כדי שיסכימו לאכול את הגזר היה רבינו מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א משורר פזמון מיוחד, של סדר מסכתות הש"ס…
סיפרה חמותי הרבנית חנה שטינמן ע"ה [בתו הגדולה של רבינו],
כי בילדותה היתה הרבנית מבשלת עם הדגים גם חתיכות גזר, אלא שהילדים לא היו אוהבים את הגזר והיו משאירים אותו, רבינו שחס על זה משום בל תשחית החליט לחלק בין כל הילדים את הגזר הנשאר, וכדי שיסכימו לאכול היה משורר פזמון מיוחד, וכל תיבה בו היתה כנגד ילד אחר, ואצל מי שאחזו בתיבה האחרונה הוא אכל את הגזר. ואיזה פזמון שר רבינו? הוא היה שר את סדר מסכות הש"ס במנגינה מיוחדת, ברכות פאה דמאי כלאים וכו', כשהוא מצביע בכל שם מסכת על ילד אחר, וכשהגיעו לעוקצין מי שהיה אז האצבע כלפיו הוא היה גומר את הגזר…
כיובל שנים אח"כ באחת הפעמים כשהגיעה אליו בתו חמותי ע"ה, הראה לה שסידרו מדבקות של שמות הש"ס על כל כרך, ובטעות הקדימו אחד במקום אחר. חמותי מיד אמרה את הטעות, ורבינו התפלא מנין את יודעת. מיד ענתה לו: וכי איך אשכח את שמות המסכתות שלימדת אותנו מילדות…
שמעתי מרבינו שבילדותו ממש כשעוד לא היה שייך בלימוד המשנה והגמרא, שינן עמו אביו בעל פה את שמות כל המסכתות משניות של הש"ס, וכן את שמות התנ"ך לפי הסדר עם ניגון מיוחד, וכך גם לימד רבינו את ילדיו הגדולים. ובהוסיף רבינו וסיפר, שאביו גם שר לו שמות הפרשיות וכ"ד ספרי הקודש מאז שכבר ידע לדבר, ויש לו מכך טובה גדולה משום שזה הכניס לו חשקת התורה, וחשק מקטנות ללמוד הכל.
(מתוך הספר החובות של רבינו)
השואל היה יהודי תלמיד חכם ומרביץ תורה בזכות עצמו, אשר התברך מן השמים בעושר ובנכסים
השאלה שהועלתה על שולחנו של רבינו מרן הגרא"מ שך זיע"א.
הנה, לא אחת, כאשר אנו נקלעים למצב של דחק – עורכים אנו את מאזן ההכנסות וההוצאות, ומשום מה, צדה את עינינו דוקא השורה העוסקת בכספים שהפרשנו למטרות צדקה וחסד… יש לנו את ההרגשה כביכול אילו היינו מצמצמים מעט בהוצאות אלו, שכביכול 'אינן הכרחיות' – יתכן שמצבנו לא היה מתדרדר ואנו היינו ממשיכים לצוף על פני המים…
שאלה מעין זו, הונחה על שולחנו של רבינו מרן הגרא"מ שך זיע"א. השואל היה יהודי תלמיד חכם ומרביץ תורה בזכות עצמו, אשר התברך מן השמים בעושר ובנכסים, והשכיל לפזר מנכסיו לצדקה ולתמוך במוסדות תורה וחסד ביד רחבה. דא עקא, שבשלב מסויים התהפך עליו הגלגל, הוא ירד מנכסיו, ועתה ביקש לשאול את רבינו האם יתכן שהצרה אירעה בשל כך שעבר על תקנת חכמים (כתובות ג', ע"א) ופיזר יותר מחומש מנכסיו לצדקה…
רבינו האזין לשאלה עד תומה, אולם תשובתו היתה נחרצת: "במקום לתלות את האסון במצוה שנעשתה – מוטב לתלות אותו בדברים אחרים, שכן לא חסרות סיבות העלולות לגרום למזל להשתנות!…"את דבריו – חיזק רבינו בסמכו אותם על דברי הרמב"ם שכתב (פ"י ממתנות עניים, ה"ב): "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום'"…
הרי לנו, כי לעולם, לא יתכן מצב שבו יעני אדם או יפגע מצבו הכלכלי – בשל מעשי צדקה וחסד שעשה בממונו… אנו, כיהודים מאמינים בני מאמינים – יודעים שהעושר כמו העוני הרי הם משמים, ואם עושה האדם בממונו את רצונו של מלך מלכי המלכים – בודאי לא תהיה זו סיבה למנוע ממנו את הפרנסה ביד רחבה מכאן ואילך, אלא לכל היותר להיפך…
כאשר חש אדם כי מזלו חדל מלהאיר לו פנים, עליו להבין כי הדבר אירע למרות מעשי הצדקה והחסד שעשה, או אולי משום שלא עשה כפי שהיה עליו לעשות…
דוקא אם יעשה גם מכאן ואילך יותר מכפי יכולתו, וימשיך לאחוז בדרכי הצדקה והחסד תוך הכרה ברורה כי הקדוש ברך הוא הינו בעליו של הממון, ויש להשתמש בו למטרות שרצויות לפניו – הרי שבכך יגדיל את סיכוייו לשוב למצבו הראשון, בחסדי שמים אשר ימשוך עליו במעשיו הטובים…
(מתוך הספר אורחות חיים)
בהתרגשות גדולה פתח הבן את המכתב- לראות 'צוואה אחרונה' מאביו ז"ל
הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:
סיפר הגה"ק הסטייפלער זי"ע. מעשה שהיה בצעירותו כשלמד בישיבת נובהרדוק. בשנת תרע"ד נסע לביתו לכמה ימים, בהיותו בעירו ניגש אליו יהודי ושאלו למתי ישוב לישיבה, א"ל למחרת היום אשוב לישיבה. מסר לו היהודי מכתב צרור וחתום מכל צדדיו- שימסרנו לבנו הלומד אף הוא בישיבה אדהכי והכי פרצה מלחמת העולם הראשונה ופסקו שיירות מליסע הנה והנה, וכבר לא חזר הסטייפלער לישיבה, וה'מכתב' נשאר שמור בכיסו.
ויהיה אחרי שמונה שנים, ובתוך אלו השנים שבק האב חיים לכל חי, והנה פגש הסטייפלער את הבן הנ"ל מהלך ברחובה של עיר, מיד ניגש אליו וסיפר לפניו שיש לו מכתב מאביו המנוח שנלב"ע לפני כשמונה שנים. בהתרגשות גדולה פתח הבן את המכתב- לראות 'צוואה אחרונה' מאביו ז"ל. ומצא כתוב בו 'אל בני יקירי אהובי, מה שלומך.. אחרי דרישת שלומך הטוב, אבקשך זכור ואל תשכח, בחזרתך מהישיבה הביתה, זכור להביא לי משם דגים מלוחים… היה הסטייפלער מסיים ואומר, כיו"ב נראה מי שאינו שם על לב, וכל חייו בעולם הזה עוברים עליו סביבות 'דגים מלוחים' וכיו"ב, וכדי בזיון וקצף… וכמה נתבייש בעומדנו לפני בית דין של מעלה, כשנראה 'עין בעין' שמכל ימי חיינו לא נשאר כי אם 'בקשה אחת' אודות דגים מלוחים'…
והמשכיל יזדרז לקנות בעודו בהאי עלמא 'קניני נצח', כי לכך נוצרנו. הדברים אמורים גם לענין ימים גבוהים אלו שניתנו לנו כמתנה להעמיד עצמינו על דרך טוב, הבה ניזהר שלא להיות שקועים ב'דגים מלוחים' ותו לא מידי…
(באר הפרשה במדבר)
"אני הולכת להרחיק את המטגן מהישיבה", איימה הרבנית וביקשה לקבל אודותיו פרטים.
כפר חסידים, לפני 25 שנה.
חדר האוכל של ישיבת 'כנסת חזקיהו' נעול על מסגר ובריח. בחור אחד ויחיד נוכח שם, מחלק את הסכו"ם על השולחנות לקראת ארוחת בוקר של מחר. מכין צלחות. כוסות וכו'.
צוות הפועלים במטבח היה עוזב לאחר ניקוי חדר האוכל לאחר ארוחת ערב. הצוות שהגיע בבוקר לא הספיק להכין את השולחנות. כיוון שכן, היה התפקיד מוטל על אחד התלמידים, שאף זכה מצד הישיבה ל'מתן שכרה בצידה' סמלי.
בתום סדר שלישי, ולא לפני, היה מוטל עליו להיכנס לחדר אוכל. לשם כך הפקידו בידיו את אחד האוצרות הכי יקרים בעולמו של 'ישיבה-בחור': את מפתח חדר האוכל!… לפני כן הותנה בעמו – בתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו – שלא יאפשר לבחורים להסתובב במקום, ולעשות שם כבתוך שלהם…
***
'הרבנית' בעולמו של כפר חסידים זה לא שם כינוי אלא שם דבר. הלוא היא מרת חנה עליה השלום, בתו של הגאון רבי חזקיהו יוסף משקובסקי זצ"ל – שעל שמו נקראת הישיבה. עם הגיעה לפרקה נישאה להגאון רבי נח שמעונוביץ זצ"ל – ראש הישיבה עוד בתקופתה ב'זכרון יעקב'. לאחר הסתלקותו באייר תשט"ו, נישאה להגאון רבי שמואל דוד ורשבצ'יק זצ"ל – ראש הישיבה ב'כפר חסידים'.
היתה חשוכת ילדים ובמשך עשרות שנים גם אלמנה. מה שמילא את יומה, מוחה וליבה, היה ניהול חדר האוכל. הפדנטיות היתה חשובה לה, כך הקפידה שנים ארוכות שבארוחות ישתמשו בכוסות זכוכית ולא בפלסטיק וכדומה. היא גם הקפידה על כללי וסדרי המטבח ומחתה כאשר סטו מהם. אחד הכללים היה – שלבחור שבידו המפתח של המטבח אסור למסור אותו לאף אחד.
לילה אחד זה קרה: ריח של טיגון מכיון מטבח הישיבה עלה באפה. לא ברור איך זה התרחש, הלוא ביתה לא היה צמוד למטבח, אך גופא דעובדא הכי הוי. כנראה ערכה במקום 'סיור לילי' וגילתה עקבות עשן…
תיכף מיהרה לזמן לפניה את הבחור שאחראי על סידור השולחנות וביקשה לברר מה בדיוק התרחש. לבחור לא היה מושג מה מי מו. אבל היה עוד בחור שהיה בידו מפתח. בחור אחראי שהרבנית מינתה אותו לקפוץ מידי פעם ולבדוק שהכל בסדר, שחתולה תועה לא חדרה דרך החלון וכדו'. מיהרה וקראה לו. הממונה הזה כן ידע על הנעשה, אך ממש לא היה אחראי לכך. הוא לא מסר את המפתח, שכן המטגן התגנב דרך פתח אחורי ממנו הכניסו הספקים סחורה. הממונה סירב לשתף פעולה בחקירה.
"אני הולכת להרחיק את המטגן מהישיבה", איימה הרבנית וביקשה לקבל אודותיו פרטים. הבחור שידע פרק ב 'הלכות והליכות כפר חסידים' השיב לה בקול בוטח: "אני יודע מי המטגן אבל זה לשון הרע"!
"מה זאת אומרת? אני צריכה לדעת מי זה"!
-"לשון הרע"!…
בלית ברירה אמרה: "טוב, תיגש למשגיח והוא יחליט אם זה לשון הרע אם לא".
***
למחרת בבוקר.
תפילת שחרית הסתיימה. הממונה ניגש למשגיח הגאון הגדול רבי דב יפה זצוק"ל ואמר שיש לו שאלה לשאול. שלא כהרגלו מבקש המשגיח: "שייך שניכנס לחדר לדון עליה". אמנם לא מדובר כאן באיזו שאלה רגישה אודות שידוך וכדומה, אודותיה יש לחשוש ל'אוזניים לכותל', אבל כבקשתו נכנסים לחדר.
'חדר רמ"ים' ממוקם בסמוך להיכל הישיבה. בחרד מונחת גם מיטה מוצעת לטובת ר"מ שמיצה את כל כוחותיו בסוגיה וזקוק לכמה דקות מנוחה וכדו'. המשגיח מורה לבחור לשבת על המיטה ומבקש לשמוע את השאלה. הוא מספר על הוויכוח שלו עם הרבנית, ומבקש לקבל פסיקה האם זה 'לשון הרע' לחשוף את שם המטגן?
בתגובה מתחיל המשגיח להסתובב בחדר הלוך ושוב. הוא פוכר בידיו בתנועה אופיינית וכל כולו מרוכז, כביכול איננו בעולם הזה. הבחור מציץ לכיוונו ולא ממש קולט על מה הסער? האם הוא שאל שאלה שכל העולם כולו תלוי בה?
לפתע נעצר המשגיח באחת ואומר: "כן. שייך שלפעמים בחור יתום מאמא זקוק לאוכל חם ולכן טיגן לעצמו חביתה" —
"הצטמררתי" – הוא משחזר – "ישבתי על המיטה וממש רעדתי. 'רוח הקודש' גלויה הופיעה בבית מדרשו! הרי רק אני ידעתי מיהו המטגן – ורק אני ידעתי שהוא אכן בחור שהתייתם לא מזמן מאמו"! (מפי בעל המעשה הרה"ג רבי יוסף וינברג שליט"א).
***
(מאת הרב רפאל ברלזון. מתוך מוסף שבת קודש של יתד נאמן, פרשת תולדות תשע"ח)