"נפש כי תחטא בשגגה" (ד' א')
הרב הצדיק רבי זלמן בריזל זצ"ל, מזקני וחשובי אנשי ירושלים של מעלה, היה נוהג להדר בחומרות רבות בחג הפסח כמנהג יראים ושלמים.
בעיקר היה מסלסל בחומרותיו בסדר אפיית המצות, מתחילת קצר החיטים ועד האפיה. הכל נעשה בדחילו ורחימו ובהידור רב, ובשמירה קפדנית על הרבה חומרות ודקדוקים שהנהיג בעצמו.
קל וחומר באפיית 'מצות מצוה' שבערב החג – אז היה בוער כולו באש להבת שלהבת, ועוסק בחרדת קודש בעסק המצה הקדושה בהידורים ובחומרות רבות, מתוך יראת שמים מרוממת ושמחה של מצוה עצומה.
לאחר סיום המלאכה המפרכת, כשהביא את המצות לביתו – ייחד להן מקום מיוחד בביתו הקטן שבשכונת גאולה בירושלים ת"ו, לא לפני שצוחצח המקום בזיכוך אחר זיכוך…
והנה כמה שעות לפני כניסת ליל התקדש חג, הגיעו נכדיו הזאטוטים לכבוד החג לבית זקנם הגדול. בשמחת פגישתם יחדיו בבית סבא ושמחת החג, החלו משחקים יחדיו ומתרוצצים כדרכם של ילדים. תוך כדי ריצתם ברחבי הבית הקטן לא השגיחו כראוי בפינת המצות, ולפתע נפל סל המצות על הרצפה… ונשברו רוב המצות המיוחדות והמהודרות!
הכל פחדו והתייראו מקפידתו של הסבא, שבוודאי יכעס מאד כשיראה מה עוללו כאן הילדים, ושלאחר כל טרחו ועמלו נשברו המצות ונפסלו בנפילתן לארץ [כמנהג הרבה קהילות בישראל].
ברם, כשנכנס רבי זלמן הביתה וראה את המצות כך שבורות ונפולות, לא כעס ולא הקפיד כלום, רק הרים ידו כלפי מעלה, כמראה שהכל מכוון מן השמים, ותכף פתח את פיו בשבח והודאת המקום באמרו:
"ריבונו של עולם, מודה אני לפניך על שנתת לי נכדים יקרים ואהובים כאלה! כמה אנשים בעולם אין להם כלל ילדים, לא עלינו… ואף אלו שזכו לילדים, רבים לא הצליחו לחתן אותם… ואף אלו שזכו לחתן הילדים, לא כולם זכו לנכדים… גם אם נפלו המצות ונשברו, אין בלבי שום טענה וטינה חלילה וחלילה!"…
בחכמתו הבין תכף ומיד כשראה מה שקרה, שזהו 'ניסיון' ומבחן מן השמים, לנסותו דווקא בהאי יומא רבא של ליל הסדר, ודווקא בדבר שהוא כל כך מוסר את נפשו עליו, לראות אם יצא מכליו ויכעס ויתרגז, או שיעביר על מידותיו.
והוא אכן עמד בניסיון בעוז ובגבורה!
שח לי איש נאמן מן העיר ניו יורק רבתי, הלא הוא רבי ישראל יעקב פולק הי"ו, מלמד דרדקי (כתה ד') רבות בשנים בבורו פארק, כמה עניינים בטיב החינוך.
בין הדברים סיפר על ילד אחד בכתתו, שבאמצע השיעור חמד לו לצון וזרק לחברו חפץ מסוים, אך להוותו ברגע האחרון החטיא את המטרה, והצעצוע זינק לעבר שולחנו של הרב עצמו… ואם לא די בעסק ביש זה, 'קפץ' לו אותו צעצוע לעבר ספל הקפה המלא של הרבי, שהיה מונח על השולחן בדיוק על יד 'דפי העבודה', שזה עתה הודפסו בשביל ילדי הכתה… כחץ מקשת נהפכה הכוס על הדפים, כולם נרטבו ונספגו מן הקפה שנשפך, ויצאו מכלל שימוש.
הילד ישב על מקומו המום ונסער, הוא החוויר והסמיק חליפות בראותו את אשר חולל כאן על שולחן הרבי… הכתה כולה נעצרה בהפתעה, ועיני כל הילדים נשואות היו אל הרבי, לבחון כיצד יגיב על מקרה חמור שכזה.
לאחר כמה רגעים של הפתעה ושל שקט מתוח, התעשת הילד וקם ממקומו בבושה גדולה. בפיק ברכים ניגש אל שולחנו של הרבי, הוא התנצל מעומק לב וביקש סליחה ומחילה.
להפתעתו ולהפתעת כל ילדי הכתה, הרבי נשאר שקט ושלו, ובמקום לכעוס ולהתרגז החל להרגיע את הילד ולנחמו: "לא קרה כלום", אמר, "הנה מנקה אני את השולחן כאן, ותכף ידפיסו שוב את דפי העבודה! יכול הנך לחזור למקומך, והכל על מקומו בא בשלום".
הסביר לי ר' ישראל יעקב טעמו ונימוקו שבהנהגה זו, כאשר ראה גודל צערו וחרטתו של הילד, שניגש ברעד ובמורא לבקש סליחה, במצב כזה לא היה צורך עוד להוסיף ולכעוס עליו. "ובלבי פנימה לימדתי עליו זכות, שסוף סוף ילד הוא ילד… ועושה לעיתים טעויות גם קשות יותר…".
חלפו כמה שנים מאותו מקרה, הילד גדל והתבגר, ומכתה ד' הגיע עד מהרה לגיל בר מצוה, הוא כבר עזב את החיידר וחגיגת בר המצוה שלו נערכה בעת לימודיו בישיבה קטנה. בימים שלפני חגיגת בר המצוה, כשעסקו בחלוקת ההזמנות, הגיע יום אחד במיוחד אל החיידר ונכנס בהפסקה לכתה ד'.
הרבי זכר אותו היטב ושמח לקראתו. לאחר ששאלו לשלומו ולחוק לימודיו, הגיש הנער בהתרגשות את ההזמנה המהודרת, תוך שהוא מוסיף, ש"על אף שלא נהוג כל כך להזמין לבר מצוה את כל המלמדים משנים קדמוניות… אבל מוכרח אני להודות שדמותו של הרבי הנערץ מלווה אותי כל השנים, ואיני יכול לשכוח את אותו מקרה קשה, כאשר בתוכי כבר התכוננתי לגרוע מכל… והנה הרבי לא כעס ולא התרגש על כלום! אדרבה, עוד פייסני והרגיע את רוחי. ההתנהגות הנאצלת הזו היא תמיד נר לרגלי, ולפיכך באתי במיוחד להזמין את הרבי לבר מצוה!"…
(מתוך 'טיב המעשיות' – שמיני)