"ויהס כלב את העם" (יג ל)
ארץ ישראל היא פלטרין של מלך, לפיכך נדרשת מכל אדם המתגורר בה זהירות גדולה בשמירת התורה והמצוות.
מאידך גיסא, צדיקים ואנשי מעשה, אשר הכירו בקדושתה העצומה, חיפשו כל דרך אפשרית כדי לעלות אליה ולחונן את עפרה. הם אפילו מסרו נפשם עבור ענין זה, ביודעם את ערכה הגדול של הארץ, אשר עיני ה' אלוקיך בה.
רוח אפינו, הנר המערבי, ה'אור החיים' הקדוש, עלה לארץ הקודש ברגליו, כשהוא עובר בדרכו במקום חיות טורפות, אריות ונמרים, ובמקום סכנת שודדים, העומדים בדרכים ומלסטמים את הבריות. הוא ועוד רבים, לא חסו על טרחתם, ואפילו לא על חייהם, מתוך רצונם העז לחונן את עפרה של הארץ הקדושה.
בענין כבוד ארץ ישראל נדרשת זהירות רבה. ישנם אנשים היוצאים לחוץ לארץ, רואים נופים יפים ומפלים גועשים, וכשבאים חזרה ארצה, הם משבחים ומפארים את ארצות העמים: "היינו בשווייץ, לא תאמינו אלו הרים ואלו אגמים, איזה נוף נפלא, איזה אוויר זך!". מתוך דבריהם משתמע, שכביכול ארץ ישראל היא כאין וכאפס לעמת חוץ לארץ. וקרובים הם להיות כמוציאים את דיבת הארץ רעה.
לפני מספר שנים, נסעתי לחוץ לארץ לצורך מסירת הרצאה ועריכת קידושין. אחד היהודים, תושב חוץ לארץ, בקש להפנות את תשומת לבי ליופי המקום. "אלו הרים יפים, איזה נוף נפלא!", אמרתי לו: "בוא איתי מחר לארץ ישראל, אעלה איתך להר מירון, ואראה לך משם את רכסי ההרים בצפון, איזה מראה מרחיב עין ולב. למה אתה מראה לי את הנופים כאן, מדוע אתה כה מתלהב מארץ ניכר, הרי ארץ ישראל היא חמדת הלבבות, חמדת העולם!".
ארץ ישראל מלבלבת בעצים ובפירות. בארץ ישראל יש כל טוב. האוויר שלה ממוזג, לא חם ביותר ולא קר. "ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, יא). אין בעולם כמו ארץ ישראל! לא במיאמי ולא בלוס אנג'לס!
בני אדם מחפשים לצאת ולטייל בחו"ל, לחוות את העולם. מה אתה מחפש בניכר? יש לנו ארץ אשר לא תחסר כל בה. "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" – זו ארץ ישראל.
בכל העולם כולו אין נוף כנופי ארץ ישראל. בכל ארצות תבל אין אוויר צח ומצוחצח כאווירה של ארץ ישראל. חז"ל (בבא בתרא קנח ע"ב) אומרים: "אוירא דארץ ישראל מחכים!" אפילו האוויר נותן חכמה. אבל את זאת מרגיש רק מי שלא נסתמו רגשותיו. אדם הרואה עצמו כפיקח גדול, ותוהה אחר צווי ה', אין בידו היכולת לחוש ביופיה ובקדושתה של הארץ הטובה.
המרגלים ביסודם היו אנשים צדיקים, אולם הם סמכו על פקחותם כשהיה להם לבטוח בה'.
בארצות הברית נערך מחקר, שקבע כי האנשים בעלי האי קיו הגבוה ביותר, הצלחתם פחותה בעשרים אחוזים מאנשים בעלי אי קיו בינוני.
הסיבה לכך היא, שהאנשים בעלי האי קיו הבינוני – יותר רגישים ובעלי מידות טובות. הם מסתמכים לא רק על השכל, אלא גם על הרגש, ולכן הם מצליחים יותר בניהול המדינה ובכל התחומים. הם מרגישים את העם, שומעים לו, ולכן הם חודרים ללב סובביהם. לעומת זאת הגאונים, בעלי ההשכלה הגבוהה, לא מסתכלים ולא מתחשבים באנשים הרגילים והפשוטים. הרגש שלהם נסתם, ולכן הצלחתם פחותה ביחס לאנשים בעלי האי קיו הבינוני.
בורא העולם מבקש מאיתנו: "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים יח, יג). ישנן פילוסופיות רבות בעולם, אך כולן נחלו כישלון. לעומת זאת יראי ה', אינם תוהים אחר מצוות ה' יתברך, ומאמינים בקב"ה באמונה תמימה!
"והיה לכם לציצית" (טו, לט)
צריך להבין, לאחר שצוותה התורה לעשות ציצית – "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", ושעליהם לתת פתיל תכלת על הציצית, מה פשר התוספת: "והיה לכם לציצית"?
בגמרא (מנחות מג ע"ב) הובאו דברי רבי מאיר: "גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת, משל למלך שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהם ענשו מרבה? הווי אומר: זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט – ולא הביא".
כתבו שם התוספות (ד"ה חותם): "מה שמדמה חותם של טיט לציצית, שכך עושים לעבדים, והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקדוש ברוך הוא, כדאיתא במסכת שבת (נז ע"ב) כבלא דעבדא תנן". פרש רש"י שם במסכת שבת: "חותם שעושין לעבד בכסותו, לסימן הוכחה שהוא עבד".
כלומר, התורה באה ואומרת: "והיה לכם לציצית", כי הציצית אותה יעשה האדם, תהיה כמו 'כבלא דעבדא' – החותם שעושים בבגדו של העבד להוכחה שהוא עבד, כך הציצית תהיה החותם ליהודי, שהוא עבדו של השי"ת.
מוסיפה התורה ואומרת: "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצוות ה'". כתב ה'אור החיים' הקדוש: "פרוש, כשיביטו בסימן עבדותם יתנו לב שאינם בני חורין, לעשות כחפצם במאכלם, במלבושם, בדבורם ובכל מעשיהם, כעבד שאימת רבו עליו. ולעמוד בשעה שהאדון מצוה לעמוד, ולעשות כל מלאכות אשר צווה ה' לעשות".
מצוות ציצית אינה מצוה ככל המצוות, שיש בה מעלה ושכר, אלא זהו החותם המעיד שאנו עבדיו של בורא עולם. כאשר האדם מסתכל על הציצית, עליו לזכור שאין הוא בן חורין לעשות ככל העולה על רוחו, אלא כל העת הוא עבד הבורא שאימת רבו עליו, ולכן עליו לנהוג כמו עבד, לדעת שעליו לעשות כל מה שיצווה עליו הבורא יתברך.
המלבוש מעיד על פנימיות האדם
ישנם אנשים המתלבשים ככל העולה על רוחם, עם מיני בגדים שונים ומשונים, ולצערנו יש מהם שאף באים לבית המדרש עם בגדים אלו. אמנם אין איסור בדבר, אבל הבגד שלובש האדם – משפיע על מהותו. אם אדם לובש בגדים לבנים, צחורים, זה מחנך אותו להיות דבוק במשהו עליון. המלבוש מעיד על האדם, על פנימיות נפשו. אדם הלבוש בבגדים מכובדים, יתקשה לעשות עבירות שאדם הלבוש כמו חיית השדה עלול לחטוא בהן.
זכורני שבצעירותי היה מקובל שבחורים היו חובשים על ראשם קסקט. רק כשהגיעו לגיל נישואין היו מתחילים לחבוש מגבעות. תחשבו לעצמכם, בן ישיבה המתגורר בסביבה שאין בה כמעט בני תורה, כיצד נראה הוא בעיני הסובבים, כאשר הוא הולך עם חליפה וקסקט, גם בעיצומו של הקיץ?…
במקום בו התגוררתי, בטבריה, לא היה אפילו בן ישיבה אחד, ואני הייתי יחידי. בעיצומו של הקיץ, בחום הלוהט ביותר, כאשר כולם מסביב הולכים עם גופיות, הסתובבתי אני בחליפה ובקסקט. אנשים הציעו לי שלכל הפחות אלך רק עם חולצה, אבל אני אמרתי שאלו 'מדי הצבא' שלי. אני חייל בצבא ה'.
הייתי, כאמור, בחור צעיר, ואנשים אמרו לי שזה מתאים לזקנים ולא לצעירים, אבל בחסדי שמים עמדתי על שלי. הייתה לי אמונה שאני חייל, עבד של בורא עולם.
זוהי, אפוא, כוונת התורה באמרה: "והיה לכם לציצת". אדם חייב לדעת לאן הוא שייך. אם הוא עבד של בורא עולם, יש כללי לבוש, כללי הנהגה. הציצית שהוא לובש, היא החותם של המלך, היא העדות על כך שהוא עבד המלך, עבדו של מלך מלכי המלכים, וזו גאווה ללכת עם החותם הזה, לתפוס את הציציות ביד ולהכריז קבל עם ועולם: "אנא עבדא דקודשא בריך הוא", אני עבדו של הקב"ה.
הגנה ושמירה מכל פגע
מכללם של דברים למדים אנו על גדל מעלת מצוות ציצית, השומרת ומגנה על האדם, וגורמת שהשכינה תשרה עליו. הציצית היא, כביכול, השכפ"ץ שלנו, ועלינו להתחזק ולחזק את אחינו בית ישראל במצווה זו, בפרט בזמנים אלו שאויבנו המסובבים אותנו מכל פינה, מאיימים להזיק ולהרע לנו, חלילה.
יהודים רבים באמריקה ספרו לי, שעל אף שקשה להם להתהלך עם כיפה מחמת הסביבה בה הם עובדים, מכל מקום מקפידים הם ללבוש ציצית על גופם, כיון שהם מרגישים שהיא מגנה ושומרת עליהם.
מצוות הציצית מעידה עלינו, שאנו עבדי ה' ואיננו בני חורין לעשות כחפצנו ורצוננו, אלא עלינו לעשות את אשר חפץ ה', "לעשות רצונך אלוקי חפצתי" (תהלים מ, ט).
בגמרא (מנחות מד ע"א) מסופר: מעשה באדם אחד (ובמדרש הגדול פרשת שלח איתא ששמו היה נתן) שהיה זהיר במצוות ציצית, אך גברו עליו יצרו ותאוותו, וחסך ארבע מאות זהובים כדי לנסוע למדינת הים, ולעבור שם עברה חמורה. אולם ברגע האחרון באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, ונמלט מעשות העבירה. אף אותה אישה שחפץ לחטוא עימה, התגיירה בראותה את הנס הגדול שנעשה עמו, בזכות מצוה קטנה שדקדק בעשייתה.
הרי לנו גודל מעלתה של מצוה יקרה זו, שבכוחה להגן ולהציל את האדם מן החטא, ועל כן ראוי להקפיד מאד על קיומה.
('קטעים מלוקטים מתוך הספר 'משכני אחריך)