במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיצומה של ההשתוללות הנאצית הגיעו 22 רבנים לאיטליה של מוסליני ועמדו בפני הסגרה למדינותיהם. לאמור: מוות בטוח. מרן רבי אהרן קוטלר זצ"ל, מייסד וראש ישיבת לייקווד ומי שעמד בראש 'ועד ההצלה' באמריקה ביקש בכל מאודו להציל את הרבנים הללו. הוא פנה לפעיל אורתודוכסי ידוע, מי שחיבר את הספר 'אתיקה מסיני', מר ארווינג בונים, וביקש את עצתו. "מי לדעתך יכול להתערב לטובתם של 99 הרבנים?" שאל.
ארווינג בונים הציע את סניף ה'מאפייה' האיטלקית בארה"ב. הגר"א קוטלר האיץ בבונים ליצור קשר מידי עימה. אחרי שנוצר הקשר נשאל רבינו: "מי ההולכים לפגישה?" ותשובתו הרב היתה: "אתה ואני".
הגר"א קוטלר ומר ארווינג יצאו לדרכם לפגוש את ה'סנדק' של ה'מאפיה', מר ג'ו בונאנו. רבינו לא ידע לדבר בשפה האנגלית ולכן בונים הוא שהסביר לבונאנו את בעיית 99 הרבנים הנתונים בסכנת חיים באיטליה. ראש ה'מאפיה' שאל את בונים: "מיהו האיש היושב לידך?" ובונים ענה: "הוא ה'סנדק' של העם היהודי".
ראש ה'מאפיה' אמר לו: "תגיד לו שאני רוצה ברכה". בונים פנה אל רבינו באידיש והסביר לו כי בונאנו רוצה ברכה. רבינו לא היסס לרגע ובירך: "תגיד לו שהוא יאריך ימים וימות במיטתו". תרגם בונים לבונאנו: "הוא מברך אותך בחיים ארוכים ושתמות במיטתך". כאשר שמע בונאנו את הברכה הגיב: "זה מוצא חן בעיני". הוא הבטיח שבתוך שבועיים יפעל לשחרורם של 22 הרבנים. ואכן הוא מימש את ההבטחה.
כ-21 שנה לאחר האירוע הזה, בשנת תשכ"ד נעצרה לימוזינה שחורה ונוצצת בחזית ישיבת 'ליקווד' בלייקווד, ניו ג'רסי, ושני גברים לבושים בהידור רב יצאו ממנה אל עבר משרד הישיבה. כאשר נשאלו למבוקשם השיבו כי הם מחפשים את הרב קוטלר. בנו של רבינו, הגאון רבי שניאור קוטלר התייצב בפניהם והציג את עצמו.
"לא, זה לא אתה. אנחנו מחפשים אדם מבוגר" אמרו.
הגר"ש קוטלר הסביר להם כי מדובר באביו וכי הוא כבר אינו בין החיים מזה כמה שנים. שני האיטלקים סיפרו לו כי הם בניו של בונאנו וכי אביהם מייחס את אריכות ימיו לברכתו של אביו הצדיק. "עכשיו שאבא שלנו פרש מעסקיו אנחנו מחליפים אותו ובאנו לקבל את אותה הברכה".
"אני מצטער", ענה להם רבי שניאור, "אבא שלי יכול היה לעשות כדבר הזה אבל לא אני". מאוכזבים נפרדו ממנו ראשי ה'מאפיה' לשלום.
ואכן, עבור הצלתם של 22 הרבנים מידי הנאצים, זכה ג'ו בונאנו לברכתו של מרן הגר"א קוטלר זצ"ל, ובזכותה חי עד גיל 97. הוא מת ב-2002 בבית חולים בטוסון, אריזונה.
*
כל ימיו ולילותיו של רבינו היו מלאים תורה, תמיד חשש מפני איבוד זמן של דקה אחת בלא תורה ודביקות בה' יתברך. לכל מקום שהלך החזיק בידיו את הספר 'משנה ברורה'. אפילו כשעסק בענייני פיקוח נפש, והיה שרוי אז במתיחות עצומה, ניצל גם שבריר של דקה. סיפרו אודותיו, שראוהו פעם יושב ובידו האחת מחזיק את אפרכסת הטלפון, בשיחה עם נדבן אודות הבניין החדש שמקימים לישיבה, ובידו השנית מחזיק עט ורושם ציוני מקומות במחברת של חידושי תורה.
סיפר הגאון רבי שלמה ברוודא: "פעם, אחרי יום הכיפורים, נסעתי באוטובוס עם הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל.הוא נסע עם רעייתו הרבנית מלייקווד לעיר אחרת. בדרך ניסיתי לשאול אותו כמה שאלות שהתעוררו לי ביום כיפור, אבל רבי אהרן השיב לי שהוא חלש ותשוש מאד ואין בכוחו להשיב על שאלותיי.
ירדנו שלושתנו בתחנה הסופית. אך רבי אהרן ואשתו היו אמורים להוסיף ולקחת מונית כדי להגיע למחוז חפצם. כאשר נוכחתי בחולשתו הגדולה של רבי אהרן, החלטתי לעזור לו. סימנתי למונית לעצור, ונשאתי את מזוודתו של רבי אהרן עד לרכב והנחתי אותה בתוכו. נפרדתי מראש הישיבה ופניתי אל המקום שאליו הייתי אמור להגיע.
והנה לפתע שומע אני שקוראים לי מאחור בקול רעש גדול. הסתובבתי לראות מיהו הקורא לי ונדהמתי לראות כי הקורא אלי בקול גדול הוא לא אחר מאשר ראש הישיבה. הוא סימן בידו שאחזור אליו. הנחתי שהוא צריך עזרה נוספת ולכן מיהרתי להגיע אליו ושאלתי לרצונו. כאשר הגעתי הוא כופף עצמו לפני ואמר לי בהתרגשות רבה: "איזה בעל חסד אתה! איזה בעל חסד! אי אפשר לתאר את גודל ההטבה שעשית עמדי!".
ברגע הראשון לא הבנתי כלל לאיזה חסד גדול מתכוון רבי אהרן. חשבתי שאולי החליף אותי בטעות עם אדם אחר שהטיב עמו. לא העליתי על דעתי שעל עצירת מונית ונשיאת מזוודה לא גדולה, מתכוון הוא לומר שאני כזה בעל חסד, ואשר על מעשה פעוט שכזה הוא מודה לי בכזו חמימות. אך גם אחרי שהודה לי פעם אחת מעומק ליבו, לא התקררה דעתו והוסיף להודות עוד פעם ועוד פעם בהתלהבות רבה תוך שהוא לוחץ בחמימות את ידי. הוא בירך אותי על אף תשישותו הרבה בברכות מאלפות, כאשר בכל אותה שעה הגויים ברחוב עומדים סביבנו ומביטים בתדהמה במחזה המוזר, כיצד יהודי קשיש מודה לאברך צעיר על מעשה חסד פעוט שעשה עימו.
עוד מסופר עליו, כי הקפיד ללמוד כל מסכת עד תומה. כשהגיע למסכת נזיר, היו לו עיכובים ולא הצליח לסיימה. באותה תקופה הוא זכה ליכנס אצל מרן ה'חפץ חיים', והנה בתוך שיחתם, לפתע אמר לו ה'חפץ חיים': "כשמתחילים מסכת, צריך לסיימה. למשל, כשמתחילים נזיר, צריך לסיימה מ'טעבל עד טעבל' (מכריכה לכריכה).
ואלה תולדות
מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל היה ממנהיגי אגודת ישראל באמריקה, ראש ישיבת קלצק שבפולין לפני המלחמה, מקים עולה של תורה בארה"ב ומייסדה של ישיבת לייקווד.
הוא נולד בסביסלוביץ שבבלארוס בשנת תרנ"ב. לימים החליף את שם משפחתו מפינס לקוטלר כדי לברוח מהרשויות באירופה. בבחרותו למד בישיבת 'כנסת ישראל' בסלבודקה והפליא בהתמדתו ובחריפותו והתגלה כעילוי. בני משפחתו לחצו עליו שיעזוב את הישיבה וילמד מקצוע אך הוא עמד בלחצם והמשיך להתעלות בלימודו.
בהמשך עבר לסלוצק, ולאחר נישואיו החל ללמד בישיבה בסלוצק. לאחר כ-9 שנים נמלט מהקומוניסטים עם חלק ניכר מתלמידיו לקלצק. בתקופה זו הגיעה הישיבה לשיאה, בכמות ובאיכות, והיתה למרכז התורה מן הגדולים בפולין. בשנת תרפ"ה השתתף ביסוד 'ועד הישיבות' בווילנה ועסק בצוותא עם ה"חפץ חיים", רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי אלחנן ווסרמן בכל ענייני הכלל, בייחוד באגודת ישראל.
בשנת ת"ש לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברח עם ישיבתו והגיע ליפן. בשנת תש"א הגיע לארה"ב והקים את "ועד ההצלה" של "אגודת הרבנים" למען פליטי המלחמה. מאוחר יותר הקים את ישיבת לייקווד בשם "בית מדרש גבוה באמריקה", שלימים הפכה לישיבה הגדולה בעולם עם אלפי תלמידים. הוא פעל רבות בשטח החינוך היהודי במסגרת 'אגודת ישראל', ומאוחר יותר כיהן כנשיא המועצה העולמית של 'אגודת ישראל'.
מרן הגר"א קוטלר זצ"ל נפטר בב' כסליו בשנת תשכ"ג בארה"ב, ונטמן בירושלים. חיבר את סדרת הספרים 'משנת ר' אהרן' – על מסכתות הש"ס, שו"ת, הלכות שכנים, מוסר ותנ"ך.