ידוע ידע רבינו מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל, כי בבניית עולם התורה נדרשת קומה רחבת ידיים מיוחדת לעולם התשובה. לכך, בין מכלול הפעולות הרבות שפעל ועשה, היטה כתף רחבה לבנין "עולם התשובה", להקמת מדרשות למתחילים והקמת ישיבות למתקדמים, כדי לתת לכל יהודי את האפשרות לטעום מנועם צוף לימוד התורה, ומכוחה של לימוד התורה יוכל להתקדם לעלות במסילה העולה בית קל, לחיות חיים של קיום מצוות בשלימות כראוי.
ארגונים מרכזיים העוסקים בהפצת אור התורה בין שכבות העם היו סמוכים על שולחנו לעצה, להכוונה ולסיוע, ארגוני הקירוב הביאו לביתו בתדירות קבוצות של בני נוער או משפחות מתקרבים ורבינו התייחס בהארת פנים ואהבה לכל אחד, והקדיש זמן רב לכל יחיד לשמוע בקשותיו ולבטיו ולהאיר דרכו לפי דרכו וענינו, ולהעניק ברכות לבקשתם. לא אחת אף טרח לבוא לישא דברים בישיבות ובמדרשות של בעלי תשובה.
אחד הארגונים שזכה שרבינו ישמש כנשיאו והוא נשאו כאב הנושא את בנו על לוח ליבו הוא ארגון 'אחינו', שבראשותו של רבי דוד הופשטטר, הפועל גדולות ונצורות לקרב לב ילדי ונערי ישראל לאביהם שבשמים, והיה להם למורה דרך בכל הספיקות שעלו על שולחן הארגון.
מהרגע הראשון עת עלה הרעיון של הקמת זרועות לקירוב רחוקים לתורה בשם 'אחינו' התייצב לעמוד לימינם בעצה וסיוע לפעילות הכללית של הארגון מהמסד ועד הטפחות – הכוונת פעילים ורכזים ובעיקר ביסוס מטרות הארגון שנידונו בכובד ראש על שולחנו, להגדיל לכבוד שמים וזיכוי הרבים.
הרכזים והפעילים התאספו בחדרו פעמים רבות ועלו שאלות הנקרות בפניהם דבר יום ביומו בפעילות מורכבת זו של קירוב הרחוקים, וכשנוצר הצורך אף הקדיש מזמנו היקר לשיחות אישיות עם תלמידים שנזקקו לכך.
בדברים שנשא בחדרו בביתו בפני רכזי הארגון, ציין את התפקיד הגדול הנתון בידם: "ארגון 'אחינו' הוא צורך השעה… לוקחים ילדים מבתים שאינם יודעים כלל מהו צורת ישראל, אינם מכירים מהו יהודי אמיתי, אין להם מושג וידיעה בדרך היהדות בשמירת התורה והמצווה… ומקרבים אותם לתורה לחינוך של תורה, לידיעת המצוות, מטפלים עמם עד שמביאים אותם להיות בני תורה!" מי כרבנו שהיה מעורה בכל פעולות הארגון שידע לציין בפניהם: "זוהי עבודה שאינה קלה, לשכנע את ההורים לכך, ולבקש מהם שיתנו ויאפשרו לילדיהם ללמוד תורה… ואף אחר שמביאים אותם לישיבות, העבודה עמם רבה מאד כי צריך להתחיל איתם מהתחלה, ללמדם עם הרבה סבלנות ובהירות, ומתוך מסירות ואהבה, כל זה היא עבודה קשה מאד, והרבה פעמים יש בעיות ולוקח זמן רב עד שרואים את הפירות את ההצלחה של התלמיד".
עם זאת, חיזק ועודד את רכזי הארגון: "על העוסקים במלאכה לדעת כי אין להתייאש! אף אם בתחילה נערמים קשיים וההצלחה לא נראית מיד… מצוה זו של הצלת נפשות לתורה וליראת שמים, היא כמעשה של נטיעת אילן, שיתן פירות הרבה בעזרת השם".
"וכשם שאנו רואים מנהגו של עולם, שמזריעת גרעין אחד יוצא פירות ופירי פירות רבים מאד, ובלבד שיתעסקו בזריעה חרישה וכל הדברים הנצרכים היטב כראוי, כך גם כשלוקחים ילד אחד מבית שרחוק משמירת תורה ומצוות, ומביאים אותו למוסדות חינוך חרדים, מביאים אותו ללמוד בישיבה, הרי אחר כך כשעוזר הקב"ה והוא מצליח בלימודו ומקים את ביתו על אדני התורה וכך הוא מגדל את הדורות הבאים – הרי כל זכויות אלו, הפירות ופירי פירות ממעשיו ותולדותיו הטובים, הכל נזקף לזכות אלו שהביאוהו לחיי העולם הבא, שהכניסוהו לחיי תורה ומצוות".
"אשריהם ואשרי חלקם!" – סיים רבינו את דבריו.
שאלה הונחה לפני רבינו:
הארגון מארגן מעמד שנתי של חלוקת פרסים לאותם תלמידים שהארגון הכניס אותם להיכלי תורה ומקיים עמם קשר רצוף ע"י האברכים העוסקים במלאכת הקודש, האם ראוי לערוך את המעמד בערב בזמן סדר ג' כדי שהאבות יוכלו גם להשתתף, או ביום שישי ללא האבות בשביל למנוע ביטול תורה מהתלמידים.
תשובתו של רבינו היתה, חשוב לערוך את המעמד עם האבות, כדי שיחזקו ממעמד זה ויבואו להעריך את בנם הלומד תורה, ולהוקיר את החינוך הטהור. אולם יש לדאוג, עד כמה שאפשר, שלא יגרם ביטול תורה.
רבינו לא סיים בזאת, אלא טרח בעצמו והגיע להשתתף בכינוס ונשא דברים בפני ההורים ותלמידים, בשנים הבאות שלא היה בכוחו להגיע בעצמו, כתב רבינו הקדשה של ברכה שפיארה את הספר שקיבל כל תלמיד כפרס.
וכך היו מונחים לפניו בכל עת שאלות שלא יימצאו בשום שולחן ערוך או ספר הלכה, רק מי שהמסורת בידו, כרבינו, יכול היה לענות עליהן.
לדוגמא נפרט כאן אחדים מהם, ילד צעיר ממשפחה חוזרת בתשובה, ההורים משתדלים בחינוך הילדים. הילד גר בסביבה חילונית והוא לומד בבית ספר דתי, האם לשולחו ללמוד בבית ספר עם פנימיה בסביבה חרדית? מצב החברה בבתי הספר שווה בשני המקומות, מצד אחד בבית יש את החיסרון שהסביבה חילונית ומצד שני בפנימיה החיסרון הוא שיש פחות פיקוח מאשר בבית ע"י ההורים, ורוב התלמידים חשפים לחברה שלילית מצד תלמידים גרועים?
תשובה: עדיף לכתחילה שישאר בבית ולא בפנימייה, רק אם ההורים יודעים על בעיה מסוימת שיש לילד מהסביבה שיפריע לו מבחינה רוחנית יש לשקול לשולחו לפנימייה.
שאלה נוספת:
נער שעומד להיכנס לישיבה וידוע שנתפס כמה פעמים על גניבות, האם מחובתנו להודיע על כך לישיבה שעתיד להיכנס לשם, כי באם יידעו הרי לא יקבלוהו.
תשובה: לא להודיע לישיבה על כך, כי זה לא מהדברים הנותנים השפעה שלילית על אחרים. רק כמובן שצריך שמירה וקשר קרוב ע"י אחד האברכים. גם יש לבדוק האם סיבת הגנבות הם מחמת שחסר לו שאז יש למלא את צרכיו לדברים הנצרכים, או שמא זה נובע ממחלה והוא זקוק לטיפול.
ועוד שאלה: תלמיד הלומד בישיבה קטנה מסוימת, וב"ה הצליח בה, מבקש שיעבירוהו לשנה שלישית לישיבה בעלת שם ומעמד יותר נכבד, מתוך כוונה שבכך יהיו לו יותר סיכויים להתקבל לישיבה גדולה מסוימת שחפץ להתקבל בה, האם יש לנו חובה להיענות לבקשות?
תשובה:
לאחר שנתיים שהצליח בישיבה קטנה שלומד בה, אין להעבירו בשל חשבונות אלו, כי מי יודע האם יצליח במקום החדש, ועד שיכירוהו ויתפוס את מקומו בשם טוב אפשר שיעבור משברים, ועל כן הוא בכלל אין ספק מוציא מידי ודאי.
הרכזים היו גם מביאים בחורים לפני כניסתם לישיבה לקבל מפיו ומליבו את ברכת הדרך, כמו כן להפגיש את הבחור עם רבינו, שיזכה לנגוע בכפות ידיו של אבי הישיבות – רבינו, ושידיו החמות ילוו אותו בניסיונותיו בדרכו החדשה. רבינו היה מלטפם ומחבבם והאהיב עליהם את הנשמה החדשה שהם מקבלים עם כניסתם לספסלי הישיבה.
(מתוך הספר רבי מיכל יהודה)