מאת: הרב ישראל היימן
אחת העצות המרכזיות המובאות בחז"ל לזכות בדין היא העצה של עשיית חסד, "בחסד ואמת יכופר עוון". עשיית חסד עם בניו של המלך מביאה את המלך לנהוג במידה כנגד מידה ולהטות את הכף לטובה ולזכות את העושה בדין.
במסכת בבא בתרא מובא משלו של רבי עקיבא שאמר למלך הרומאי: מלך אחד חבש את בנו בבית האסורים וציווה את הסוהרים לבלתי יזונו אותו במאכל ומשתה, בא אדם אחד וברחמיו על בן המלך שלח לו אוכל ושתיה להחיות את נפשו, הלא וודאי הוא שהמלך על אף רצונו להעניש את בנו ישמח וייתן מתנות לאדם שהחייה את נפש בנו. בזה מסביר רבי עקיבא את הנהגת מלכו של עולם שברא עניים ונתן מקום לעשירים לפרנס אותם.
נסורה נא ונעמוד על נקודה זו שיכולה לתת פתח לכל אחד ואחד לעבור בקלות את הדין ולזכות אותנו בשנה הבאה עלינו לטובה בשנת הצלחה וברכה.
המשגיח דלייקווד הגאון הצדיק רבי נתן ווכטפויגל זצ"ל היה נוהג בכל שנה בימי האלול לספר את הסיפור המפעים הבא:
הסבא מקלם בשיחה באחד מימי האלול סיפר על חלום נורא אותו הוא חלם כמה לילות קודם לכן.
המשפט הזה לכשעצמו מעורר סקרנות גדולה לדעת מה היו הגיוני ליבו הטהור של הסבא מקלם ובפרט בימי האלול, שהרי אין אדם חולם בלילה אלא מהרהורי ליבו ביום. ניתן לקבל כאן על הצצה למה שהעסיק את הסבא בימים קדושים אלו…
בחלומו רואה הסבא את עצמו מסתובב ברחובות העיירה קלם בעיצומם של ימי האלול והכרוז עובר ומכריז לכל בני העיירה להתאסף בבית המדרש לשמוע את דרשתו של האורח הדגול, שהוא לא אחר מאשר רבנו יונה גירונדי בעל השערי תשובה שבא לשאת מאמריו לקראת ימי הרחמים והסליחות. תוך דקות ספורות התמלאו רחובותיה של העיירה בכל מי שרק היה יכול, והכל אצו רצו לנצל את ההזדמנות הנדירה לבוא ולשמוע עוד פרק שכנראה לא נכתב בשערי תשובה…
זיהיתי כמה מהממהרים, מספר הסבא בהתרגשות, וכיוונתי אף אני את רגלי לבית המדרש לתפוס גם אני זיקוקין דינור מפיו הקדוש של אחד מגדולי הראשונים ש'צנח' לדור אחרון לאלפנו דעת ומוסר. ככל שמתקרב אני להיכל בית המדרש גברה הצפיפות בדרכים המובילות אליו וכשסוף סוף הגעתי אל פתח ההיכל נכונה לי אכזבה מרה, עמד שם שומר גדול ממדים וחסם את דרכי מלהיכנס פנימה…
עמדתי שם כמה להיות שם בפנים ולהאזין, והתחלתי לחלות את פניו של השומר שייתן לי להיכנס, הזכרתי לו את זכויותי הגדולות בהעמדת התלמוד תורה המפורסם ובהרבצת התורה, אך הוא לא התרגש מכך והמשיך לחסום את דרכי. המשכתי להעלות ולהזכיר את זכות אבותי הקדושים ואת מעשיהם הטובים וגם זה לא עזר. עמדתי שם כשאני מנסה לטכס עצה איך לגרום לשומר להניח לי להיכנס ולשמוע…
לפתע עלה רעיון במוחי, פניתי אל השומר ואמרתי לו: הלא אביו של ר' נחום ועלוול הנני, וכאביו בוודאי מגיעה לי הזכות להיכנס אל הקודש".
כאילו רק למילים האלו חיכה השומר, הוא פינה בזריזות את המקום ונתן לי להיכנס אל בית המדרש.
בשלב זה הקצתי והנה חלום!!
אולי אם החלום היה ממשיך, היום היו לנו עוד כמה פרקים בשערי תשובה, אבל כיון שהוא נגמר בזה, נשאר לסבא רק לברר אצל בנו מהי הזכות העצומה שגברה על זכויותיו שלו עצמו ועל זכות אבותיו. מהו הדבר בו מחזיק ר' נחום ועלוול שבוקע כל מחסום.
ר' נחום ועלוול נקרא אל הקודש, הסבא סיפר לו את דבר החלום ופנה אליו: "אמור נא לי בני רחימאי, מהי לדעתך הזכות הגדולה שלך שגוברת על זכויותי וזכויות אבותי, מהו הדבר שבגללו זכיתי להיכנס בשערי התשובה"?
ר' נחום ועלוול חכך בדעתו מספר רגעים ואחר פנה אל אביו הצדיק וכה סיפר לו.
בחורף האחרון בעיצומם של השלגים הליטאים הסוערים נקרעו המגפיים היחידים שהיו לרגלי, לא שייך כמובן ללכת בשלג שנערם לגובה של מטר ויותר בלי מגפיים ראויים לשמם, ניגשתי לסנדלר היחיד שיש כאן בעיירה קלם וביקשתי ממנו שיתקן את מגפי בעד כמה פרוטות אותם מצאתי בבית.
בעודי ממתין שמגפי יוחזרו לי הבחנתי שעל המדף מולי מונחות מגפיים חדשות ומפוארות עם פרווה פנימית מחממת, תאווה לעיניים, נפשי חשקה מאד במגפיים הללו שיכולים לתת לי לעבור את החורף הקשה ביתר קלות, אבל המכשול בין הרצון למציאות היה כמובן הכסף ממנו יש בביתי בצמצום גדול בלאו הכי…
קיבלתי את מגפי הישנים מתוקנים ובדרך לביתי חישבתי לעצמי שאם אחסוך כמה פרוטות כל שבוע הרי שתוך שבועות ספורים אוכל להגיע אל הסכום שעולים המגפיים החדשים ולממש את רצוני לקנות את אשר חשקה נפשי.
שבועות ארוכים שחסכתי מפת לחמי ועשיתי מאמץ גדול מאד כדי להגיע אל היעד ואכן בסייעתא דשמיא גדולה אחרי חודשיים היה בידי הסכום המיוחל, צררתי אותו במטפחת בד וצעדתי אל הסנדלר בתקווה שהמגפיים הנחשקים עדיין עומדים שם על המדף.
לשמחתי כבר בכניסתי אל הסנדלר ראיתי את המגפיים ורכשתי אותם בכל המעות שהיו בידי, חזרתי הביתה שמח והודתי להשי"ת על שברחמיו נתן לי את האפשרות לקנות מצרך שבשבילי הוא יקר המציאות אבל נצרך מאד.
לא יצאו ימים מועטים ועל דלת ביתי דופק הלך עני בלבוש מרופט ומבקש כוס חמין ודבר מאכל להחיות את נפשו, כמובן שהכנסתי אותו תחת קורת ביתי, האכלתי והשקתי אותו במעט שהיה לי בבית וכשביקשתי להציע לו מיטה למנוחה התעקש ההלך לצאת ולהמשיך בדרכו בטענה שמשפחתו המתגוררת במרחק רב מחכה לו כבר תקופה ארוכה. כשהבטתי על רגליו נדהמתי לראותם יחפות לחלוטין ונתונות בזוג גרבים קרועות בלבד, רגליו היו פצועות ומלאות כתמי דם וסימנים כחולים של קור, לא יכולתי לדמיין אותו הולך כך יחף דרך ארוכה כ"כ בשלג ובקור, נכנסתי לחדרי כשבדעתי לתת לו את המגפיים הישנות שאני כבר לא משתמש בהם.
מחשבה מהירה כבזק חלפה במוחי כשהבנתי שמצווה נדירה הזדמנה לידי, ואם זו מצווה נדירה הרי שראוי להדר בה עד קצה גבול היכולת… בהחלטה של רגע נטלתי את המגפיים החדשים ומסרתי אותם במהירות להלך העני.
את הסיפור הזה סיפר הסבא בעצמו בשיחתו בת"ת דקלם ובסופו הוא האריך לבאר את הענין של בחסד ואמת יכופר עוון, אולי זה מסביר גם את סוד ההערה הנוראה שהייתה תלויה על דלת הת"ת בקלם בימי האלול בכתב ידו הקדוש של מרן הסבא זצוק"ל ועסקה בנושא זה בדיוק, כידוע.
הרי לנו שלהכנס ל'שערי התשובה' צריך זכויות מיוחדות ואין לנו זכות גדולה יותר מלהיטיב עם בן המלך, אין דרך יותר טובה להמשיך עלינו את השפע ממלכו של עולם יותר מלהתחסד עם בניו אהוביו, זו העצה הגדולה ביותר לזכות בדין.
"בחסד ואמת יכופר עוון"