"ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה". (יד, כב):
יציאת מצרים לא היתה רק יציאה מעבדות לחרות, העיקר ביציאת מצרים היה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב) – קבלת התורה במעמד הר סיני…
משל למה הדבר דומה?
עני אחד היה ריק מדעת ומכל חכמה. ביום בהיר קנה כרטיס הגרלה, זכה בפרס הראשון, והפך בין רגע מעני לעשיר.
האיש, שהיה פיקח, אמר לעצמו: עכשיו, כשיש לי כסף, יש לי אפשרות נפלאה. עד עתה לא היו לי שום ידיעות, לא היתה בי שום חכמה. עכשיו, שיש לי כסף, אני יכול לשכור את המלמדים הטובים ביותר שיש, והם ישבו וילמדו אותי.
הלך ושכר את המלמדים המומחים והטובים ביותר. לימדו אותו חומש ומשניות, ואחר כך גם גמרא ופוסקים. תוך כמה שנים נעשה חכם גדול ובקי בש"ס ופוסקים.
היתה לאותו אדם קביעות: פעם בשנה, בתאריך שבו זכה בהגרלה, היה עושה סעודת הודאה גדולה, והיה מכיר טובה לקב"ה שהשפיע עליו עושר רב.
גלגל חוזר בעולם. לאחר מספר שנים, הפך בחזרה להיות עני. אמרו חבריו וידידיו זה לזה: השנה כבר לא תהיה סעודה בתאריך של ההגרלה, שהרי הוא הפך שוב לעני".
למרבה הפלא, ימים ספורים לפני היום המיועד, נתלתה בבית הכנסת מודעה, המזמינה את כולם לסעודה המתקיימת כבכל שנה ושנה.
הוזמנו ובאו. נטלו ידיים והתישבו לאכול. באמצע הסעודה קם העני ששב להיות עני, ואמר: "כולם ודאי מתפלאים לשמחה מה זו עושה, הרי נעשיתי עני כבתחילה. רוצה אני אפוא להסביר את פשר הדבר. כל שנה, כשהייתי עושה את סעודת ההודיה – על מה ולמה עשיתיה? על שום הממון הרב שהיה לי מאחר שנעשיתי עשיר? לא. כסף זה שום דבר, לא כלום, אלא שעל ידי הכסף היתה לי האפשרות לשכור מלמדים ולהיות חכם. זו היתה הסיבה לסעודת ההודיה בכל שנה ושנה. ועתה, אמנם איבדתי את כספי, אבל החכמה נשארה אצלי. זו הסיבה שגם השנה עושה אני את סעודת ההודיה".
אמר המגיד מדובנא זצ"ל, השמחה ביציאת מצרים היתה על כך שיצאנו מעבדות לחרות, משעבוד לגאולה, ומאפלה לאורה. אבל התכלית של כל אלו הלא היתה שנהיינו עם ה' וקיבלנו את התורה – "אתה בחרתנו מכל העמים". המתנות הללו – זכות התורה וקבלת עול מלכות שמים נותרו שלנו, ואף אומה לא לקחה ולא תוכל לקחת אותן מאיתנו לעולם. משום כך גם השמחה לא בטלה על אף שחזרנו וגלינו!
**
כדי שיוכלו ישראל לקבל את ממונם של המצרים, היה לכך תנאי מקדים. נאמר בפסוק: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (שמות יב, ה). פירש רש"י: "עשו כדבר משה שאמר להם במצרים (לעיל יא, ב) 'וישאלו איש מאת רעהו'".
לכאורה, מה הוא מחדש בדברים אלו? הרי זה מה שכתוב בפסוק במפורש, ומה בא רש"י הקדוש להוסיף בפרושו?
אומר הגאון מוילנא זצ"ל, פלאי פלאים ממש:
משה רבינו אומר לכלל ישראל בשם הקב"ה, שישאלו "איש מאת רעהו" כלי כסף וכלי זהב. וכי לזאת ייקרא "רעהו"? המצרי הזה הוא חברו של הישראלי?!
אלא, אומר הגאון, מה שנאמר: "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף"… אין הכוונה שאת הכלים ישאל היהודי מהמצרי, אלא מחברו היהודי! "רעהו" אכן הכוונה ליהודי ולא למצרי!
שכן, אם רוצים היהודים שהגוי ישאיל להם את כליו – קודם עליהם לעשות חסד זה עם זה. מעשי החסד הללו יביאו שפע של חסד לעולם, וכך גם המצרי ישאיל ליהודי.
אכן, "ובני ישראל עשו כדבר משה" – "שאמר להם במצרים 'וישאלו איש מאת רעהו'" – הם השאילו לחבריהם היהודים ששאלו מהם, וזה הביא ל"וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב" – מעשי החסד הביאו להשפעה של נתינה ושל שפע.
**
חז"ל מספרים במדרש אודות שתים עשרה הדרכים שנבקעו לשני עשר השבטים בעת קריעת ים סוף: "והנה הכתלים שבין דרך לדרך היו כמו אבני ספיר ויהלומים זכים מאוד, והיו כמו חלונות כדכוד. וכל שבט הלך לדרכו והיו רואים זה את זה, כי עמוד האש שהלך לפניהם היה מאיר להם, ואורו השתקף באותם הכתלים, והיו דומים כאילו נמצאים בתוך חדרים מלאים נרות ואורות. וזהו שאומר הכתוב: 'חשרת מים עבי שחקים', כי אותם מצבורי המים שהיו בין דרך לדרך, היו מאירים וזכים כמו העבים הזכים הנמצאים ברקיע, שעל ידי אור החמה שמאחוריהם מאיר עולם" (ילקוט מעם לועז ע"פ מכילתא).
הרבי מויזניץ, ה"אמרי חיים" זיע"א, הקשה מיניה וביה: "אם שתים עשרה הדרכים נבקעו כדי שכל שבט יצעד לבדו, לשם מה היו זקוקים לראות זה את זה? ואם היו זקוקים לראות זה את זה, מדוע לא נבקעה דרך אחת בלבד שבה יצעדו כל השבטים יחדיו?"
"אלא מאי?" הסיק הרבי מויזניץ, "לימוד גדול למדנו פה: עם ישראל יכול לצעוד 'איש על מחנהו ואיש על דגלו', 'נהרא נהרא ופשטיה', ויחד עם זאת לחיות בשלום איש עם רעהו ולהיות בגדר 'רואים זה את זה'.
כאשר הכל צועדים בדרך אחת ונוהגים במנהג אחד, אין בכך כל תמה שהשלום שרוי ביניהם, אבל דווקא כשכל אחד מעם ישראל צועד בדרך אבותיו ונוהג במנהגו, אז הם נבדקים ונבחנים האם הם עדיין בבחינת 'רואים זה את זה' ונוהגים איש עם אחיו בשלום, אחוה ורעות!"
**
שמעתי מהויז'ניצער רב'ה בשם הקדמונים:
כתוב אחד אומר (שמות יד, כב): "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה". כתוב שני אומר (שם, כט): "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".
כאשר הלכו בני ישראל ביבשה בתוך הים – ניכר הנס לעין כל. כולם מבינים שאי אפשר ללכת במקום הזה לולי הנס.
כמו כן, כאשר בן אדם הולך על שתי רגליו ביבשה, על האדמה הרגילה – עליו להרגיש שהוא הולך בניסים, וכאילו הוא הולך בתוך הים ביבשה!
כבר אמר הרמב"ן (סוף פרשת בא): "ומן הניסים הגדולים והמפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם".
הכתוב אומר (יונה א, ד): "ויהי סער גדול בים והאוניה חשבה להישבר". אני לא נסעתי אף פעם באוניה, אבל סיפר לי מישהו שכן נסע – שפעם אחת הוא נסע באוניה והיה איזשהו זעזוע. אילו צרחות היו שם… פחד פחדים. וכן, אצל יונה לא היה זה סתם זעזוע אלא "האוניה חישבה להישבר".
ומה עושה יונה? – "ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם". עהר שלאפט.
ריבונו של עולם! איך בן אדם יכול לשכב ולהירדם בשעה שכזאת? האוניה מיטלטלת, עולה ויורדת, כולם לבטח צורחים עד לב השמים, והוא הולך לישון כמו בשבת נאכ'ן קוגעל…
הרב'ה, רבי שלום שבדרון זצ"ל, אומר שזו גופא היתה שאלתו של רב החובל: "ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו מה לך נרדם?", איך אתה מסוגל לישון במתח שכזה?
על כך משיב לו יונה: " את ה' אלוקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה". אדם נתון באופן מוחלט בידיו של הקב"ה, והישועה יכולה לבוא רק מאיתו.
עלינו להתחזק ולהתרומם באמונה שלמה בהשי"ת. הכל, בכל, מכל כל – מאיתו יתברך. ההשתדלות אינה מביאה את הפרנסה! "כל דברינו ומיקרינו – כולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם".
אמר פעם אחד מגדולי ישראל: לא היה אף פעם מי שעזב את הכולל מכיוון שלא היה לו מה לאכול באותו היום. מי שעזב את הכולל היה מי שדאג שמחר לא תהיה לו פרנסה…
(מתוך ספר יחי ראובן /הגדה של פסח)