זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (יד, ב)
דרשו רבותינו (ערכין טו ע"ב): "מאי דכתיב: 'זאת תהיה תורת המצורע' – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".
מסופר במדרש תהילים (פרק לט פסוק ב), שאחד המלכים חלה במחלה קשה. תרופתו היתה לשתות חלב של לביאה. לא ידע המלך את נפשו, מי יוכל להביא לו חלב של לביאה? היא הרי חיה טורפת, וכל מי שמתקרב לסביבתה, היא נועצת בו את ציפורניה וממיתה אותו לאלתר.
יום אחד נגש למלך אחד השרים החשובים והנאמנים ואמר: "אדוננו המלך, אני מוכן למסור את נפשי ולהביא למלך חלב לביאה, אך לצורך כך אני צריך עדר כבשים". אמר לו המלך: "הרי שלך לפניך, קח אפילו שני עדרים, העיקר שתביא לי את חלב הלביאה".
נכנס השר ליער והבחין בלביאה המחפשת כבש לטרוף למאכלה. זרק לה כבש אחד, ונעמד במקומו. לאחר כמה שעות שוב זרק לה כבש. למחרת חזר על מעשיו, וזרק לעברה כבש נוסף. כך מצא חן בעיני הלביאה שהבחינה בו שהוא נותן לה את הכבשים למאכלה, וחוסך ממנה עמל וטורח.
כך עשה יום אחר יום. בכל פעם שהיה זורק לה כבש, היה מתקרב עוד כמה צעדים לעברה, עד שהתחבב עליה והתקרב מאוד. הוא היה מלטף אותה ביד אחת, ומאכילה בשר כבש ביד השניה. למחרת, נתן לה ביד אחת בשר כבש, וביד השניה חלב ממנה חלב די הצורך, והלביאה מרב תאוותה לאכילה לא הרגישה בדבר. מילא השר בקבוק שלם של חלב, וברח מהמקום.
בדרך חזרה לבית המלך, ישב השר בצד הדרך, ונרדם מרוב עייפותו וטרחתו הרבה. בחלומו ראה את חלקי גופו רבים ונלחמים זה עם זה: היד טענה שכל הכבוד מגיע לה, שהרי בזכותה הצליח לחלוב את החלב. לעומתה טענה הרגל שהכבוד מגיע לה, שהרי בלעדיה לא היה יכול השר להגיע ללביאה. גם העיניים הצטרפו למלחמה, וטענו שבלעדיהם לא היו רואים את הלביאה. לעומתם הלשון לא נכנסה למריבה, ואמרה בשקט, שבסוף הם יראו שהיא החשובה מכלם.
הגיע השר לבית המלכות. בדרכו לשם עשו לו כבוד גדול, בחצוצרות ליווהו עד המלך. וכשהגיע לפני המלך פתח את פיו ואמר: "כבוד המלך, עשיתי את רצונך, הבאתי לך חלב כלבה!".
התרגז המלך ואמר: "חלב כלבה? אני ביקשתי חלב לביאה, הכניסוהו מיד לצינוק עד שנדון את גורלו על שזלזל במלכות!".
אמר הפה לשאר חלקי הגוף: "נו, ראיתם שאני החשוב ביותר? עכשיו נראה מה יעשו בכם…", מיד הודו כל חלקי הגוף לפה, וביקשו שיצילם.
מה עשה הפה? ביקש לדבר שוב עם המלך ואמר: "ימחל לי, כבוד אדוננו המלך, מרב הלחץ וההתרגשות שגיתי בדיבורי ואמרתי חלב כלבה, אך האמת היא שהחלב שהבאתי למלך הוא חלב לביאה, יבדוק נא כבוד המלך וישתה מחלב זה, ויווכח לדעת שחלב זה ירפאהו".
"טוב", הסכים המלך, "נבדוק את החלב, ונראה אם צדקו דבריך". שתה מהחלב והרגיש שהוא מתרפא. שמח המלך וגידל את השר.
זהו כח הדבור, "מוות וחיים ביד הלשון" (משלי יח, כא). אדם המדבר דברים רעים, לשון הרע ורכילות – מביא על עצמו רעה. מצד שני – "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג). הנזהר בדיבור – מרחיק מעליו כל רעה וסכנה. האדם בנוי מגוף ונשמה. כשם שצריך לדאוג לגופו – כך עליו לדאוג לנשמתו.
מהי השמירה "מצרות נפשו"?
רוב העבירות שישנן בעולם הן כתוצאה מהפה, מהדיבור. אפילו אדם המקיים מצוות במשך שנים רבות, עלול לצבור הרבה מאד עבירות מחמת הדיבורים שמדבר בפיו.
ידע האדם, שמיד כשיפטר מן העולם – כל סוגי הצרעת על דיבורי לשון הרע שדיבר, הכל יהיה בו. יראה הקלקול בנפשו, וכולם ידעו שהוא מצורע! ואיך יוכל לתקן זאת? הייסורים הנוראים של העולם הבא ינקוהו ממעשיו הרעים שלא עשה עליהם תשובה, ה' ירחם.
צריך, אם כן, האדם להזהר מאד לשמור על הפה, כדי לשמור מצרות נפשו, להישמר מצרעת הנפש.
בליל הסדר אנחנו אומרים "קדש, ורחץ, כרפס"…
"קדש" – תקדש את עצמך. "ורחץ" – תטהר את עצמך. ו"כרפס" – ראשי תיבות "כלל ראשון, פה סגור!".
הכלל הראשון בעניין של התורה והמצוות הוא: ככל שתסגור את פיך יותר מדברים אסורים ומדברי הבל – תצליח יותר ברוחניות, בתורה ובמצוות, ותזכה לשכר טוב בעולם הבא, וגם בעולם הזה.
***
רבי שבתאי יודלביץ' זצ"ל היה מספר על שני יהודים שכנים, אחד מהם היה ירא אלוקים, כל יום, השכם בבקר היה קם להתפלל בהנץ החמה, לאחר התפילה היה קורא 'חק לישראל', אוכל פת שחרית והולך לעבודתו עדי ערב. בערב היה הולך שוב לבית הכנסת, מתפלל מנחה וערבית, לומד מעט והולך לישן.
לעומתו השכן השני לא היה שומר תורה ומצוות, מדי בקר היה עושה פעילות גופנית במשך כשעה, לאחר מכן אוכל ארוחה שמנה ומזינה, פרוסות לחם ושכבה גדולה של חמאה, הולך לעבודתו, וחוזר לביתו לישון…
חולפות השנים. הגיעו שניהם לבית דין של מעלה, תחילה דנו את היהודי ירא ה', בחנו את מעשיו אחת לאחת:
"קמת בבוקר והתפללת – תקבל חמישים נקודות. אחרי התפילה קראת 'חק לישראל' – עוד מאה נקודות. בערב למדת תורה – מאתיים נקודות".
שמע זאת השכן הרשע ונבהל: מה יהיה איתו?
המשיכו עם אותו יהודי, ואמרו לו: "בבוקר אכלת שתי פרוסות לחם ושכבת חמאה – תקבל מאתיים נקודות, כי האכילה נסכה בך כח, ועזרה לך ללמוד תורה".
מיד נחה דעתו של השכן הרשע. הוא הרי לא אכל שתי פרוסות אלא שש, הוא ודאי יעבור את משפט ה', ועוד יקבל יותר משכנו ירא ה'…
כשהגיע דינו, אמרו לו: "בבוקר אכלת שש פרוסות לחם ושכבה עבה של חמאה – תקבל מינוס מאתיים נקודות"…
זעם אותו שכן: "וכי כאן זה עולם האמת? למה לשכני נתתם נקודות על אכילתו, ולי אתם עושים בדיוק ההפך?".
ובית דין של מעלה הסבירו לו: כאן דנים לפי הקטגוריות שלנו, לא לפי הקטגוריות שלך…
שכנך היה אוכל כדי שיהיה לו כח ללמוד תורה ולעבוד את ה'. נמצא שגם אכילתו היתה חלק מלימוד התורה, ולכן יקבל עליה שכר. אבל אתה, הרי לא עבדת את ה'. אדרבה, האוכל שאכלת נתן לך כח לא לקיים את מצוות ה', ואף לעבור עבירות, לכן תקבל עליו מינוס, ומקומך בגיהנם!
מתי לקליפה יש ערך
הרב יודלביץ זצ"ל הוסיף והביא על כך משל להמחשת הדברים:
יהודי אחד קנה קילוגרם אגוזים לקראת חג הפסח, שהרי נפסק להלכה (שו"ע סימן תעב סעיף טז) שנותנים לתינוקות קליות ואגוזים בליל הסדר, כדי להשאירם ערים, וגם כדי שיוכל להכין מהם חרוסת.
כשהגיע לביתו, ופיצח חלק מהאגוזים כדי לעשות מהם חרוסת, שם לב שרובו של האגוז הוא קליפה. חשב האיש בליבו: הרי כשאני קונה קילוגרם אגוזים בשלושים שקל, אני משלם גם על קליפות האגוז, שהם רוב רובו של האגוז, הרי שהקליפות עצמן גם הן שוות כסף…
מה עשה? אסף את כל קליפות האגוזים, שם אותם בשקית ויצא לשוק והכריז בקול גדול: "רק היום, מבצע, קילו אגוזים בעשר שקל…".
האנשים שהיו חפוזים בערב הפסח, לקחו את השקית בלי לשים לב לתוכנה. לאחר כמה דקות הגיעו שנית אל דוכן המכירות עם פנים זועפות: "אתה שקרן ונוכל.." אמרו למוכר, "מוכר לנו קליפות של אגוזים! מה יש לעשות בקליפות הללו?!".
אמר להם המוכר: "מה לכם להתלונן, הרי רובו של האגוז הוא קליפה, ואם כן זה סימן שהקליפות עצמן גם עולות כסף. אני מכרתי אותן בזול, שליש ממחיר האגוזים בשוק!".
זרקו הקונים את השקיות של קליפות האגוזים על המוכר ואמרו לו: "שוטה שבעולם! בזמן שיש אגוז בפנים – אז הקליפות שוות כסף, אבל אם אין אגוז בפנים – הקליפות אינן שוות מאומה!".
הנמשל מובן: ברגע שיש תוכן בחיי האדם, לימוד תורה וקיום מצוות – גם הקליפה, היינו האכילה, מצטרפת למשקל, גם היא נעשית חלק מהתורה, אבל, כשחיי האדם ריקים מתוכן – הקליפה, האכילה, אינה שוה כלום, זורקים אותה עליו, ומכניסים אותו לגיהנם.
קיום המצוות ולימוד תורה מעניקים לאדם חיות. הנשמה שבו ניזונה ממנת הרוחניות הזו, שיוצקת בו כוחות מיוחדים ומטביעה חותם על כל הליכותיו. קומת האדם שבו מתגבהת, והוא נעשה אחר. רוחני יותר, גבוה יותר, מרומם ושמח.
אחד הרבנים פגש פעם אדם רחוק מתורה, והזמינו לבוא לשמוע שיעור תורה.
"יאמין לי הרב, שאין לי זמן בכלל", התנצל הלה, "אני עובד קשה. חוזר הביתה מותש. קשה לי. אין לי זמן בכלל".
"ספר לי קצת על סדר היום שלך", דירבן אותו הרב.
"פעמיים בשבוע אני הולך לשחק כדורגל", חשב האיש בקול, "זה בעצם הזמן היחיד שיש לי… אולי אבוא לשיעור במקום לשחק… אבל, איך אומר דבר כזה לאשתי? אם היא תשמע שאני הולך לשיעור תורה היא תתנגד בכל הכוח. היא סולדת מדתיים, ממש כך. אוי ואבוי לי אם תדע שאני מתעניין במשהו"…
הציע לו הרב: "אז בשלב הזה תאמר לה שאתה הולך לשחק. תקפוץ לבית הכנסת, תשמע משהו בשיעור, ותראה אם זה מוצא חן בעיניך".
הוא החליט לנסות.
השיעור הקסים אותו. הוא היה כל כך רוחני ועוצמתי. הכדורגל נהיה כל כך מגוחך פתאום… בו במקום החליט שהוא רוצה לבוא לעוד שיעורים, וכך עשה. בתחילה היה מגיע פעמיים בשבוע – במקום המשחק בכדורגל. בהמשך זה לא הספיק לו. הופיע שלוש פעמים בשבוע לשיעור, אחר כך ארבע פעמים, ולבסוף כל יום.
"התמכרת לכדורגל", אמרה לו אשתו בבית, "למה כל יום?".
"זה התענוג שלי… שם אני מתפרק קצת", השיב לה, ועדין לא העז לומר היכן הוא נמצא באמת.
כעבור כמה שבועות אמרה לו אשתו: "אולי גם אני אבוא לראות את המשחק?".
"נראה… נראה…", התחמק ממנה כשהוא נבוך. מה באמת יעשה אם תתעקש לבוא?
באותו יום שאל על כך את הרב, שדווקא לא נבהל. "זה בסדר גמור. היא יכולה לבוא. יש כאן עזרת נשים. שתשב שם ותשמע אותנו מקשים ומתרצים"…
למחרת היא באה. כשהתקרבו לבית הכנסת היא לא הבינה כלום. "איפה המגרש? מה, הכדורגל בתוך אולם?".
"זה בית כנסת" – אמר לה – "בואי ותראי. אני מבטיח לך משחק מיוחד במינו"
היא הסכימה להיכנס. השיעור התחיל, והיא מקשיבה בשקט מן הצד.
באמצע השיעור פנה הרב לבעלה ואמר לו: "בא בבקשה לכאן ותסביר לכולם, למה אתה כל כך אוהב לבוא למגרש הזה, שהוא בעצם בית מדרש?".
הוא נעמד ופנה לאשתו בעזרת נשים: "אשתי היקרה, את בוודאי שומעת אותי כעת מעזרת נשים. אולי את תאמרי לכולם למה השתוקקת לבוא למגרש הכדורגל הזה?".
ואשתו עונה ואומרת: "כל השנים הייתי רואה את בעלי חוזר הביתה ממשחק או מיום עבודה, כשהוא שבור, מיואש, הרוס, עצבני וצועק. לאחרונה הבחנתי בשינוי דרסטי. פתאום הוא נהיה בן אדם אצילי, מדבר בנחת, מתחשב בי בכל דבר… אמרתי לעצמי: אם הכדורגל עושה ממנו בן אדם, כדאי גם לי ללכת לראות. אולי גם אני אהיה אנושית יותר? החלטתי ללכת למגרש הזה שעושה אותך כל כך אצילי"…
היא התפרצה בבכי והמשיכה: "לא ידעתי. מעולם לא ידעתי, שזה מה שעושה היהדות לאדם. לא ידעתי שבית מדרש עושה את האדם כל כך אצילי! גם אני רוצה לבוא!". היא קבלה על עצמה צניעות ושבת, והפכה את כל הבית!
שיעור אחד הספיק לה כדי לקלוט מה עושה תורה לאדם!
התורה הקדושה מצילה את חיינו! היא מעדנת את האדם, והופכת אותו לאדם אחר. אדם שלומד תורה לשמה, מוכרח שתשתנה מהותו ויתקנו מידותיו, כמו שנאמר: "צרופה אמרתך מאד" (תהלים קיט, קמ), "צרפתנו כצרף כסף" (שם סו, י) – כאשר מעורב בכסף חול ולכלוך, מתיכים אותו באש, ואז יורד הכסף כשהוא טהור, מבריק ומבהיק.
התורה הקדושה משולה לאש. היא מבררת את הטוב מתוך הרע, והופכת את האדם לכסף צרוף בעליל, מזוקק שבעתים.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'משכני אחריך')