1
אחת התגובות ההיסטריות והמעוותות מול התופעה הפלאית של בנים השבים הביתה הינה שמדובר בסך הכול במסע של 'שטיפת מוח' ולא בהכרה הגיונית מושכלת הבוחרת בדרך חדשה. ומדוע זאת תגובה מעוותת, משום ששטיפת מוח הינה החדרת מידע זר מבחוץ השוטף וסותם כל מקום של היגיון וחשיבה עצמאית בעוד שהדברים ששמע מי שזכה לשוב בתשובה אינם זרים לו ואינם באים מבחוץ, זהו המידע הצרוב על הארד דיסק שלו, זאת האמונה שהוא חתם עליה טרם ירדה נשמתו לעולם, התורה שהוא עסק בה בתשעת חודשי עיבורו, האמת הפנימית ששכבות של אבק חוצצים בינה לבין התודעה שלו, ושהדברים ששמע הסירו את השכבות הללו והשיבו לו מחדש את החיבור לעצמו.
כך זה קורה גם כשאנו יושבים ושומעים דברי התעוררות הפועלים משהו על ליבנו. התגובה שלנו איננה רק משום שנחשפנו למידע חדש, אלא בעיקר מפני שהוא נגע במה שכבר נמצא בתוכנו, פגש את הרצונות האמיתיים שלנו ועורר אותם לחיים.
התובנה הזאת נכונה לא רק ביחס לדיבורים אלא גם ביחס למעשים, והיא פותחת הבנה חדשה למעשה הקנאות של פנחס.
2
משום מה יש נטייה להעמיד את כל העם מצד אחד, בוכה ומבולבל, רחוק מכל מחשבה על תגובה קנאית, ומן הצד השני ניצב לבדו פנחס וקנאותו. השפת אמת שולל זאת מכל וכל. הוא משווה את פעולת פנחס לעבודת הכהן בבית המקדש שבכוח מעשיו הפיזיים מוציא מן הכוח אל הפועל את כל האהבה והחיבור הנמצאים עמוק בליבות ישראל – כך פנחס גילה בכוח מעשהו את עומק השנאה והבוז שרחשו כל ישראל למעשה המתועב שראו.
נכון, השנאה הזאת הייתה רק 'בכוח' ולא הייתה בה העוצמה המספקת בכדי להתפרץ למעשה הנכון, אבל היא יקדה בקרבם בבחינת 'מלחמה בלב', ופנחס זכה להוציאה מן הכוח אל הפועל הודות ל'מלחמה במעשה' שלו.
וכך עולה מן הפסוקים: 'המה בוכים' זאת השנאה שבלב כל העדה, 'ויקח רומח בידו' זאת השנאה במעשה פנחס. 'ויקם מתוך העדה', כביכול המעשה שלו הוא תקומה המונעת מכוחה של כל העדה ומהווה עדות על מחשבתם הפנימית. וכיוון שמכוח קנאות פנחס התברר כי גם בעומק ליבות ישראל קיימת ההבנה ש'גדול המחטיאו יוצר מן ההורגו' לכך נצטוו כולם 'צרור את המדינים והכיתם אותם'.
3
כוחו של היחיד לעורר את הרבים וליצור גלים הולכים ומתרחבים ומתפשטים במעגלים בלתי פוסקים ובאנרגיה אדירה המניעה מוסדות תבל. היחיד הזה לא מחדש משל עצמו כלום, אלא רק מבעיר בקרבם את האהבה הפנימית החבויה, מעורר בהם את התשוקות הכי נסתרות, מחבר אותם למידע ששוכן בקרבם מאז.
כוחו של היחיד גם לגלות בכוח מעשהו הפרטי את עומק הרצון הפנימי של הכלל כולו. ולכן החיבור וההערצה של הכלל ליחיד הנעלה והמרומם, הרצון שלהם להדבק בו והשתוקקות נפשם להתאחד עמו בשאיפותיו הנשגבות, מבטאים את קיומה של מעלתו גם בקרבם, את היות ליבם משכן לגדלות רוחו הטהורה.
זאת היא מעלתם הנפלאה של תומכי התורה ומכבדי עמליה.
זאת היא גם הסיבה שהכבוד וההערצה שאנשים רוחשים למישהו או למשהו מלמדים על מי שהם באמת.
ידידי הישיבה היקרים, שבת שלום ומבורך. אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים.