לוין לקהל שומעיו, עמדתי שם מהצד ובראותי מחזה מרטיט זה חשבתי לעצמי, וכי רק בפעם האחרונה שמניחים תפילין צריכים להתרגש ולבכות? וכי דווקא אדם שיש לו לחיות רק שעות מספר צריך לשפוך לבו על התפילין? הרי מי שכל החיים עומדים לפניו והקב"ה משפיע עליו ללא הרף חן וחסד ורחמים ויש לו את האפשרות לקיים בכל יום ויום מצות תפילין, הרי ברור שלאדם כזה ראוי להתרגש ולהודות להשי"ת בכל כוחו וככל רמ"ח איכריו ושס"ה גידיו!! וכמה עלינו להודות להקב"ה שנתן לנו חיים של תורה, כמה אנו צריכים לשמוח כל יום שאנחנו זוכים ללמוד תורת חיים, וכשחושבים כך, הרי הלימוד הוא חי וחדש כל יום כאילו הוא מתנה מופלאה שנתנה באותו יום! רק ככה התורה חיה ומשתמרת בקרבנו ונותנת לנו חיים! (אור דניאל ויקרא).
><><><><><><
וכך זה בכל מצות ה' אם לא מחדשים ברוחנו התפעלות יום יום הרי הכל נעשה כמצות אנשים מלומדה בלי חיות ובלי התחדשות.
מסופר שהאדמו"ר הגה"ק רבי יואל מסאטמאר זצ"ל נשאל פעם על ידי בדחן בחתונה אם יורשה לו לחקות אותו בפני הציבור כדי לשמח חתן וכלה? האדמו"ר השיב בחיוב, והאיש עלה על הבמה והחל לחקות את תפילותיו ואת דרשותיו וכו'.
לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר יושב ובוכה….. מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר ושאלו אולי הרבי מקפיד עלי? הלא קיבלתי רשות? חלילה השיב הרבי, אל לך לחשוש פן פגעת בי לא זו סיבת בכייתי, מאוחר יותר התברר שכאשר ראה הרבי כיצד הלה מחקה את תנועותיו בעת התפילה ועבודת ה' שאל את עצמו אולי גם אני מחקה את עצמי ואיני עובד את ה' באמת מתוך תחושת חיות והתחדשות פנימית, על זה בכה הרבי..
><><><><><<><
בילקוט לקח טוב מביא: בראש חודש אלול תשי"ז כאשר נתכנסו תלמידי ישיבת קול תורה בפעם הראשונה ללמוד בהיכלה החדש של הישיבה, פתח ראש הישיבה הג"ר ברוך קונשטט זצ"ל בדברים קצרים מענינא דיומא ואמר:
דוד המלך אומר בתהלים "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו", לכאורה יש כאן סתירה "שבתי" משמע ישיבה של קבע, ולעומת זאת "ולבקר" מעיד על ארעיות?!
ביאורם של דברים אמר ראש הישיבה, שאמנם משאלתו של דוד המלך ע"ה היתה לשבת בבית ה' בקביעות כל ימי חייו, אך הואיל וישיבה של קבע נושאת עמה את החשש של הרגל ושיגרה, לכן הוסיף וביקש ולבקר, דהיינו שכשם שמי שבא לביקור טועם טעמה של התחדשות בבואו לפרקים, כך גם בקשתו של דוד המלך ע"ה היא להיות תושב קבע בבית ה', אך עם מעלת ההתחדשות התמידית כאילו בכל פעם בא לבקר בהיכלו התורה.