פרק שביעי:
איך לומדים 'אמר אביי'?
הכלל היסודי בחיבור עמוק לגמרא, הוא 'ההתבוננות'.
אל תתן לשום מילה או אות לעבור מתחת ידך ללא התבוננות.
כשתתבונן תגלה אוצרות.
ניקח לדוגמא משהו שנלמד מאות ואלפי פעמים, כמה פעמים למדנו 'אמר אביי' ואפילו לא עצרנו למחשבה קטנה.
נתבונן נא יחד ונשקיע קצת מחשבה על ה'אמר אביי'
ראשית, ראוי לציין שהשם "אביי", הוא יחודי, ולא מצאנו עוד אחד מכלל האמוראים או התנאים שקדמו להם בשם זה.
איך קראו לאביו של אביי? לאביו של אביי היה שם מיוחד, קראו לו כייליל (זבחים קיח) והוא היה אחיו של רבה בר נחמני, ראש ישיבת פומבדיתא.
שמו האמיתי של אביי היה נחמני, כשם סבו. וכך הוא נקרא כמה פעמים בש"ס, בייחוד על ידי רבא (שבת לג עד) השם 'אביי' היה כינוי שניתן לו בשל היותו יתום, כראשי התיבות של הפסוק "אשר בך ירוחם יתום".
בתוס' הרא"ש מביא בשם רב האי גאון, שרבה בר נחמני שהיה כאמור, דודו של אביי וגידל אותו מינקותו, כינה אותו "אביי", שמשמעותו "אבא", משום ששמו של אביי היה נחמני כשם אביו של רבה, ולא רצה לקרותו כך. (הוריות י"ד)
שמו של אביי מופיע בש"ס יותר מ-4,000 פעם, וידוע שכמעט ואי אפשר למצוא בכל הש"ס כולו כמה דפים רצופים שבהם לא מופיע שמו לפחות פעם אחת. בדפים רבים אחרים מופיע שמו מספר פעמים, מה שלא זכו לכך רוב האמוראים האחרים, ואפילו בקרב התנאים לא מצאנו כדבר הזה.
ועוד יש להתבונן: אביי אשר התגבר על כל הקשיים והיה לאחד מגדולי הדור, ראה פעם אחר פעם כיצד נפסקת ההלכה כמו רבא, ולא כמותו, למעט בששה מקומות המוכרים לנו בראשי תיבות "יע"ל קג"ם".
גם מנושא היתמות של אביי יש הרבה מה ללמוד. הגמרא מספרת (קידושין לא) שאביו של אביי נפטר עוד לפני לידתו, ואמו נפטרה בשעת לידתו. בהיותו תינוק בן יומו, כבר היה אביי יתום משני הוריו, ובכל זאת הוא התגבר על הקשיים וצמח להיות אחד מגדולי האמוראים.
אפשר להמשיך להתבונן עוד ועוד באישיותו של אביי, באור העצום שקרן ממנו לכל באי עולם, ואשר מפיו אנו חיים עד היום הזה.
אין ספק שכל מי שישקיע עוד ועוד מחשבה יגלה עוד ועוד דברים מיוחדים
מעתה, ברור כי כשנלמד את הגמרא, ונפתח ב"אמר אביי", נוכל למצוא טעם חדש בלימוד. נוכל להרגיש קשר אישי לנלמד, לאחר שנתבונן מעט בגודל ועוצם מעלתו של האמורא הקדוש הזה.
ולוואי שנזכה להידבק במעט מזעיר מקדושתו הנשגבה.
דוגמא נוספת קטנה.
כמה פעמים נתקלת במילה 'תיקו' בגמרא? עשרות פעמים.
כשלגמרא אין תירוץ לשאלה או הבעיה שנשאלה, זה מסתיים ב'תיקו'
ראשי התיבות של המילה תיקו הוא 'תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות.' (תוי"ט סוף עדיות)
ומשמעותו נמתין לאליהו הנביא שיבוא ויגלה לנו את התשובה לאמיתה של תורה.
נתבונן מעט: כשהגמרא אומרת תיקו, פירושו הוא, אל תנסה למצוא תירוץ או פתרון לשאלה, חז"ל בדקו את כל האפשרויות, וברור להם כשמש, שאין! ולא יהיו תשובות לשאלות שנשאלו, במשך כל הדורות, עד בוא אליהו הנביא.
אין גאונים
אין חכמים
אין סיכוי לתשובה
אין סיכוי למצוא ראיה
אין תשובה בשום פנים ואופן
גם במשך 2000 שנות גלות לא יהיה מישהו שימצא תשובה
רק אליהו הנביא יבוא ויגלה לנו את התשובה לאמיתה של תורה.
ויותר מכך יש שכתבו שאין רשות לשום חכם בעולם לפשטה ממשנה או מברייתא או מסברא, שהרי זה כחולק על תלמוד של רבינא ורב אשי, ורק בעיות בגמרא שלא נפשטו ולא נסתיימו בתיקו הרשות לחכם לענות. (יש"ש ב"ק פ"ב סי' ה. ועי' כס"מ ערכין פ"ד(.
כשתלמד בפעם הבאה 'תיקו' תבין את עומק המשמעות, שיכולה להיות במילה פשוטה ומצויה בגמרא. מה שמוטל עליך זה רק להתבונן שוב ושוב בכל מילה קדושה בגמרא והאור שבתורה יספג בעצמותיך.
ופעם עשיתי כן בעצמי, שלמדתי פרק "איזהו נשך" בחברותא, ובפעם הראשונה והשנייה למדנו רק גמרא עם רש"י, ואחר כך חזרנו פעם שלישית ורביעית עם תוס' וקיבלנו בהירות גדולה מאוד. (מרן ראש הישיבה, הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א)
פרק שמיני: העיון האמיתי
המושג 'עיון', מצטייר בדמיונו של תלמיד העולה לישיבה קטנה, כמקשה של התנצחויות עזות, מלוות בנפנופי ידיים ורעש גדול. וכיון שכן, כשאין בידי הלומד משהו להתנצח בו, הוא מרגיש נחות.
ענין זה מופרך מיסודו, שכן כבר משמו של המושג 'עיון' ניתן להסיק שאין זו הכוונה.
'עיון' פירושו לעיין, דהיינו: ללמוד היטב, להתבונן שוב ושוב באותיות ובמילים הקדושות שחז"ל כתבו, ולדקדק בכל מילה ואות.
לבנות מגדלים פורחים של התנצחויות על לא דבר, אינו עיון, אלא התנצחויות.
יש הנוטים להעמיד את כל מתיקות התורה שלהם על שמחת החידוש. את עונג נועם הלימוד הם מוצאים רק בהברקה הרגעית של הגילוי וההפתעה. ומשכך, הם אינם מבחינים, כי הלימוד מתקיים בידם רק לשעה קלה.
שמחת החידוש, הרצון ללמוד דברים חדשים, לרכוש ידיעות נוספות בתורה, הוא דבר נשגב, חלק יסודי מלימוד התורה. אלא שלימוד כזה אינו מחזיק מעמד לבדו.
יתכן כי בשעת מעשה, בלהט ויכוח נסער, התחושה היא כאילו כך מגיעים לעומק העיון ומתיקות החידוש, אולם באמת אין זה כך. לא רק שמחת התורה אינה מצויה שם, גם הלימוד עצמו אינו מתקיים על תילי תילים של סברות הנערמים עוד קודם הכניסה לעומק הסוגיא ולעיתים אפילו קודם העיון בפשט דברי הגמרא. על צורת לימוד זו כבר כתב ה"ארחות צדיקים": "מבלבלים זה את זה ומבטלים רוב היום… והלימוד שלהם עראי דעראי והביטול קבע".
'עיון' אמיתי משמעותו – התבוננות בנכתב, התעמקות בכוונת הגמרא ועיון במשמעות הדברים.
אתה קורא שורה בגמרא הקדושה, הפעל את כל חושיך וכשרונותיך להבין, מה כתוב כאן, מה חז"ל התכוונו, האם אני אכן מבין את הנכתב כאן במלוא עמקותו?
אחת מהדרכים הטובות ביותר להבחין בכל פרט, היא לחזור שוב ולקרוא את הנכתב, שכן כך, תמצא בכל פעם הבנה חדשה, בהירות נוספת, עוד ענין קטן שלא הובן בפעם הקודמת לאשורו, והתגלה דוקא על ידי החזרה הנוספת. וכבר אמרו על כך חז"ל (חגיגה ג): "אין בית מדרש ללא חידוש".
רק צורת הלימוד הנכונה היא המביאה לידי מתיקות התורה, המתיקות האמיתית התלויה בבהירות, המושגת על ידי לימוד בהתבוננות וחזרה חוזרת ונשנית. מי שמבקש ושואף לחוש את שמחת התורה האמיתית, עליו לדעת כי היא באה רק על ידי עמל והשקעה.
כל ההתחלות קשות, הרעיון של לימוד איטי, וגם חזרה שוב ושוב עלול להביא לייאוש או חוסר ענין. מדובר בקושי של תחילת הדרך, ללא ספק. המציאות מוכיחה זאת, שככל שחולפים הימים ואוצרות התורה נערמים בלב האדם, הרי הוא מתחיל להרגיש את השמחה הגדולה והשלימה הטמונה בקנין התורה האמיתי. כי אין שמחה גדולה מן ההרגשה ש"הסוגיא הזו כבר קנויה לי", שלאחר כל העיון והחזרות היא כבר 'שלו' בקנין חזרה.
"הגה"צ רבי בן ציון במברגר זצ"ל אמר לי שכן ידוע בכל החכמות שבעולם, מי שצריך ללמוד איזה מקצוע או דברים שיש בהם חשבונות וידיעות, לא שייך שיקלוט בבת אחת את כל הפרטים, אלא בתחילה צריך לעבור על הענין בצורה קלה, ולמחרת כשכבר יודע חלק מן הפרטים, חוזר ומבין את שאר פרטי הענין. וכך היא המציאות שיש דברים שמובנים רק לאחר כמה חזרות, ואפילו בלימוד פשוט של משניות עם הברטנורא, לפעמים לא מבינים הכל בפעם הראשונה, וצריכים לחזור כמה פעמים כדי להבין את כל החשבונות בבהירות, ומרן הרב מפוניבז' זצ"ל אמר פעם בפתיחת הזמן כי ארבעת הפעמים הראשונות של הלימוד, אינם בגדר חזרה אלא הבנה, מפני שהחזרות האלו מוסיפות לעצם הבנת הענין"
"ראיתי שהובא ממרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שהיה לומד בתחילה את הגמרא עם רש"י כמה פעמים, ורק לאחר שלמד את כל הענין, וחזר עליו כמה פעמים, אז היה לומד גם את התוספות, והעיד על עצמו כי היו מסכתות שלא היה יכול ללמוד בצורה כזו, ולמד את התוספות מיד בתחילה, ושם לב לאחר שנים רבות שנשאר אצלו הבדל, שאותן המסכתות שלמד בתחילה רק עם פירוש רש"י, נקלטו בשכלו יותר, והוא זוכר אותן בבהירות יותר משאר המסכתות. ופעם עשיתי כן בעצמי, שלמדתי פרק "איזהו נשך" בחברותא, ובפעם הראשונה והשנייה למדנו רק גמרא עם רש"י עד סוף הסוגיא, ואחר כך חזרנו פעם שלישית ורביעית עם תוספות, וקיבלנו בהירות גדולה מאוד, שכל פרק איזהו נשך היה ברור כמונח בקופסא. ובחזרה הרביעית, שכבר יש בהירות בסוגיא, אפשר ללמוד גם באחד מספרי הראשונים, וכגון פסקי הרא"ש שהוא חזרה קלה על עיקרי הגמרא עם רש"י ותוספות, ובנימוקי יוסף יש גם תוספת דברים ומביא מעוד ראשונים, וכן בחידושי הריטב"א והר"ן על הרי"ף"
(מרן הגרי"ג אדלשטין שליט"א)
הבה נשאל את עצמנו: מי מאושר ושמח יותר? מי שזוכר כאן ווארט או שם פירוש, או מי שזוכר את מה שלמד בעמל באופן בהיר, דף ועוד דף מצטרף למסכתות שלימות שקלא וטריא, כולל רש"י ותוספות, ודברי הראשונים והאחרונים בהבנת הסוגיא?
(מתוך החוברת 'גישמאק בלימוד' בהוצאת ארגון 'אחינו')