"ולא הראנו את כל אלה" (מתוך ההפטרה)
מעשה מופלא ארע אצל האדמו"ר משינאוא זצ"ל, שהיה כידוע אחד מענקי דורו.
פעם הודיע הרבי לחסידיו, כי בשבת הבאה ישבות בעיירה פלונית. החסידים התפלאו מאוד על כך, כיון שידעו שבעיירה זו לא מתגורר אף אחד מחסידיו וממקורביו של האדמו"ר.
הם הבינו שיש לרבי כוונה נסתרת בביקורו זה, אבל לא הצליחו לגלות את טיבה. רבים מן החסידים בחרו, אפוא, גם הם לעשות את השבת בעיירה ההיא, ולראות מה יפעל שם הרבי.
בהגיע הרבי לעיירה בערב שבת, יצאו כל הפרנסים והתושבים לקבלו. והנה כאשר ניסו חשובי המקום להזמין את הרבי לתפילות בבית הכנסת הגדול, סרב, ולגודל תמהונם הודיע שיתפלל בבית המדרש של החייטים והסנדלרים.
התימהון היה בכפליים; ראשית, על עצם העובדה שהרבי מעדיף להתפלל בבית הכנסת של האנשים הפשוטים; ושנית, משום שבמקום ההוא התפללו בהשכמה, ודרכו של הרבי משינאוא היתה להתפלל מאוחר יותר.
הרבי אמר ועשה: הגיע לבית הכנסת ההוא ועמו החסידים שביקשו לעקוב אחר פעולותיו במקום זה. בשעת התפילה וקריאת התורה התנהל הכל כשורה, והחסידים לא הבחינו בשום סימן או רמז לעילה שהרבי בחר להתפלל דווקא כאן.
משהגיעו למפטיר, התברר שבבית הכנסת יש 'אופרוף' של חתן מבני המקום. והנה החתן עולה ומתחיל לברך. ברגע זה נבהלו החסידים, וכל המתפללים, לראות את הרבי מתחיל להתלהב נמרצות, ודופק בידיו על השולחן ללא הפסק.
דפיקותיו של הרבי עשו רעש גדול בבית הכנסת. המתפללים והחסידים הביטו על הרבי בתמהון הולך וגובר, אבל הרבי בשלו, ממשיך לדפוק ולדפוק, ומשים את עצמו על ידי זה ללעג ולקלס.
הדפיקות החלו, כאמור, מהרגע שבו החל החתן לברך את ברכות התורה, המשיכו בברכות שלפני ההפטרה, בהפטרה עצמה, ועד הברכות שלאחריה. רק משירד החתן מהבימה הפסיק הרבי מהנהגתו הכל-כך מוזרה.
הרבי לא הסביר לאף אחד את פשר מעשיו, והדבר היה לפלא בעיני כל מי שנוכח במקום. רק במוצאי שבת קודש, משנסע הרבי לביתו, נודע הדבר ונודעה הסיבה, על מה ולמה הרעיש הצדיק את בית הכנסת.
החסידים גילו, שבתחילת השבוע הגיע החתן ההוא אל הרבי, ותוך שהוא פורץ בבכי תיאר את חששותיו משבת ה'אופרוף' שלו, כיון שכשהוא עומד בפני ציבור, הוא נתקע בלשונו ומגמגם.
"הרי בשבת זו נמצאת כל המשפחה של הכלה בבית הכנסת, וחושש אני מאד, שכאשר הם ישמעו כיצד אני נתקע בברכות, ולא מסוגל להוציא מילה מהפה, השידוך כולו עלול להתבטל", אמר.
החתן בכה מאד, והרבי שאל אותו היכן יתקיים ה'אופרוף', והרגיעו והבטיח לו שהכל יעבור בשלום.
זו היתה הסיבה שהרבי הטריח את עצמו להגיע לעיירה ההיא, ולבית הכנסת של החייטים, שם התפלל החתן. וכאשר קראו לחתן לתורה, והוא החל לברך את הברכות – ביזה את עצמו ועשה רעש בבית הכנסת, כדי שלא ישמעו עד כמה החתן מגמגם, ולא ייכלם בפני כל הציבור!
שמענו על מעשה שהיה בליל שבת, בביתו של הגאון רבי אברהם גניחובסקי מראשי ישיבת 'טשיבין' בירושלים:
מידי ליל שבת, לומד היה הגאון בחברותא עם אברך תלמיד חכם. באותו ליל שבת שעליו אנחנו מדברים, הגיע החברותא כרגיל לביתו של הגר"א גניחובסקי, וארע לו מקרה מצער; הוא לחץ בטעות על כפתור הפעמון שליד הדלת, וקולו של הצלצול נשמע בכל הבית.
והנה, למרות קולו החזק של הפעמון, לא ניגש בעל הבית זצ"ל לפתוח את הדלת, כהרגלו מידי ליל שבת. האברך המתין זמן מה, ומשלא פתחו לו סבר החברותא שהרב גניחובסקי לא שמע משום-מה את הצלצול, והחל לדפוק על הדלת פעם ופעמיים. אבל גם אז לא נשמע רחש כלשהו מן הבית, ואיש לא ניגש לפתוח.
כיון שהיה בטוח שהגאון רבי אברהם גניחובסקי נמצא בביתו, המשיך הת"ח לדפוק ולדפוק. ואכן, המאמצים נשאו פרי…
לאחר דקות ארוכות של נקישות, פותח הגאון את הדלת בבגדי שינה, ועושה רושם כמי שמתמתח לאחר שקם מן השינה, תוך כדי שפשוף העיניים, ופעולות נוספות הנעשות בעת שהאדם קם ממיטתו, ואז הוא אומר לחברותא בנימה של התנצלות: "אני מבקש סליחה אם נאלצת לדפוק זמן רב בדלת!"…
ראש הישיבה עשה כל טצדקי, כדי להוכיח לאורחו שהוא נרדם על מיטתו ולכן לא פתח את הדלת.
"הדבר היה נראה מוזר עד מאד", אמר החברותא, "כיון שמעולם לא קרה לי כדבר הזה, שאבוא לביתו של הגאון ואמצא שהוא ישן…".
השעה היתה יחסית מוקדמת, בסביבות תשע וחצי בלילה, ולא איש כהרב גניחובסקי ילך לישון על מיטתו בשעה כזו, ועוד בבגדי-שינה…
אין זאת אלא שהגר"א גניחובסקי שמע את צלצול הפעמון, והבין שאם יפתח את הדלת מיד, כמו שהוא עושה תמיד, החברותא ירגיש את עצמו במצב מאד לא נח, על חילול השבת בשוגג, ולכן כדי למנוע זאת, עשה עצמו כמי שנרדם על מיטתו, ואם כן החברותא יהיה בטוח שהרב לא שמע את הצלצול, וחסל סדר ביזיון!
יתרה מזאת; עדיף היה לרב גניחובסקי לבייש, כביכול, את עצמו, על שנרדם על מיטתו, והעיקר לא לגרום לבזיון לחברותא!
('מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד)