כל מחשבותיו הרב שמואל צבי קובלסקי זצ"ל, היו נתונות כיצד לקדם את בניו, להפיק מהם את המירב. הוא לא הסיח דעתו מחינוך בניו. הר"ר אליעזר לוינגר שוחח איתו רבות בענייני חינוך ואמר, שכמעט לא עבר יום שלא ביקר בתלמוד תורה שבו למדו בניו ושוחח עם המלמד, עם המנהל, או עם מישהו מהוועד הרוחני של התלמוד תורה.
ובכך לא די. "גם בלילה לא שכב לבו". אם ילד לא נהג כשורה, לא יכול היה להירגע, ושנתו נדדה. הילד כבר שכח את הענין, הסיח דעתו, אך האב היה אומר לו בבוקר: "שנתי נדדה בגללך כל הלילה". מובן, שהילד שוב לא היה חוזר על המעשה. וכי איזה ילד מוכן שאביו לא יישן בגללו כל הלילה? הוא הסביר, שהוא משקיע בהם כל כך, משום שהוא רוצה להוציא מהבית ילדים מושלמים לקראת נישואיהם. אינו רוצה להותיר מלאכה זו לבן זוגם לעתיד…
ברם הרב קובלסקי לא הסתפק בכך שעינו פקוחה עליהם, ומעודד הוא אותם בלימודם. הוא ביקש שגם המלמד יקדיש להם תשומת לב. והוא יעשה זאת אם ידע, שיש עין פקוחה עליו. הוא לא הסתפק בכך ששוחח עמו כמעט יום יום. שיחות אלו נסבו בעיקר על התנהגות הילד, על הקשבתו. אבל הוא רצה שהמלמד ידע שעוקבים גם אחר רמת הלימוד, שיכין טוב יותר את השיעור, שימסור אותו בהסברה טובה יותר, שהדברים יהיו משוננים בפיו לפני שישננם לתלמידים. כיצד עושים זאת?
הוא שוחח על כך פעם עם רעו הג"ר שאול יצחק הורוויץ, וכך אמר: אם ברצונך לבקר את רמת לימודו של המלמד, בלי שיפגע חלילה – וזאת משום שאין כל היתר לפגוע, ופגיעה בו היא תשיג את ההיפך הגמור, שהרי יביט על הבן בעין רעה במקום להביט עליו בעין טובה, מה תעשה? תלמד בעיון את הסוגיא שבנך לומד בחדר, ולאחר מכן תיגש אל המלמד ותשאל אותו – כבדרך אגב – שאלות על הסוגיא. אז ידע המלמד שעליו להתכונן היטב לשיעור, ולדעתו על בוריו כי יש כאן אב המצוי בעניינים, ויש להיזהר ממנו…
בבית שרר דוחק נורא, אבל הרב קובלסקי רכש עוד ועוד ספרים. משכורתו היתה זעומה, וחובות מעולם לא נטל. כל ספר נקנה על חשבון מצרך יסוד, דבר נחוץ. והלא ראש ישיבה היה, ואוצר ספרים גדול עמד שם לרשותו, אבל על ילדיו לגדול בבית מלא ספרים. דבר זה נחוץ לחינוכם, לטעת בהם את הד' אמות של הלכה, שיהיו בגדר "אדם כי יוולד באוהל", באהלה של תורה.
דחקות רבה שררה בבית, אך הרב קובלסקי לא חסך כסף כדי לקנות פרסי עידוד לבניו, שהרי כך כתב הרמב"ם, בהקדמתו לפירוש המשניות, שכך ממריצים את הילד ללמוד. אלא שהרמב"ם כותב שנותנים להם קליות ודבש, והרב קובלסקי קנה להם ספרים. נטע בהם את ההכרה, שזה הפרס, זה היעד. שיהיו להם הרבה ספרים כמו לאבא, וילמדו בהם בהנאה, כמו אבא.
סיפר מחותנו הרב טורק: כשבנו הגדול היה לחתני, ביקשתי – כמנהג חותן – לקנות לו ספרים, ולא מצאתי מה לקנות. הכל כבר קיבל מאביו כפרסי עידוד והצטיינות!
כל אחד בפני עצמו
מסירות זו נבעה מתוך אהבה, אהבת אב ללא מצרים. מספרת גיסתו: כאשר ילדה אשתו – אחותי, את הילד השישי, לקחתי אלי, לראשון-לציון, את שני ילדיו הקטנים, כדי שתנוח מעט ותתאושש. אחותי שבה הביתה עם התינוק. ומובן, שעזר לה ככל יכולתו, הלא גאון היה בחסד ובעזרה. עזר לה לטפל בתינוק ובשלושת הילדים שבבית, ועם כל זאת היה בא אלינו כמעט מידי יום ביומו, הטלטל מבני-ברק לראשון לציון, נסע בכמה אוטובוסים כדי לפגוש בילדיו הקטנים. אולי הם מתגעגעים… כמה עסוק היה בישיבה ובבית, ובכל מעשי החסד, והטלטל בדרכים שמעות אורכות באהבתו לילדיו.
וסיפור זה כה אופייני הוא. הוא לא אהב את כלל ילדיו, ודאג להם או חינוכם. הוא אהב, דאג וחינך כל אחד מהם לחוד! חנוך לכל נער על פי דרכו. אם יש בבית שלושה פעוטות ותינוק – אין זה פוטר מלדאוג לשניים שבראשון לציון….
הרבי מנדבורנה אמר: כי כל ילד היווה אצלו "מערכה" נפרדת, לכל אחד דאג בפני עצמו שיתעלה בתורה וביראה!
כך היה בלמדם בתלמוד תורה, וכך בעלותם ללמוד בישיבה. כשם שאין פרצופיהם ודעותיהם דומים, כשם שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, על כשרונותיו ונטיותיו, כך כל ישיבה וצביונה, טיבה וטבעה, ולכל ילד התאים את ישיבתו. אם ישיבה חסידית ואם לאו, אם בבני־ברק ואם בירושלים. כשלנגד עיניו מטרה אחת, להפיק את המירב, את המקסימום למען בנו. ככלות הכל, בכל הישיבות לומדים, ולומדים היטב. מדוע בחר בעבור בנו בישיבה פלונית? 'משום שעליו לגדול ולהיות כחזון־איש' היתה התשובה. השומע תמה. הוא הכיר את הבן, בחור מעולה, אבל במה מתייחד הוא מאחיו?
הוא יגדל ויהיה כחזון־איש, הם יגדלו ויהיו כגדולים אחרים. יכול כל אחד להיות כמשה, היתה התשובה…
לאחר שנבחרה הישיבה, לא נח ולא שקט. שוחח עם המשגיח שישים עינו עליו.
מה השיעור?, שאל המשגיח.
תלמידים הריהם כבנים, היתה התשובה.
ולפיו, לא היתה משמעות הדבר כפי שאב רגיל משגיח אלא כפי שהוא עצמו היה משגיח על בניו…
שוחח עם המשגיח, עם ראש הישיבה, ועם מגיד השיעור. סיפר הג"ר חיים צבי שפירא, שהיה מגיד השיעור של אחד מבניו: אני ר"מ כמעט שני עשורים, מאות בחורים עברו דרכי. ולא זכור לי אב שהתעניין כל כך בכל פרט, שדאג כל כך לכל צדדי ההתעלות של בנו. איך הוא בהבנה, וכיצד בחידושי תורה, איך בעיון ואיך בבקיאות, איך בתפילה ואיך במידות ובחברה. הכל בכל.
ומעניין, הוסיף ואמר, שנים מספר לאחר מכן למד בשיעורי אחיו שלו – והוא התעניין על אודותיו ממש כפי שהתעניין על אודות בנו…
אחד מבניו למד בירושלים, ומגיד השיעור היה תושב בני־ברק, שנסע בכל יום ללמד. לעיתים קרובות היה הרב קובלסקי נוסע לירושלים לשוחח עמו על אודות בנו. איך אפשר לקדמו, כמה ניתן להעלותו, כיצד ניתן לכוונו למיצוי כשרונותיו.
תמה מגיד השיעור: הרב קובלסקי עסוק כל כך, טרוד כל כך, זמנו כה יקר. והוא חולה, וכה חלש, מדוע הוא מטריח עצמו לירושלים, בעוד שנינו מתגוררים בבני־ברק? הלוא יכול היה לעלות אלי לביתי, בבני־ברק?!
הוא הביע את תמיהתו באזני הרב קובלסקי, וזו לא נענתה. היתה זו דרכו של הרב קובלסקי להבהיר באין אומר ודברים, עד כמה חשוב בעבורו חינוכו של בנו. שמגיד השיעור יקדיש לו אף הוא את המירב, את כל תשומת הלב.
מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר
ובכך לא אמר די. בקירוב מקום לישיבת בנו התגורר אחד מקרובי המשפחה, שעסק בחינוך. עלה אליו ואמר לו: הואיל ואתה מחנך בישראל, ובני לומד בקרבתך, אולי תוכל לשים עינך עלו טובה, לקדמו ולהשגיח על התעלותו. מובן שהסכמתי, סיפר הקרוב. מאז היה משוחח עמי רבות בטלפון – דן כיצד ניתן לקדם את הבן, מעלה הצעות, שוקל ומהרהר – ואני הכרתי את ביתו, שאינו משופע בכסף, והכרתי אותו – שאינו משופע בפנאי… והייתי דוחק בו ואומר: כדאי לקצר, זו שיחת חוץ!(תעריף יקר, בימים מקדם) והוא היה עונה: לגבי חינוכו של בני, שיחת חוץ אינה משמעותית. אם יצטרכו, הרי אגיע לירושלים, האם הנסיעה לא תעלה יותר?…
הן בנך בחור מעולה מכל הבחינות, ניסיתי לומר לו, ומדוע הנך כה מתעניין במצבו? אך גם טענה זו לא הועילה.
לא נתקלתי באב שיתעניין כל כך בבנו, ולא משום שהאנשים אדישים בטבעם. לא, שהרי אברך שהשקיע ממון בבורסה ורכש מניות, עולה לסניף הבנק בכל יומיים שלושה לשאול מה מצב מניותיו. האם זוהי ההשקעה האטרקטיבית ביותר, האם לא צפויה מפולת, האם לא כדאי להשקיע במניות אחרות או במסלול אחר. אבל אברך ש"השקיע" את אוצרו היקר ביותר, את בנו בישיבה פלונית – סומך על ההנהלה, ואינו מגלה התעניינו מינימלית…
לא כן הרב קובלסקי. בניו עמדו בראש מעייניו, ילדיו היוו בעבורו את ההשקעה הטובה ביותר…
שלא לתפוס מרובה
הבנתו בחינוך היתה עמוקה ביותר, מעולם לא התעלם מפרטים, שנראו לעיתים בלתי חשובים. משהיו ראשי הישיבה מדווחים בשמחה על התמדתו המופלגת של הבן, היה מבקש שישגיחו, שהבן יאכל ויישן כל צרכו. בבחינה של: "חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". לבל יכשלו ב"תפסת מרובה לא תפסת". היה מצטט באוזניהם את המדרש על הפסוק: "והנה טוב מאד – זו השינה. תדע, שאדם ישן מעט – ולומד הרבה". הכל במידה, היה אומר.
רק מעצמו תבע מעל ומעבר לכוחותיו…
כך היה בישיבה הקטנה, וכך בישיבה הגדולה. שוחח הרב קובלסקי עם המשגיח, וביקש שבנו ילמד עם בחור מבוגר, ממצוייני הישיבה. הסביר, שחובת הלימוד עם הבן מוטלת על האב, "ושננתם לבניך", והואיל והוא מתגורר בבני־ברק ובנו לומד בירושלים, מבקש הוא למנות במקומו שליח. הפנה אותו המשגיח אל הרב משה פנחס, מבחירי הישיבה שסיפר: ראיתי לפני יהודי נכבד בעל הדרת פנים קורנת, שביקש ממני שאלמד עם בנו.
שאלתי מדוע, מה הבעיה?
ענה: חלילה, אין כל בעיה.
שאלתי: אם כן, במה שונה הוא מכל בחור אחר, מדוע יש להקדיש לו תשומת לב מיוחדת?
ענה ואמר: לא הבחור שונה משאר הבחורים, אלא אביו שונה משאר האבות. הנני להסביר לך: אני עומד בראש כולל אברכים ומוסר את נפשי למען הכולל. אני מכתת רגלי בחו"ל, סופג בזיונות, וההליכה קשה עלי כל כך. אבל אני נושא בעול בשמחה, משום שכל אברך בכולל הריהו כאחד מבני, ואני מוכן למסור את נפשי לרווחתו. ממילא הלוא תבין, שאם אני מוסר את נפשי למען בני הכולל, על אחת כמה וכמה, חובה כפולה ומכופלת לי למסור נפש למען בני. שהרי יתבעו ממני יותר מאשר תובעים מכל אב אחר. יאמרו: אם כה עמלת למען זרים, מה עשית לביתך, למען ילדיך! לפיכך, מבקש אני, שמלבד האחריות הכללית שנושאים המשגיח, ראש הישיבה ומגיד השיעור, יהיה בחור מבוגר שינחה אותו בפרטות…
למול נימוק זה, לא ניתן היה לסרב. ראיתי שעומד מולי אדם גדול, מספר הרב משה פנחס, והסכמתי להנחות את בנו וללמוד איתו ללא כל תמורה. אך הוא התעקש לשלם. וכדי שלא אחשוב שאין הוא סומך על הבטחה בחינוך, בגדר "אסיא במגן (בחינם), מגן שויא" – רופא ללא תמורה אינו שווה מאומה, אמר לי בחיוך: הלא "זה נהנה וזה לא חסר", שהרי חז"ל אמרו, שהוצאות בנים לתלמוד תורה אינם בכלל הקצבת הפרנסה אלא כל המוסיף מוסיפים לו…
משהסכמתי, לא היה גבול לשמחתו. הוא לא פסק מלהודות לי, והיה מתקשר תכופות אל הורי – לשבח אותי בפניהם, ולומר להם איזה בן נפלא יש להם, איך גמלתי עמו חסד של אמת, וכמה אני מקדיש להצלחתו של בנו…
אם התקשר אל הורי לשבחני מפני הכרת הטוב, הרי זה מורה על שלימות מידותיו. ואם חשב שעל ידי כך ידרבן אותי יותר – גם בכך הצליח…
מי יודע מה ילד יום…
לעיתים קרובות היה מתקשר לשאול איך למד בנו, האם מגיע בזמן לשיעורו, האם לומד בהתמדה. האם הוא משתתף בשיעור, מבין כדבעי, חוזר כל הצורך. מידי פעם היה בא בעצמו, עולה לישיבה לשוחח. שאלתי אותו מדוע בא, והלא הנסיעות יקרות והזמן יקר.
מדוע אינו מסתפק בשיחות הטלפון? וענה: בטלפון, אתה יכול לענות באופן סתמי וכוללני, אפשר לומר "הכל בסדר" ולהרגיע. אבל אני איני רגוע, אני רוצה לראות את מבע הפנים, לוודא שאין מסתירים מפני מאומה. כך אמר, ואני באמת לא הסתרתי מאומה, ברוך השם לא היה מה להסתיר, שהרי היה בנו ממצוייני הישיבה. היה הרב קובלסקי שב לבית רגוע, אך כעבור ימים מספר מטלפן שוב, ואחרי שבועות אחדים מופיע…
עצם ההתעניינות הכפילה ושילשה את רגש האחריות שלי. כשראיתי כמה מאמצים הוא משקיע, כמה לבו רגש, וכמה כוחות נפש, חייב הייתי להתאמץ ולהשתדל עוד ועוד. הוא אמר לי: אני חולה, יודע אני שימי ספורים, לכן אני ממהר להשקיע ככל יכולתי כי מי יודע מה ילד יום…
זרע הרב קובלסקי בדמעה, במאמצים כבירים, ואכן יש מה לקצור ברינה…
"שמחתי מתוך יראתי"
פעם הופיע בישיבה, חיוור כסיד. וסיפר: כל היום שכבתי במיטה, לא חשתי בטוב, לא היה לי כח. התפללתי להקב"ה : רבונו של עולם, חזקני ואמצני. חיפשתי איזה דבר שיוציא אותי ממיטתי, שיקפיץ אותי. חשבתי ללכת לכולל – ולא היה בי די כח. ואז אמרתי לעצמי: הן כבר זמן מה לא שוחתי על אודות בני – מיד הזמנתי מונית ונסעתי לירושלים…
היה משוחח איתי, ושומע אך שבחים. משוחח עם המשגיח ושומע בשורות מרנינות לב. חוזר אלי ואומר בסבר פנים רציני: המשגיח אמר אחרת, אמור לי את האמת!…
בענייני חינוך היה בגדר "אשר אדם מפחד תמיד". תמיד חשש. החינוך, היה אומר, דומה לסכר מים. קל לסתום סדק, אבל כשהוא מתרחב חלילה, המצב אבוד…
אמרתי לו: הרב קובלסקי, בנך בחור מצוין שבמצוינים, וגם אתם יודעים זאת. והראיה שאתם באים לכאן בשמחה כה רבה, יודעים מראש שתשמעו בשורות טובות!
פתח פיו בחכמה וענה: מה היה עוזר לי לו הייתי בא לך מודאג, הרי היית נמנע מלשבור אותי עוד יותר. לפיכך אני בא לכאן שמח, שאם תעציב אותי קצת עדיין אצא מכאן בשמחה…
אבל ברוך השם, מעולם לא היו לו סיבות לצאת מכאן פחות שמח. אדרבה, תמיד הוספתי לו סיבות לשמחה ולנחת רוח…
סיבת ההודעה…
פעם בא לשוחח על אודות בנו והפטיר בחיוך: אני עומד לנסוע לחוץ לארץ, אתה נפטר מעונשי לחודש שלם… לא אטרידך בחודש הבא…
התקוממתי ושאלתי: מדוע אתם אומרים כן, למה אתם מתבטאים כך? הרי כה נהנה אני לשוחח עימו!
רציתי רק שתדע, שבחודש הבא עליך להשגיח עליו הרבה יותר… ענה הרב קובלסקי.
(מתוך הספר 'אנא עבדא')