פרק חמישי: מה הטעם של התנא החולק
בית שמאי ובית הלל, רבי מאיר ורבי יהודה, אביי ורבא, ר' יוחנן וריש לקיש, ועוד תנאים ואמוראים רבים, נחלקו אלפי פעמים בש"ס. חלק מדעותיהם נדחו בדברי הגמרא עצמה.
ומה סברו החולקים?
כשאתה לומד את המחלוקת, נסה לרדת לשרשי הדעות, להבין כי לכל מטבע יש שני צדדים. הרי לא מדובר בדעות של אנשים של מה בכך, אלא של גדולי עולם, אראלי קודש, גאונים ומופלגים בחכמה, למעלה מהשגתנו. אם כן, מה הם סברו מלכתחילה?
מחלוקת קשה ניטשה בין בין תנא או אמורא אחד עם התנא השני והסוגיה עברה לדון בדברי התנא השני. אך רגע, האם התנא שדבריו נדחו לא הביע את דעתו? מה הוא סבר?
זכור, אנו לומדים כאן את דבריהם של 'אראלי קודש' והלוואי שאכן נדע לכוון מקצת מכוונתם.
אין ספק, הדבר דורש התאמצות מחשבתית, אך הלא זהו עמל התורה!! להבין כל דעה ודעה לאשורו!!, העמל שלך בהבנת דבריהם תאיר בוודאי את לבך באור התורה.
"לפי שעיקר ההבטחה שהבטיחנו הוא יתברך לא היתה אלא על עסק התורה, הוא העמל והטורח, וכמו שכתוב ואם בחקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה שבעל פה על מנת לשמור ולקיים ונתתי גשמיכם כו', לכך תיקנו לברך לעסוק בדברי תורה" (ב"ח, או"ח סי' מז).
"אם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך" (אבות פ"ד משנה י).
"שכר עולם הבא אינו לפי רוב הלימוד, אלא לפי רוב העמל והטורח להבינו. לכך אמר התנא: "אם עמלת בתורה" ולא "אם למדת תורה הרבה"… (תוספות יו"ט).
אחת השאלות שהאדם עתיד להישאל לעתיד לבוא, היא "פלפלת בחכמה" (שבת לא). כתב על כך ה'שב שמעתתא' בהקדמתו, שהאדם חייב להתכונן לכך, היינו שיוכל להעיד על עצמו שהשתדל בכל יכולתו להבין את סוגיות התורה על בוריין. ואם כך, חלק מכך היא להבין מה סבר כל מאן דאמר.
הבנת כל דעה ודעה בפני עצמה, בעומק ובליטוש, תגרום לך להתחבר בעמקי נפשך לסוגיה. הבנת שני הצדדים תביא אותך לסיפוק גדול ותגרום לך להרגיש את 'מתיקות התורה'.
בכל פינה בסוכה שכב מישהו ולבעל הבית לא נותר מקום, עד שהוא אירגן לעצמו מזרון כ'מיטת קומתיים'…
פרק שישי: תרגיש את הלימוד בנפשך
תערכו ניסוי פשוט, שתוצאותיו ידועות מראש. אתם יושבים עם קבוצת חברים בחדר האוכל או אפילו עם אנשים מבוגרים, אבות לילדים או סבים לנכדים. תשאלו אותם מה הם זוכרים כעת, מהחיידר או מהישיבה הקטנה. "תנו לנו דבר אחד שאתם זוכרים, בזכרון חי", תבקשו מהם.
כל אחד מהנשאלים יזכר במשהו אחר, אך יהיה מכנה משותף לכולם. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לא יזכירו קטע לימודי, חידוש דין או הלכה שלמדו, אלא דווקא חוויה כל שהיא.
האדם זוכר בחיות ומוחשיות חוויות שעברו עליו. חוויות טובות ומשמחות או חוויות לא נעימות. בדרך כלל, לא נושאים לימודיים.
— אלא אם כן נהפוך את הלימוד לחוויה אישית, חיה, נושמת, תוססת.
אחד מטובי הרמי"ם נוהג לצרף לתלמידיו את יסודות הסוגיה, בצירוף חוויה אישית. "הבוקר, כשנסעתי בקו 18, חשבתי שהמהלך שאמרתי אתמול בשיעור, אינו מדוייק. ואז חשבתי באוטובוס על מהלך מעט שונה"…., אומר אותו ר"מ ומסביר לתלמידיו את היסוד הלמדני.
במקרה אחר, הוא מספר להם שפגש בערב את ר' מוישה, הר"מ של ישיבה פלונית. "הוא טען ככה ואני טענתי ככה"…
הבחורים זוכרים את היסוד הלימודי כחלק מהחוויה האישית של מגיד השיעור. הם מכנים את הדברים כ"חידוש של קו 18" או כ"הווארט של ר' מוישה, שהר"מ לא הסכים איתו וטען אחרת"… וכך הם זוכרים אותו טוב יותר.
כך מצינו גם אפילו דברים דומים בהרבה מקומות בש"ס.
"אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת ר' יהושע באיטליס של עימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל… (כריתות טו).
"רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא. לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה", (מועד קטן ט)
מאי נפקא מיניה היכן פגש רבי עקיבא את רבן גמליאל ורבי יהושע, בשעה ששאלם שאלה הלכתית? מדוע הגמרא מציינת שהתנאים למדו אצל רשב"י דווקא פרשת נדרים, כשהנושא הוא דין הנפרד מרבו?
הזוהר הקדוש מלא וגדוש בגופי תורה, המתחילים בסיפורים וציוני המקומות בהם נאמרו הדברים, אופני ההתרחשויות ועוד.
אם נשים לב, נראה שגם גופי ההלכות במשניות ובגמרות, כתובים בלשון סיפורית. אנו למדים על 'שניים אוחזין בטלית' ולא בגופי הלכות מוחזקות. להבדיל, למשל, מהרמב"ם והשו"ע, שכתבו את ספריהם בצורה של דינים והלכות, הרי שהש"ס נכתב בצורה בה המקרה הסיפורי פותח את ההלכה ומשם הוא מסתעף.
בוודאי בדברי הגמרא יש בהם סודות טמירים, אך מבחינתנו ניתן לשים לב כי במקומות רבים במרחבי הש"ס הדגישה הגמרא את מקום ההתרחשות ופרטים שונים שקדמו את הנידון התורני, מה שמאפשר לנו הלומדים לזכור את הנושא שנלמד דרך החוויה והפרטים הנלווים.
תחושות עושות רושם בלב הלומד ומאפשרות לו לחוש יותר את הנלמד, לזכור אותו טוב יותר.
כשהגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל מסר שיעור, ניתן היה לשמוע ולהרגיש איך הוא חי במוחש את דברי הגמרא. הוא היה ממחיש לפני השומעים את הסוגיא, בצבעים חיים ומוחשיים. כשר' משה מרדכי קרא למשל את דברי המשנה (במסכת כריתות) על 'המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא' בו המשנה דנה במי שהקדיש קרבן ונודע לו שלא חטא, ומה דינו של הקרבן. הוא קרא את המשנה כך:
המביא אשם תלוי ונודע לו.. והגיעה אליו הבשורה הטובה שהוא לא חטא.
כמעט מבלי משים, מתוככי הלב ויראת השמים הספוגה בו ושקיעותו בדברי הגמרא, הוא הרגיש במוחש שהאיש עליו אנו לומדים עומד כעת כאן לפנינו והסיפור מתרחש כאן עכשיו. ואז המשפט התמים של הגמרא 'ונודע לו שלא חטא' מקבל משמעות אדירה. איזו שמחה ליבנו מתמלא, ברוך ה', התברר שהוא בכלל לא חטא"…
התבוננות
כשאתה לומד סוגיה, השתמש בכח הציור והתיאור כדי לצייר ולתאר לעצמך את הדברים במוחש.
דמיין בראשך, שור ואדם שדחפו שור אחר לבור.
דמיין כיצד התרחש במציאות 'המקדש במלוה'.
כשאתה לומד את "הישן תחת המיטה בסוכה", תחשוב ותדמיין על האדם שכל סוכתו היתה עמוסה בבניו ואורחיו. בכל פינה בסוכה שכב מישהו ולבעל הבית לא נותר מקום, עד שהוא אירגן לעצמו מזרון כ'מיטת קומתיים'…
אל תסתכל רק מרחוק על ההיבט הלמדני של הדברים, אלא הכנס את עצמך במציאות התרחשות המקרה עצמו. תאר לעצמך בצבעים חיים ומוחשיים את פרטי ההתרחשות, ואז כל דיני הסוגיה יהפכו למשהו חי שיחקק בנפשך
(מתוך החוברת 'גישמאק בלימוד' בהוצאת ארגון 'אחינו'.)