יעקב א. לוסטיגמן
איש פלא מיוחד במינו היה הרבי הקדוש רבי ישראל אברהם מסקולען זצ"ל. איש פלא בכל קנה מידה, יהודי של מסירות נפש, שהקדיש את כל חייו לתורה ועבודת ה' עד כלות הכוחות ממש.
הרבי מסקולען התפרסם בין היתר בכך שהיה ממעט מאוד בשינה. אמרו עליו, שכבר שישים או שבעים שנה לא ישן על מיטה. היו שטענו שאין בכלל רהיט כזה שנקרא "המיטה של הרבי מסקולען", כי הוא הרי לא ישן על מיטה, ואם כן למה הוא זקוק בכלל לרהיט מיותר שכזה…
זכינו לשוחח עם נכדו חביבו, הרה"צ רבי אליעזר זוסיא שטערן שליט"א, מחשובי תלמידי החכמים באשדוד וחתנא דביה נשיאה אצל כ"ק מרן אדמו"ר מפיטסבורג זצ"ל, שזכה לבלות פרקי זמן נכבדים מאוד בצלו של הסבא הקדוש.
הרה"צ רבי אליעזר זוסיא היה חביב מאוד על הסב, בנעוריו שהה אצלו במקרים רבים, כשנשלח על ידי הוריו כדי לספוג מהאווירה המיוחדת בביתו של הרבי מסקולען, וגם לאחר נישואיו הוא הוזמן פעמים רבות להגיע עם בני ביתו ולהתארח בבית הגדול והקדוש של הרבי מסקולען.
"על פי הפשט הפשוט, הסיבה שבגינה זכיתי לכזה קירוב נפלא מהסבא זצ"ל, היתה בגלל שאני קרוי על שם אביו. אחי הגדולים ממני נולדו כשאביו, הסבא-רבא שלי עוד היה בחיי חיותו. אני נולדתי רק לאחר פטירתו, ולכן נקראתי על שמו וזכיתי לחביבות מיוחדת אצל הרבי".
לימים, כשהזקין הרבי מסקולען והיה זקוק למישהו שיתגורר בביתו כדי לשיעמוד לצדו בכל עת לסייע לו, נבחר צעיר בניו, כ"ק מרן אדמו"ר מסקולען – ירושלים שליט"א להתגורר עם האבא. וזאת, מסיבה מאוד מעניינת, הרבי מסקולען ירושלים, נשא לאשה את בת אחותו הרבנית שטערן, ולכן הוא היה המתאים ביותר מכל האחים לשהות בבית הרבי עם משפחתו, שכן אשתו, כלתו של הרבי, היתה נכדתו.
היתה זאת סיבה נוספת לכך שאיש שיחנו הרה"צ ר' אליעזר זוסיא שטערן שליט"א, התארח רבות בבית הסבא, שכן קיים בעצמו את המאמר "אחות לנו בבית המלך" כפשוטו ממש.
על רקע זה, אנחנו זוכים לשמוע מפיו עובדות נפלאות, שאת חלקן רק מעטים זכו לראות ולשמוע, אם בכלל.
"אם אתם רוצים שאני אדבר על הסבא שלי" פותח הרב שטערן את השיחה, "כדאי שתכינו הרבה זמן… כמה זמן? 190 שנה…
"ולמה?", הוא מותיב לה והוא מפרק לה: "הסבא זצ"ל חי 95 שנה… אבל הוא לא היה ישן בלילות, כך ששנותיו היו כפולות בעצם, אפשר לומר שהוא חי 190 שנה, והרי כל שניה בצלו היתה סיפור בפני עצמו, ממש כך, לכן נצטרך 190 שנה כדי לתאר את כל קורות חייו ואת כל הסיפורים שהיו אתו…".
אחרי החיוכים, מתחילים לזרום הסיפורים המופלאים…
"קודם כל זה לא נכון שהרבי לא היה ישן על מיטה", הוא מפריך את השמועה הכי מפורסמת על סבו, "היתה לו מיטה והוא היה ישן עליה כל יום. אבל דייקתי בלשוני כשאמרתי כל יום, כי אכן בלילות הוא לא היה עולה על יצועו.
"אני לא יודע מה היה העניין שלו בזה, אבל הוא אף פעם לא היה נכנס למיטה בשעות הלילה. לעומת זאת, כל בוקר הוא היה נשכב במיטה וישן זמן מה, שעה או שעתיים, כדי לאגור כוחות לקראת התפילה.
"הוא היה אומר שצריכים לישון כדי להתפלל כראוי, אבל חלילה וחלילה להתפלל במהירות ובחוסר כוונה, מתוך עייפות, כדי למהר ללכת לישון לאחר התפילה.
"יוצא מן הכלל היה ליל יום הכיפורים שבו כן היה ישן על מיטתו, ושוב, אני איני יודע לומר טעם בדבר, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. אבל כמו שבכל השנה הוא לא ישן בלילה שום אופן בליל יום הכיפורים, הוא היה הראשון שנכנס למיטה. עוד לפני שאנשים הספיקו לעזוב את בית הכנסת ולצאת לבתיהם, הוא היה נכנס הביתה ומיד ללא שום שהייה נשכב במיטה והולך לישון. כך היה שנה אחרי שנה… ויהי לפלא".
**
דרכו של הרבי מסקולען היתה שהוא היה מתנמנם במקרים רבים, לפעמים תוך כדי שיחה עם אנשים, ואפילו בעת שהיה יושב בראש השולחן, פארנצ'עס מכל הכיוונים וקהל של אלפים צופה בו, בעודו אוכל מאכלי שבת היה הרבי מתנמנם לפתע, פעם אחר פעם.
היו שסברו שהנמנומים הללו מגיעים מהעייפות הרבה. הם עשו חשבון מאוד פשוט, אם הרבי לא ישן בלילות, אין זה פלא שהוא מתנמנם בימים… אבל מקורביו של הרבי ידעו שאין אלו נמנומים של מה בכך.
"סבתי הרבנית ע"ה היתה אומרת על ה'נמנומים' של בעלה, "דאס איז נישט קיין דרים'ל, דאז איז א שפאציר אין הימל" – זה לא נמנום אלא טיול…
"הוא מטייל בשמים", כך היא אמרה, והרי ידוע שאין אף יצור אנושי שמכיר את האדם טוב יותר מאשתו…
"אני נזכר כעת באנקדוטה מעניינת מאוד שאירעה פעם בליל שמחת תורה. הרי אצל הסבא שלי לא היו סדרים נורמליים. כל ימות השנה הוא התקשה מאוד להחזיק מעמד במרוץ אחרי השעון, על אחת כמה וכמה בחודש תשרי שיש כל כך הרבה ימים טובים וכאלו מצוות מיוחדות שצריכים להתכונן אליהם נפשית ורגשית ולהתקדש ולהיטהר, זאת היתה עבודה מופלאה.
"לכן בשמחת תורה הסדר אצל הרבי היה כזה שאחרי התפילה בליל החג כל הקהל היה פונה איש איש לביתו, לפני ההקפות. היו עושים קידוש ואוכלים סעודה, וכשעה אחרי חצות הלילה היו חוזרים כולם לבית המדרש, ואז היה מקדש על היין, טועם מזונות, אומר 'תורה' ולאחר מכן היו פוצחים באמירת 'אתה הראית' ויוצאים בריקודים לכבודה של תורה.
"ההקפות היו נמשכות עד כרבע שעה לפני עלות השחר, או אז היה הרבי עצמו נוטל ידיים לסעודת ליל החג, ולאחר מכן היה שר יחד עם הציבור שירים וניגונים עד שהאיר היום.
"באחת השנים האחרונות לחייו, זכיתי להיות שם, וכשכל הקהל פנו לביתם, לפני ההקפות, הרבי נכנס לחדרו. היו שם עוד כמה אנשים, מקורבים וגבאים.
"הרבי היה כל כך עייף, שזה היה ממש רחמנות להסתכל עליו. הוא צעד בעיניים עצומות לעבר החדר שלו, היו צריכים להחזיק אותו משני הצדדים, והוא ממש גרר את הרגליים מתוך שינה.
"הגיעו לחדר, הרבי התיישב על הכסא שלו, ואמר שהוא רוצה ללמוד עכשיו 'דגל מחנה אפרים' ו'ליקוטי מהרי"ח'. הספר הקדוש 'דגל מחנה אפרים' תמיד היה מונח על שולחנו יחד עם 'קדושת לוי' ובימות החול גם מכשיר הקלטה שתמיד היה צמוד אליו למקרה שיעלה בראשו ניגון חדש שעליו להקליט כדי לזכור אותו, כדרכו בקודם שהיה מלחין ניגונים בכל עת מצוא.
"בכל אופן, 'דגל מחנה אפרים' יש על השולחן, והרבי ביקש שיקרבו אותו אליו וכן שיביאו לו 'ליקוטי מהרי"ח'.
"אחד האנשים שהיו שם רטן בחוסר הבנה ואולי גם בחוסר דרך ארץ… להביא עכשיו ליקוטי מהרי"ח? הרבי הרי לא הצליח לפקוח את העיניים בדרך לכאן. הרי כולנו יודעים שהרבי יפתח את הספר וכעבור פחות משניה כבר יתחיל לנמנם. בשביל מה להביא ספר, אולי הרבי ייכנס למיטה סוף כל סוף ולפחות שהרבי ישן במנוחה לפני ההקפות… כמובן שזאת היתה הצעה בלי שום הגיון כי הרבי הרי לא נכנס למיטה בלילות, אבל זה באמת היה כואב לראותו אותו כך עייף ותשוש כל כך…
"ענה לו הסבא תשובה קצרה וקולעת שמשקפת כל כך יפה את האישיות שלו: "וואס הארט דיר זאל איך זיך חאטש מוטשען???". מה אכפת לך שאני אתאמץ לפחות… אם אני לא יכול ללמוד ליקוטי מהרי"ח כי אני מדי עייף, לפחות תן לי להתאמץ. זה גם משהו… כמו שאמרו חז"ל "הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו", לפחות יהיה לי שכר על המאמץ אם לא על הלימוד עצמו…
**
"הנמנומים האלו של הרבי קיבלו משמעות מיוחדת כשהוא היה מקבל קהל לעצה ולברכה", מספר הרב שטערן. "אנשים נכנסו אליו עם 'קוויטל' הפתקה שנותנים החסידים לרבי ועליה רשומים שמות לתפילה ולברכה.
"הוא היה מביט בפתק, קורא את השמות ו… מטייל… לפעמים הוא היה יכול לצאת לכזה 'טיול' למשך עשרים דקות, חצי שעה… לפעמים זה היה כמה דקות בודדות. אבל תמיד כשהיה מתעורר, הוא היה ממשיך לקרוא את הקוויטל מאותו המקום בדיוק שבו עצר. כולם שמו לב לזה, זה היה הסדר הקבוע שלו. לפעמים הוא היה אומר משפט, ופתאום 'נרדם'. אחרי 25 דקות היה פוקח את העיניים וממשיך את המשפט כאילו שהוא מעולם לא הפסיק ועצר באמצע.
"פעם נכנסתי אליו עם 'קוויטל', הוא החזיק את ידי הימנית והתחיל לקרוא את השמות וכדרכו יצא פתאום לטיול בשמי מרום.
"הושטתי את היד השמאלית אל השולחן שלו, ולקחתי את הספר 'קדושת לוי' שתמיד היה מונח על השולחן. אני הרי נכד, מותר לי להשתמש בספרים של הסבא… דפדפתי ב'קדושת לוי' לפרשת 'ויצא', שם כותב ה'קדושת לוי' על מה שאמרו חז"ל שהקב"ה אמר על יעקב אבינו צדיק זה בא לבית מלוני וייפטר בלא לינה, לא כתוב "וייפטר בלא תפילה", לא כתוב "בלא לימוד", אלא "בלא לינה", וכל כך למה? כי הקב"ה חפץ בנמנום של הצדיק…
"עבר כמה זמן שעבר וכשהסבא פקח את עיניו, הגשתי לו את הספר, והראיתי לו… הנה זה מה שכתוב בספרים הקדושים על מה שהסבא עושה עכשיו…
"הוא לקח את ה'קדושת לוי' מידי, אמר לי שכוייח שאני מראה לו משהו מעניין, והתחיל לקרוא, שם את האצבע בתוף הספר וקורא מילה במילה, בקצב שלו, הוא מסיים לקרוא את כל העניין, סוגר את הספר, נושק לו בחיבה ומניח אותו על השולחן ואומר לי… "נו… הוא מדבר על צדיקים!".
"היתה בקולו מן נימה ביקורתית עלי, כאומר 'אני סתם מנמנם, ואתה מביא מקורות על חשיבות הלינה, הרי שם מדובר על שינה של צדיקים, זה משהו אחר לגמרי'.
"בכל אופן, מאחר וקבלת הקוויטלך היתה לוקחת זמן רב כל כך, כשהתקרבו הימים הנוראים, זה כבר לא היה אפשרי. מכל אמריקה הגיעו יהודים להתברך מפיו ולתת קוויטל, היו מגיעים מאות אנשים ביום, ואם הרבי יקדיש לכל אחד רק עשר דקות, זה יהיה בלתי אפשרי.
"לכן בחודש אלול הוא היה משנה את דרכו, במקום לשבת, הוא היה עומד בחדרו, היה עומד ליד השולחן, אנשים היו נכנסים ומושיטים קוויטלך, הוא קרא כל קוויטל במתינות, בירך מעומק הלב והיו מתקדמים, היה מגיע מישהו חדש וכך התקדמו בקצב מהיר יחסית, הרבה יותר מהר מבשאר ימות השנה.
"בחדר הסמוך לחדר קבלת הקהל, היה הסלון של הבית. אנשים זרים שבאו לרבי להתברך לא נכנסו לשם, ואני בתור נכד נכנסתי לשם, והתיישבתי על הספה. החדר היה חשוך, ואני ישבתי ככה בחושך, ניסיתי לנמנם ולא לטייל…
"ואז קרה דבר מאוד מעניין. פתאום נפתחה הדלת, הרבי נכנס לחדר בו שהיתי. הוא ניגש לשולחן שהיה במרכז החדר ונשען עליו, משמיע אנחה כבדה, ממש אנחה שמעולם לא שמעתי מפיו כמותה לפני כן.
"הוא לא ראה שאני יושב שם כי החדר היה חשוך, ואז הוא אומר בקול, מתוך מחשבה שאין איש שומע אותו: "אוי ריבונו של עולם. למה הם באים לפה, כל כך הרבה אנשים. שילכו לצדיקים אמתיים, למה הם באים אלי? אני יותר גרוע מ'פראסטאק' (אדם בזוי ושפל), אני לא מגיע אפילו ללימוד של חומש ורש"י…". אחרי שהוציא את הכאב שלו, הוא התנער ממקומו וחזר חזרה לחדר להמשיך לקבל קהל. אחרי שעה או שעתיים שוב חזר המעשה על עצמו, הוא יצא מחדר קבלת הקהל לחדר הצדדי, שפך את הכאב שלו על כך שאנשים טועים בו וחושבים אותו לרבי, ולאחר מכן חזר בחזרה והמשיך לקבל קהל בהארת פנים לכל אחד ואחד.
**
"למעשה הוא היה מפקיר את עצמו כדי לעזור לכלל. אפשר לכתוב ספרים שלמים על מעשי החסד שהיה עושה יחד עם אביו, הם הקימו עשרות מוסדות, בתי יתומים ומוסדות חינוך לילדים ממשפחות שבורות ועוד ועוד. עוד ברומניה, מיד אחרי השואה, היו מאות ילדים בבית שלהם! מאות ילדים יתומים!
"הוא היה עסקן גדול גם לעת זקנתו, כשכבר היה רבי ותיק עם חסידים וקהילה, זה לא הפריע לו להרים טלפונים לעשירים ולהתרים אותם בסכומי כסף אדירים. אני זוכר שפעם היה סיפור על מישהו שהסתבך עם השוק האפור, ושקע בחוב של 750 אלף דולרים… הוא היה חייב להחזיר את החוב באופן מיידי, אחרת היו עושים לו מה שעושים למי שלא מחזיר חובות בשוק האפור…
"הסבא שמע על כך, ולא ניגש להתפלל שחרית עד שהוא ארגן את מלוא הסכום! זה לקח כמה שעות, באותו יום הוא התפלל שחרית באיחור ניכר, אבל היהודי ההוא ניצל ממות לחיים.
"הוא היה רגיל לומר "פאר דבקות'טן קען זיך יעדער, אבער אהבת ישראל איז א סימן אויף אהבת ה'. כלומר: "להתפלל בדבקות, כל אחד יכול. אבל אהבת ישראל היא סימן לאהבת ה'. מי שיש לו אהבת ישראל, חזקה עליו שהוא אוהב ה'. לכן הדאגה ליהודי במצוקה חשובה יותר מהכל. זאת היתה דרך החיים שלו".