"אם בחוקותי תלכו", וברש"י בשם חז"ל: "שתהיו עמלים בתורה".
מרן ה"קהילות יעקב" זצ"ל היה מתמיד עצום בלימודו, וכמעט לא נשא את ראשו מתוך ספרו. בין כל יהודי ויהודי שנכנס אליו, היה יושב ולומד משניות בעל פה, כדי לא להפסיד ולו רגע אחד מלימודו.
פעם בא לפניו בן ישיבה והתלונן, שאין לו חשק ללמוד. קרא הגאון: "וכי מה חושב אתה, שלי יש תמיד חשק ללמוד? גם אצלי יש לפעמים שעות רפיון. אבל מה – אני יודע שחייבים ללמוד. כי זו מצוה, כמו אכילת מצה בפסח! גם כשאין חשק- אוכלים מצה! ואז, כאשר האדם מכריח את עצמו ללמוד- הוא רואה אור בתורה".
בכל מצב, בכל שעה
בספר "חוט המשולש" (עמ' נה) מסופר על שעותיו האחרונות של ה"חתם סופר", במילים הבאות:
"החולי של מרן רבינו התגבר תמיד, ושינו את שמו ועשו גם כן פדיון נפש על שם החדש, והמהומה גדלה בכל שעה והרבו העם לרוץ אל בית החיים להתפלל על קברי הצדיקים וכל בתי כנסיות היו מלאים יום ולילה. ובני ה"חברא קדישא" אשר היו אצלו האמינו שכבר קרב העת כי תמיד שכב ולא התנענע והכובע שלו היה משוך על פניו שלא יסתכל אדם בו, והתחילו לומר תפילות, והרע לו הדבר, ואמר לדודי הגאון המהרש"ס זצ"ל:
"'איני יודע מה האנשים האלו רוצים ממני לכו לביתכם כי יש עוד הרבה זמן ולמחר עוד נתפלל בציבור". ואמר לדודי זצ"ל "האנשים מבטלים אותי כי עתה הגיע העת שאחזור על למודי לשנות ולשלש כל מה שלמדתי עת חיותי, והמה מבלבלים אותי". ואמר לבניו "למה אתם בוכים, אשרי מי שבלה שנותיו כמוני. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו".
"וגם אמר להם כי ששים שנים רצופות לא ביטל יום אחד ללמוד תורה ברבים חוץ מט' באב וגם בליל יום הכיפורים למד עניני עבודת יום הכיפורים. וביקש שעל השולחן סמוך למיטתו ילמדו לומדי תורה, כדי שתעלה נשמתו מעלמא הדין לעלמא דאתי מתוך פלפול של תורה".
מסופר על המהרי"ל דיסקין זצ"ל שפעם אחת עלה על סולם להוריד ספר, ונשמטה רגלו, ונפל ארצה. מישהו שהיה נוכח בשעת מעשה שמע אותו אומר לעצמו: צריכים לשים לב ולהיזהר שלא להינזק מהנפילה, ולכן יש להפסיק כרגע מללמוד בדרך עיונית, וללמוד רק בדרך בקיאותית. (מובא בספר "יגעת ומצאת").
על הגאון הרוגוצ'ובער זצ"ל מסופר, שבעת מלחמת העולם, הופצצה קשות עיר מגוריו והוא התעלם מכל המתרחש והיה שקוע בלימודו בלבד. באמצע ההפצצות פגש יהודי בורח והיה שמח לקראתו, כדי לספר לו את החידוש שנתחדש לו זה עתה.
גם מתקופת השואה ישנם סיפורים רבים על יהודים תלמידי חכמים ו"עמך" פשוטים שמסרו נפשם ללמוד תורה בתנאי מחתרת, בתוך בונקרים אטומים ובבורות מוסווים ישבו ולמדו לאור נרות עד שעת מיתה ממש.
ידועים דברי ה"חתם סופר" שכאשר נשאל לסוד הצלחתו הגדולה בתורה ענה: נהייתי תלמיד חכם גדול בחמש דקות". כאשר השואל התפלא על התשובה, המשיך והסביר: "את אותם ה'חמש דקות' המרובים המבוזבזים בחיים, ניצלתי עד תום".
12 שעות בסך הכל…
בפתח ספר "פנינו רבנו הקהלות יעקב" מובאים דברים יקרים ונחוצים שהיה מרן הגרי"י קניבסקי זצ"ל אומר לתלמידים צעירים, וכך היה אומר במתק לשונו הזהב: "אמנם מברך אני אותך בכל הלב שתצליח בתורה הצלחה רבה, אבל צריך אתה לדעת שלא מברכות תהיה גדול בתורה". יש רק עצה אחת: להתרחק מן הבטלה ולנצל את כל הזמן!
לכן גם אין הבדל לאיזו ישיבה תלך, לא הישיבה קובעת את ההצלחה של הבחור, אלא השקידה שלו. ואם יהיה שקדן- יצליח ויגדל בתורה בכל מקום שהוא. מה שאין כן אם יתבטל חס ושלום אז לא יועיל לו השם הטוב של הישיבה המפורסמת שהוא נמצא בה.
והנה, דע לך שיש עשרים וארבע שעות ביממה, ומזה תוריד שמונה שעות לשינה, וכל אחד צריך לחלק את שעות השינה לפי מה שהוא. יש שישן כל השמונה שעות בלילה, ויש שישן שבע או שש וחצי שעות בלילה, ואחר כך ביום ישן עוד שעה או שעה וחצי. אבל על כל פנים צריך לדעת שאסור לזלזל בשינה, ואם ישן בסך הכל במשך היממה שמונה שעות – כי אז המוח שלו רגוע ומסוגל ללמוד היטב. ומה שאין כן אם ישמע לעצת היצר חס ושלום למעט בשינה- אז יגרום לו ח"ו להתדרדרות, ולכן צריך לישון שמונה שעות.
עוד יורדות שעתיים לשלוש תפילות שביום, ועוד שעתיים יורדות לשלוש ארוחות שביום. אינני אומר שיאכל במשך שעתיים, שזה הרבה מאוד, אלא כוונתי לאכילה ושאר צורכי הגוף, כמובן. יוצא שבסך הכל יורדות שתים עשרה שעות (שמונה- שינה, שתים- תפילות, שתים- אכילה וכל צרכי הגוף). ונשאר לך, אפוא, שתים עשרה שעות, ללימוד.
והנה, כשלומד שתים עשרה שעות ביממה עם חברותא מתמיד, שאוהב ללמוד ושונא את הבטלה, ואינם מדברים דברים בטלים חס ושלום באמצע הלימוד כי אז יכול להספיק במשך ה"זמן" של חצי שנה ללמוד את כל המסכת של הישיבה, ולחזור הרבה פעמים. כך יצמח הוא לגדול אמיתי בתורה"…
לפני כמה וכמה שנים סרתי למעונו של מרן הגאון רבי משה הלל הירש שליט"א, ראש ישיבת סלובודקא. עד שנכנסתי אל חדרו של ראש הישיבה שליט"א, זכיתי לשוחח עם הרבנית הירש תליט"א, רעיית הגאון ראש הישיבה שליט"א ובתו של הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקא.
הרבנית דיברה בכאב על כך ש"פעם הבחורים לא היו מפונקים כמו היום. וכי בעבר היו אמהות מתקשרות ודואגות לסידור החברותות של בניהם בישיבה? וכי זה תפקיד של האמא? היום הבחורים מפונקים. מי נסע הביתה, בזמנו של אבי זצ"ל, פעם בשלשה-ארבעה שבועות? ישבו ולמדו ולמדו, וכך צמחו תלמידי חכמים מופלגים"…
הרבנית אמרה בשם אביה זצ"ל שהורים לא צריכים ללחוץ בכל כוחם על הישיבות, כדי שבניהם יתקבלו דווקא לישיבה פלונית. "אבא היה אומר שצריך בזה השתדלות, אבל לא ללחוץ כל כך. כי הרי הכל מאת הקב"ה, ומי יודע האם הישיבה הזאת באמת תגרום לו לעליה בתורה? אולי ההצלחה שלו תבוא דוקא בישיבה אחרת". והרבנית הוסיפה ואמרה: "היום, גם אם הבחור מצוין והוא מגיע לישיבה מצוינת, אין שום ערבויות שהוא יצליח. בדורינו מספיק שיהיה לו חבר אחד לא טוב, שיגיד לו משהו אחד לא טוב, והוא יכול להתדרדר לשאול תחתית"…