בביטאון האיכותי 'קול ברמה' היו"ל בשכונת 'רמת אלחנן' בני ברק' מובא מאמר מרתק, משיחה שמסר הגאון רבי חזקיהו-יוסף משקובסקי שליט"א, וחלקם מובאים לפניכם:
בני תורה אנחנו, והיסוד הראשון שעל ברכיו חונכנו הוא שתורת ישראל מתוקה מדבש ונופת צופים. שאין בעולם דבר נעים וחביב יותר מאשר התורה שאנחנו לומדים. והפסוקים המעידים על כך מופיעים פעמים רבות. ואם כן קשה מאוד, מדוע נעימות התורה מורגשת רק בקרב מתי-מעט מהלומדים? לא תמצא בני תורה רבים ש'רצים' ללמוד, שעוזבים כל אשר להם ובאים לבית המדרש בגלל שהתורה מתוקה להם כל-כך. הלא דבר הוא!
והראיה, שכאשר רואים בן-תורה העונה על 'ההגדרה המתוקה' של התורה, וניתן לראות בעיניים כיצד כל מילה שהוא לומד חביבה עליו יותר מכל תענוגות-תבל, כשנפגשים עם אחד שזכה לכך, 'יוצאות לנו העיניים' מרוב קנאת-סופרים, וגם אנחנו שואפים להיות כמותו!
ובאמת, מצד השאיפה, רובם-ככולם של לומדי התורה, משתוקקים ומתאווים להגיע למצב שבו הלימוד ייהפך להם לעונג ולהנאה- תשאל כל בן -ישיבה הרכון על הגמרא מה היא שאיפתו בחיים, ותשובתו תהיה ברורה וחותכת: ללמוד מתוך שמחה, תענוג אושר, נועם וסיפוק, כיאה וכיאות לתורת אלוקינו.
האיש ישב על שן-סלע, בוהה בחלל
והדבר דרוש הסבר, מדו ע המצב איננו כזה? גם אם נוריד את כל אלה שהלימוד נחשב אצלם כ'פרעון חוב', וכל מה שהם יושבים ליד הסטנדר ב'סדר', הוא בגלל… החברים שלהם; וגם אם נוציא מהכלל את אלה שכבר אינם שייכים ללימוד,
וממילא ברור שהם לומדים ללא קמצוץ -של-חשק – עדיין צריך להבין מדוע אלה ש-כן רוצים וחפצים לגדול בתורה, וזו היא כל שאיפתם, מדוע הם אינם זוכים שהתורה תהיה מתוקה להם מדבש ונופת צופים? למה? למה זה כך? יש לשאלה זו כמה מהלכים, שאחד מהם יצא מפיו של מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל, אבל לא נתעכב עליו עכשיו, אלא נחזור על דברים שאמר מרן הגרח"פ שיינברג זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה אור'. ומעשה שהיה, כך היה:
ת"ח מפורסם, רב חשוב ומורה-הלכה, נסע פעם בסוף בין הזמנים לחוף -הים על-מנת לחלץ את עצמותיו. והנה, בהגיעו לחוף, הוא מוצא שם אדם היושב על שן-סלע, נראה כמדוכא וחסר-תוחלת, המביט לחלופין פעם בתכול-השמים ופעם במי- התכלת, כולו בוהה ותוהה, ונראה שמשהו גדול מציק לו, ויושב על ליבו.
הסתפקתי, סיפר הת"ח, האם לגשת אליו ולנסות להקל על מצוקתו. שכן, עד שאני מגיע כבר לים, אולי כדאי לדאוג לעצמי, ולשחרר את עצמותיי לקראת תחילת ה'זמן', שהרי לשם כך באתי. ואם אגש אליו, מי יודע כמה זמן זה ייקח, ואז אאבד את חילוץ העצמות שלי…
ובכל זאת החלטתי לקיים מצוות חסד, וניגשתי אליו. מה- מאוד הופתעתי להיווכח שמדובר בחבר-נעורים שלי, שגדלנו ביחד באותה עיר, למדנו באותה ישיבה-לצעירים, ורבות מחוויות-הנעורים שלי רשומות גם על שמו.
'לקחתי את הדברים בצורה קשה'
לאחר שדרשנו האחד בשלום רעהו, שאלתיו מדוע הוא נראה כל-כך עצוב, ומה מעיק לו. והוא שפך את אשר על ליבו: מן הסתם אתה זוכר, החל האיש להביע את רגשותיו, שכאשר למדנו בישיבה-קטנה, נסענו פעם לים בצוותא. יצאנו לחוף-הים 7 בחורים, וחזרנו 6. אחד החברים טבע בים, וכל המאמצים שנעשו להצילו, עלו בתוהו.
הדבר לא היה באשמתנו, אבל זה קרה בעת החוויה המשותפת שלנו. זוכר או לא? – הנהנתי בראשי שכמובן אני זוכר. אני, ממשיך החבר לספר, לקחתי את האירוע בצורה קשה, ומאז אותו מקרה נפלה עליי רוחי, ולא יכולתי לחזור לעצמי.
למרות שכאמור אף אחד מאתנו לא היה אשם באסון הנורא, ואף ניסינו בעצמנו להצילו ולהחזירו לחיים, לא יכולתי למצוא מנוחה לעצמי, ומאז אני שרוי במצב זה שבו אתה פוגש אותי… תגיד לי, הוא שואל, אני רואה שאתה אדם שמח, ומוכן להעניק משמחתו לאחרים, איך יצאת מהסיוט ההוא? האם זה לא הציק לך? לא פגע בנשמתך?
'שחתי בפניו את כל המאורע'
מספר הת"ח: עכשיו כבר התיישבתי לצדו של האיש, והבנתי מדוע הקב"ה שלח אותי לחוף-הים דווקא היום, ובשעה זו… הנחתי את ידי על כתפ וי , והשבתי על שאלתו. אני זוכר היטב-היטב את המאורע ההוא, אמרתי, וגם אני קיבלתי מכך בזמנו פיק-ברכיים שהשפיע על כל מהלך חיי.
אבל, הנס הגדול שלי היה שמיד לאחר מכן נכנסתי ללמוד בישיבת 'תורה אור' בראשותו. כבר בימים הראשונים שלי בישיבה, הבחין הגרח"פ שאין לי אור על הפנים, ומצב-רוחי 'על הפנים'… הוא קרא לי לחדרו, ושאל מדוע השמחה אינה שורה עליי, ושחתי בפניו את כל המאורע המעציב ההוא.
העזתי פניי ברבי
ראש הישיבה האזין לכל מילה, ולבסוף אמר: 'תראה, הדבר היחיד שיש בכוחו להוציא אותך מהמרה-שחורה הוא לימוד התורה. אם תלמד בחשק, ותיכנס לעומק הסוגיות יעבור'. העזתי פניי ברבי, ואמרתי: אני מבין שהמצב הזה לא קיים אצל הראש- ישיבה, שכן הוא שקוע כל- כולו בתורה, והלימוד מתוק לו במאוד, ומצדו היה כדאי שתהיינה לא 24 שעות ביממה, אלא הרבה יותר, כי כל דקה, וכל מילה שהראש-ישיבה לומד, מעניקה לו תענוג עילאי מאין כמוהו. אבל המצב שלי, המשכתי ואמרתי, הוא כמו של רוב הבחורים, שפעם לומדים טוב ופעם לא, פעם נמצאים בחיזוק ופעם נופלים, פעם אני מגיע ל'סדר' בשמחה ובהתלהבות, וב'סדר' הבא המצב עלול להיות הפוך, וכידוע… ואם כן, כיצד התורה תוכל להשפיע עליי?! – שאלתי.
ומרן הגרח"פ השיב לי על הדברים, ואמר: לא הבנת אל-נכון את דבריי, ואסבירם לך. הנביא במלכים אומר: "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו". ולכאורה בגדים כן צריכים לחמם את גוף האדם, ומה קרה אצל דוד? ואומרים חז"ל שהדבר קרה מפני שדוד קרע את כנף מעילו של שאול.
ההסבר הפשוט בדברים הוא שדוד נענש על הקריעה ההיא. אבל אני אסביר לך דבר עמוק יותר, אמר רבי חיים-פנחס. ואמשול לך משל למה הדבר דומה, ל'משולח' שהגיע לביתו של גביר כדי להתרימו לצדקה חשובה. והנה, משנכנס לסלונו המפואר של הגביר, החל לבזות את בעל-הבית העשיר, ולכנותו בכינויי-גנאי. הרי ברור שבמקרה זה הוא לא יקבל אגורה מהגביר. מדוע? – פשוט אינך יכול ליהנות מדבר מסוים, ממתנה כלשהי, אם ביזית את המתנה, או את נותן- המתנה.
וזה ההסבר ב'ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו'. הבגדים הם מתנה לאדם, בכך שהם מחממים אותו. ברם, בכך שקרע את כנף מעילו של שאול, לכאורה דוד ביזה את הבגדים, וממילא מי שמבזה דבר מסוים, לא יכול אחר כך ליהנות ממנו, וכנ"ל.
הוא הדין בלימוד התורה, ועכשיו תבין בדיוק מה התכוונתי בדבריי הקודמים, אמר מרן ראש ישיבת 'תורה אור'. לאור הדברים דלעיל, פשוט וברור שאדם שאינו מעריך את התורה כדבעי, לא יוכל אחר כך לזכות לאכול וליהנות מצוף אמריה. כדי להגיע למצב שהתורה תהיה מתוקה וער בה בפינו, אנחנו צריכים להוכיח שמצדנו אנחנו עושים את כל המאמצים כמו שצריך כדי ללמוד .
עכשיו תשמע היטב: לא התכוונתי לומר לך שאם הינך רוצה לשכוח מהמקרה המעציב ההוא עם החבר שטבע, אתה צריך לעשות דברים שאינם מתאימים לדרגתך. בשום אופן לא. כל בן-ישיבה מכיר את הכלל הידוע שאסור לקפוץ כמה שלבים בבת אחת, אלא יש ללכת לאט ובטוח. אבל, אם הינך מרגיש שיש בידך אפשרות ללמוד שעתיים ב'סדר', תלמד ככל האפשר את השעתיים הללו בשלימות; אם הינך יכול ללמוד שעה, תלמד שעה, אבל שהשעה הזו תהיה שלימה, וכן הלאה.
ואם תנהג כך, ייקרא הדבר שאתה מכבד את התורה, ואז היא תנעם לך, ואמריה יהיו לך לנופת-צופים, וממילא יעלה בידך לשכוח את
המאורע המעציב של טביעת הבחור.
אסור לקפוץ
את כל זה סיפרתי בחוף-הים לחבר-הנעורים שלי, והוספתי ואמרתי לו שצייתתי לה וראתו של ראש הישיבה, והתחלתי ללמוד כפי שאמר, לא קפצתי במהירות מדרגה לדרגה, אלא ניצלתי את הכוחות שעמדו לרשותי, וכך עליתי וטיפסתי בשלבי הלימוד, עד שבסיעתא דשמיא זכיתי שדברי התורה מסבים לי כיום עונג רב, מה שגרם לי כמובן לשכוח את המקרה המעציב אותך עד היום הזה.
ואגב, יש להוסיף ולהדגיש, שהכלל הכל-כך חשוב הזה שאסור לקפוץ בבת אחת כמה מדרגות, מקיף את כל המצבים. דהיינו, אם הלומד מסוגל ללמוד שעתיים, אזי כפי שאמר הגרח"פ שיעשה את כל המאמצים על-מנת ללמוד את פרק-הזמן הזה. ומה יעשה מי שמסוגל ללמוד רק רבע שעה? – לגביו ברור שגם חל הכלל הזה, שילמד את הרבע שעה ההיא בשלימות! ומה יעשה מי שאינו מסוגל, או אינו יודע, או אין לו כוחות ברגע זה, ללמוד גמרא, והוא יכול ללמוד, למשל, רק קיצור שלחן ערוך? – תפקידו העכשווי הוא לקחת את הקצש"ע, וללמוד בו, כפי שידו מגעת. ואם יעשה כך, מובטח לו שיגיע אחר כך לכל הקניינים האחרים של תורתנו הקדושה. כך, ולא אחרת, פועלים הדברים בבתי המדרשות של עם ישראל בכל הדורות. מי שעושה את כל יכולתו, וממצה את מה שהוא מסוגל לעשות ברגע זה, יצליח.
(בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א)
1/399