מנהג ישראל לומר בהדלקת הנרות את הפזמון הידוע שמקורו במסכת סופרים: "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות, על התשועות ועל המלחמות, שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הקדושים"…
הפוסקים בהלכות חנוכה מביאים, כי פזמון זה מרמז על עניינים עמוקים, ואמור לכלול שלושים ושש תיבות כנגד שלושים וששה הנרות שאנו מדליקים בחג החנוכה. אך למעשה בנוסח המצוי בידינו, ישנן יותר משלושים ושש מילים, ולכן מובאות בפוסקים כל מיני עצות להשמיט מספר תיבות, כדי להגיע למספר המילים המדויק.
לאור זאת התעוררה לי קושיה גדולה: הרי אנו כל כך מקמצים במילים, ומשמיטים כל תיבה מיותרת כדי לא לחרוג משלושים ושש תיבות. ואם כן ניתן להבין שכאשר אנו אומרים 'הנרות הללו', עלינו להזכיר את הניסים והנפלאות שה' יתברך עשה לאבותינו, אבל לשם מה אנו מוסיפים את המילים "על ידי כהניך הקדושים"?, מה מוסיפה הידיעה הזו לנו בתיאור הנס? מה אכפת לנו על ידי מי עשה הקב"ה את הניסים והנפלאות? מדוע אנו מוסיפים ארבע תיבות שנראות לכאורה כמיותרות?
כדי ליישב את הקושיה, עלינו להתבונן בפרוש המילים "על ידי כהניך הקדושים", ובלקח העצום שהן באות ללמד אותנו כפי שנבאר להלן:
על מנת להבין איזה פרסומי ניסא וחידוש מיוחד, יש בכך שהנס נעשה דווקא על ידי הכהנים, עלינו להקדים יסוד עצום שלימדנו הרמב"ן:
בתחילת פרשת בהעלותך (במדבר ח, ב) נאמר: "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרות". מבאר רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: "חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".
באור הדברים: שנים עשר נשיאי ישראל הקריבו, כל אחד ביומו, מתנות, נדבות וקרבנות לרגל חנוכת המזבח. והכל נעשה על פי ה' יתברך, אשר חילק את השבטים באופן שלשבט לוי לא נותר יום פנוי להקרבה. זאת משום ששבט יוסף נחלק לשני שבטים נפרדים – שבט אפרים ושבט מנשה, אשר נשיאיהם הקריבו כל אחד ביום מיוחד בפני עצמו. לכן לא נותר יום פנוי בו אהרן, נשיא שבט לוי, יוכל להקריב. כיון שכך – "חלשה דעתו של אהרן", שהוא ושבטו לא השתתפו בנדבת הקרבנות לכבוד חנוכת המשכן.
אולם עלינו להבין את משמעות הביטוי "חלשה דעתו" של אהרן. וכי אהרן קינא חלילה, בשאר הנשיאים?!
ניתן להניח בוודאות, כי אם ניקח ילד מן השורה, ונשאל אותו: "ילד, למה חלשה דעתו של אהרן?", הוא ישיב מיד: 'כי הוא קינא! לכל נשיאי השבטים נתנו יום אחד להקריב בחנוכת המשכן, ולו לא נתנו אף יום, לכן הוא קינא בנשיאים האחרים!' וכך, בפעם הבאה כאשר אמו תגער בו ותוכיח אותו: 'למה אתה מקנא באחיך?!', יענה לה הילד: 'גם אהרן קינא בשאר השבטים!'…
אבל עלינו לדעת כי זו כפירה ואפיקורסות של ממש, לחשוד כי צדיקי ישראל היו נגועים במידת הקנאה, כיון שאדם המאמין שהקב"ה נותן לכל אחד ואחד את החלק הראוי לו, הרי שמידת הקנאה, כפי שהיא קיימת בדורנו, אינה שייכת בו כלל. ברור, אם כן, שבלב אהרן הכהן לא היה שמץ קנאה.
אלא שאהרן חשב בליבו: 'מדוע באמת הקב"ה לא אפשר לי להשתתף בחנוכת הנשיאים? כנראה זה מחמת שיש כלפי תביעה אישית משמים, אולי מכיון שסייעתי בחטא העגל. לכן נענשתי אני, ומחמתי נענש גם כל השבט שלי, שלא ליטול חלק בחנוכת הנשיאים!'…
לא היתה זו 'קנאה' אלא 'חלישות הדעת'!
אהרן הכהן חשב כי הוא החוטא שגרם, כביכול, לכך ששבט לוי לא נטל חלק בחנוכת המשכן ולפיכך חלשה דעתו.
נרות חנוכה קיימים לעולם
לכן ציוה הקב"ה על משה לנחם את אהרן: "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות".
אבל, ממשיך הרמב"ן – "ענין ההגדרה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו".
לפיכך הוכרח הרמב"ן לבאר, כי במאמר זה הבטיח הקב"ה לאהרן את נס חנוכה, ואת מצוות הדלקת נרות החנוכה הנוהגת לדורי דורות, אפילו בזמן שאין בית המקדש קיים. כפי שנלמד מלשון המדרש: "דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי".
נמצא שהקב"ה הבטיח לאהרן מפורשות, שנס החנוכה ייעשה דווקא על ידי בניו. כאשר הקב"ה נותן הבטחה על דבר שהוא למעלה מן הטבע, ומקיים את הבטחתו – דבר זה חייב בפרסום, כפי שנבאר להלן.
לפני שנים, כשגרתי בבני ברק בקביעות, הייתי נוסע פעם בשבועיים במונית, כדי למסור שיעור בכולל ברחובות. באחת הפעמים שאלו אותי האם אני מסכים שזוג זקנים, שמעוניינים לנסוע לרחובות כדי לבקר את בתם ובני משפחתה המתגוררים בעיר, יתלוו אלי לנסיעה. הסכמתי בשמחה, ואכן בני הזוג עלו למונית והצטרפו לנסיעה.
הזקן התיישב עם רעייתו מאחור, ותכף החל לגולל באזני את קורות חייו: "עברתי את מוראות השואה, והגעתי לארץ בתור פליט לאחר המלחמה. הייתי בחור מבוגר ובודד, ולא ידעתי לאן אפנה ולהיכן אלך. פגשתי ידידים שאמרו לי: ב'עיר בני ברק מתגורר צדיק נשגב, קוראים לו ה'חזון איש'. סע לבני ברק, הכנס אליו ובקש ממנו עצה וברכה!'.
"שמעתי להצעה, נסעתי לבני ברק, נכנסתי למרן ה'חזון איש' זצ"ל ושפכתי בפניו את לבי.
"ה'חזון איש' האזין לדברי בתשומת לב, ולאחר מכן אמר בבהירות: 'דבר ראשון אתה זקוק לפרנסה. מה היתה מלאכתך לפני המלחמה?!'
"'התחלתי לשמש כמלמד תשבר, לפני שהמלחמה פרצה, והכל נגדע באחת!'
"'אם כן', נענה החזון איש, 'עליך לקבל משרת מלמד תינוקות בארץ ישראל, ה' יתברך יעזור לך! ותכף לאחר מכן אתה זקוק גם לשידוך טוב והגון, ה' יתברך יברך אותך!'.
"נפרדתי מה'חזון איש', יצאתי מביתו ופניתי ימינה לעבר רחוב רבי עקיבא. והנה לפתע אני נתקל בידיד משנות נעורי באירופה. אין לשער את ההתרגשות שעברה עלינו. התחבקנו והתנשקנו בדמעות. בעוד שנינו בוכים נזכר ידידי לשאול אותי: 'מתי הגעת לארץ?'.
"'רק לפני יומיים הגעתי לארץ ישראל!'.
"'ומה אתה עושה כאן בבני ברק?'
"'שלחו אותי לקבל ברכה מה'חזון איש', והוא אמר לי תכף לחפש משרת מלמד!'.
"'עכשיו אני נזכר שכבר בחו"ל היית מלמד!', ציין ידידי, 'שמע, אני מנהל בית ספר כאן בארץ ישראל, ואני מחפש מלמד, יש לי משרה בשבילך! ואתה יודע מה עוד? אני כבר חושב על שידוך הגון בשבילך!…'.
"כל העסק הזה נמשך רק כעשרה רגעים, כהרף עין מצאתי גם משרה וגם שידוך", סיים הזקן את סיפורו, כשהוא מצביע לעבר רעייתו ואומר: "המשודכת זו אשתי שיושבת עכשיו כאן על ידי!"…
כמה ניסים כגון אלו היו מתרחשים אצל ה'חזון איש' ביום אחד? האם נוכל לכתוב את כולם?! לכן אומר הרמב"ן שניסים ונפלאות למעלה מן הטבע, הנעשים לצדיקים כל יום בחייהם עקב דרגתם הגבוהה, לא נכתבו כלל בתורה, וטעם הדבר, כיון שהתורה מבטיחה פעם אחר פעם שהצדיקים יזכו להנהגה מעל הטבע, ואם נכתוב את כל הניסים הללו, נצטרך לכתוב ספר עב כרס עם כל סיפורי הצדיקים.
גיבורים עצומים מול חלשים במיוחד
הקב"ה הבטיח לאהרן שיעשה על ידי בניו תשועות גדולות, ויסייע בידם לגבור על שונאיהם היוונים.
אם יבוא אדם וישאל: מדוע נצרך הקב"ה לשנות את חוקי הטבע, כדי לקיים את ההבטחה הזאת? התשובה לכך היא: כדי שהחשמונאים יגברו על היוונים, נדרש נס לא פחות גדול מהנס שאירע בעת ששרה אמנו, שהיתה עקרה בגיל תשעים שנה, ילדה את יצחק…
הרמב"ם ב'אגרת השמד' מחדש וזו לשונו: "וידוע הוא כמו כן, מה שקרה לישראל במלכות יון הרשעה מגזרות קשות ורעות, ומכללן היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו, כדי שלא יתייחד להתעסק בשום מצוה". כלומר אסור היה ליהודי לנעול את דלת ביתו, ומי שדלתו נמצאה נעולה – הוצא להורג. וכיון שהדלתות היו פתוחות, היו נכנסים לבתי ישראל קלגסים שבדקו בכל מקום, ואם מצאו זכר למצוה, הענישו את בני הבית בעונשים חמורים.
באותה תקופה החרדים לדבר ה' ברחו מהערים, והתחבאו בצנעה בישובים או במערות. אולם היוונים, בעזרת המתיוונים שריגלו והלשינו, חיפשו אחר שומרי המצוות בכל מקום… כאשר גילו מאות יהודים שהתחבאו במערה כדי לשמור שבת, הביאו עצים והדליקו מדורה ענקית בפי המערה, כדי שהעשן יכנס פנימה ויחנוק את יושביה.
אלו חיים היו ליהודים שנשארו חרדים לדבר ה'? הם היו מתחבאים כל הזמן במערות, מחוסרי פרנסה ותזונה. בקושי נמצא מאן דהו שימסור את נפשו כדי להביא להם משהו לאכול ולשתות. לכן הם נחלשו עד מאד.
לעומת זאת, היוונים היו גיבורים שלא נראו כמותם בכל תולדות העולם. האמונה הדתית, הפילוסופיה שלהם, נתנה מקום מכובד ביותר לפיתוח הגוף, זהו 'הספורט הקדוש' הרווח בין הגויים והחילונים עד ימינו אנו. היוונים פיתחו את הכושר הגופני של האדם עד הקצה האחרון. ובכח זה הם השתלטו על כל העולם.
ישבתי פעם במטוס על יד חייל לשעבר מהצבא האמריקאי, ששרת ביחידה מובחרת של צבא אמריקה. אותו חייל לשעבר סיפר לי על האימונים שעבר, שגרמו לו ולחבריו להיות מוכנים לקרב בכל רגע נתון, ולהגיב באופן מיידי לכל התפתחות שתהיה. מפקדיהם היו הוגים תכניות הגנה לתרחישים שונים, והוא וחבריו נשלחו למקומות שונים בעולם, כדי להגן על שגרירויות וכדומה.
כאלו היו היוונים, ובכח זה הם השתלטו על כל העולם. לעומת זאת, החשמונאים היו חלושי גוף. הם לא עסקו בהתעמלות, חיו בלי תזונה מספקת, ולא ראו אור עולם במשך חודשים ושנים בהם הם התחבאו במערות. נמצא שהיוונים היו גיבורים אימתניים, בעוד החשמונאים הקדושים היו תשושי גוף ונטולי כוחות.
היוונים היו מרובים כשרצים, והנלחמים מבין אחינו היו מעטים, בגלל שלא היו ביניהם שום קשרים, כמה יהודים התחבאו במערה זו, וכמה התחבאו במערה אחרת בלי כל תקשורת בין קבוצה לקבוצה. לכן לקרב הראשון לא הגיעו יותר משניים עשר איש!
משום כך אנו אומרים: "מסרת גיבורים ביד חלשים", כיון שכל חייל יווני היה גיבור עצום, בעוד החשמונאים שיצאו מהמערות היו חלושים ורפי כח, "ורבים ביד מעטים", כיון שהיוונים היו מרובים כשרצים, בעוד החשמונאים היו קומץ אנשים שנלחמו על דתם ואמונתם.
ללא ידע בכלי נשק וטכסיסי מלחמה
מלבד זאת שהחשמונאים היו מעטים וחלשים, לא היו להם שום כלי נשק וידע מלחמתי. אמנם בני ישראל נלחמו מספר מלחמות בתולדות האומה; בתקופת יהושע בן נון עם ישראל כבש את ארץ ישראל. בתקופת השופטים היו מלחמות על גבי מלחמות, וכהנה וכהנה. והרי אב היוצא מעת לעת למלחמה, יש בביתו כלי זין, וכאשר הוא נפטר הוא מוריש לבניו את כל רכושו, לרבות את כלי הנשק. אם כן יתכן שהיו ליהודים חרבות בבתיהם, ירושה מהסבים.
אבל לכהנים לא היו כל כלי נשק, שהרי הרמב"ם פוסק ששבט לוי אינם עורכים מלחמות, אלא נותרים תמיד בעבודת הקודש בבית המקדש. כיון שהכהנים לא יצאו מימיהם למלחמות, לא היו בידם חרבות להוריש לבניהם ולנכדיהם, כמו כן, לא היה להם כל עבר קרבי וידע אסטרטגי בטכסיסי מלחמה, שהרי הם לא יצאו למלחמה מעולם.
כדי להמחיש את הענין אביא דוגמא מימי בחרותי:
בהיותי בחור צעיר כבן ארבע עשרה, נסעתי עם הורי להרים הגבוהים בצפון אמריקה. באחד הימים הלכתי לטייל עם חברי, נכנסנו ליער, חצינו שדה ועוד יער, עד שחשנו בתשישות נוראה, והרגשנו שאיננו מסוגלים לחזור ברגל. המשכנו לשרך רגלים בלי כוחות, עד שהגענו לכביש כפרי נידח, והנה הופיע ג'יפ נהוג בידי גוי, שעצר בסמוך אלינו.
"אולי אתה נוסע לכיוון עיירה פלונית?", שאלנו אותו.
"כן", השיב הנהג, "קפצו פנימה!".
קפצנו לרכב ולתדהמתי הבחנתי כי על המושב האחורי מונחת חרב ארוכה ועצומה, ממש כלי משחית איום ונורא! ניסיתי להזיז אותה מהמקום, אבל לא ידעתי איך תופסים חרב, מהי הידית ומהו הלהב, וכך קיבלתי חתך מפואר בידי…
הנהג הבחין בידי המדממת והתנצל: "אוי, סליחה! אני אזיז את זה, אתם אל תגעו!".
תוך כדי נסיעה, סיפר לנו הנהג כי הוא שרת כחייל בצבא האמריקאי, ונלחם ביפן במלחמת העולם השניה. בדרך כלל, כל חייל יפני אוהב ללכת עם חרב, כי אם לא הולך לו לנצח במלחמה, עליו לבתר את בני מעיו, לכן הוא צריך להיות כמו שוחט שהולך תמיד עם סכין… אותו נהג תפס קצין יפני בכיר, ירה בו, ולקח ממנו את החרב הזו כשלל מלחמה. אבל אסור היה להביא ביזה לארצות הברית, ובמיוחד חרב אימתנית שכזו. לכן הוא עצמו חזר הביתה לפני כשנה, כשאחד מידידיו מייעץ לו כיצד להבריח את החרב לאמריקה. רק כעת הגיעה החרב לארצות הברית בדרך לא דרך, והוא מביא אותה הביתה כדי להראות לבניו את תורת הגויים: "על חרבך תחיה"…
על כל פנים, אני נחתכתי, כיון שלא ידעתי שלא תופסים חרב בלהב, אם יתנו לי להחזיק אקדח למשל, זו סכנת נפשות!…
בדומה לכך, גם הכהנים לא ידעו דבר על כלי נשק וכלי מלחמה.
נמצא שלכהנים לא היה כח, בנוסף לכך הם היו מתי מספר, בלי כלי זין, וללא כל ידע והבנה בטכסיסי מלחמה. לפיכך בדרך הטבע לא היה להם כל סיכוי להביס את היוונים.
אולם הקב"ה הבטיח לאהרן: "יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך ניסים ותשועה, וחנוכה שקרויה על שמם, היא חנוכת בני חשמונאי". כאשר הקב"ה מבטיח הוא מקיים!
(מתוך 'דורש טוב' חנוכה)