מספר הרב דוד ברוורמן שליט"א בספרו 'היא שיחתי': זכיתי פעם להיכנס אל אחד מגדולי תלמידי החכמים שבדור. במהלך השיחה פתח הרב מגירה, והנה לנגד עיניי הנדהמות נגלו כ-20 מכוניות משחק, וכלי כתיבה…
פנה אלי הרב ואמר: "היודע אתה לשם מה מחזיק אני צעצועים אלו במגירתי? לא בשביל לחלק מתנות לנכדיי, אלא בשבילי! כן, בשבילי"…
למראה פני התמהות סיפר לי הרב סיפור מרתק ומחנך על ימי ילדותו:
"בילדותי גדלתי בבית של תורה ויראה. אבי זצ"ל היה גאון בתורה ושקדן עצום. הוא רצה ללמוד עִמִי את לימודי הקודש שלמדתי בחיידר, אלא שלא בדיוק אהבתי את הלימוד… ילד הייתי והמשחק שאהבתי ביותר היה מכוניות הצעצוע. אבא היה קורא לי ללמוד תורה, אך אני שקוע הייתי בהנאת המשחק וסירבתי לבוא.
"אבי היה חכם, ולא רצה להשניא עלי את לימוד התורה, על כן, נרכן מלוא כובדו על הרצפה ושאלני אם הוא יכול להצטרף למשחקי. מובן שנעניתי לבקשתו בשמחה… לקח אבא מכוניות והסיען להנאתו, תוך כדי המשחק היה שואל שאלות בלימוד. עניתי לו והמשכתי לשחק…
"לא אשכח סיטואציה שבה אבא לקח גמרא קטנה, הניחה על אחת המכוניות ולימדני את סוגיית 'יאוש שלא מדעת'. לעיתים היינו יורדים אל גינת המשחקים השכונתית ומתנדנדים יחד בנדנדות כשבידו גמרא ותוך כדי תנועת הנדנדה היה מלמדני בטוב טעם…
"האם הינך מבין את עוצמת השפעת הלימוד על נפש הילד כשאליו נלווית הנאה? במוחי נקלט שלימוד גמרא עם אבא שווה חוויה והנאה בכל המובנים. עד היום כשאני לומד גמרות אלו, מציפה אותי תחושת נעימות בכל גופי. את מתיקות התורה קבלתי מגרסה דינקותא עם אבי. לו היה אבי כופה עלי את הלימוד מכוח 'סמכותו', כל מדף הספרים שחיברתי ואלפי השיעורים שמסרתי לא היו קיימים כלל.
"לכן אני מחזיק את מכוניות הצעצוע כמזכרת מתוקה מילדותי, מזכרת המלמדת אותי דרך חיים כיצד להחדיר את התורה ואת קיום המצוות מתוך אהבה ורצון ולא מתוך הכרח".
(הובא בגיליון 'ברינה יקצורו')
Envy
I read the story with great envy,as I hadI