"גְדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים יוֹתֵר מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה" (שבת קכז.)
הרב ישראל ליוש
המשגיח, הגה"צ רבי שלמה וולבא זצ"ל, היה אומר על דברי הגמרא הללו משמו של כ"ק אדמו"ר מאוזרוב זצוק"ל: ב'הכנסת אורחים' עבודתו של בעל הבית היא להכניע עצמו בפני האורח, וכך הוא ירגיש נעים בביתו. אין מקום לגאווה והתנשאות בהכנסת אורחים. אבל ב'קבלת פני שכינה' עלול האדם להתגאות על שזכה למעמד כזה שהוא מקבל את פני השכינה, וכדברי רש"י (במדבר יא, כ) על בכיית בני ישראל במדבר "מי יאכילנו בשר", "אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם לא גבה לבכם…". ועל כן "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה", כי ב'הכנסת אורחים' הוא יתגאה פחות מ'קבלת פני שכינה'.
***
בפרשתנו מסופר על שניים שאירחו את המלאכים, אברהם אבינו ולוט. אירוחו של אברהם אבינו נזכר לטובה לדורות, ואילו מעשהו של לוט, למרות מסירות הנפש שבו בסכנו את עצמו ואת בנותיו מפני אנשי סדום, כמעט ואינו נזכר לשבח.
היישוב המפורסם על תמיהה זו הוא, שאברהם אבינו חשב שהוא מארח עוברי אורח ערביים ולמרות זאת טרח עבורם רבות, ואילו לוט ידע שהוא מארח מלאכים…
הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, הסביר את ההבדל באופן נפלא: אברהם אבינו חיפש לעשות חסד, הוא יצא כחום היום אל מחוץ אהלו וחיפש אורחים, ולא נח ולא שקט עד שמצא אותם. גם אחרי חורבן חמשת הכרכים נאמר בתורה "ויסע משם ארצה הנגב" – הוא נסע לשם כדי לחפש אנשים לעשות עמם חסד; ואילו לוט, למרות שעשה חסד תוך סיכון חייו וחיי בנותיו הוא לא חיפש ולא חיזר אחר מעשי החסד, הוא הלך לגור בסדום, מקום שאנשיו היו ידועים כמי שמופקעים לגמרי מעשיית חסד. אמנם כשנזדמן לו מעשה חסד הוא עשה אותו באומץ רב, אבל הוא לא ביקש זאת ולא חיפש חסד…
***
ערב תשעה באב תש"ע, עם ישראל יושב על הארץ, אוכל סעודה מפסקת ומתאבל על חורבן הבית. אך הרבנית מרת בת שבע קנייבסקי ע"ה, אשת חבר למרן שר התורה שליט"א, עומדת בפתח ביתה ונושאת עיניה לכיוון הרחוב.
"במה אוכל לעזור?", התעניין בן משפחתה שעבר שם בדיוק באותה עת, "קרה משהו? הכל בסדר?", הוסיף לתמוה.
"הכל בסדר!", השיבה הרבנית, "אני מחפשת אורחים שיסעדו בביתנו…" (אע"פ שסעודה זו אין אוכלים בחבורה, היא חיפשה אורחים שיאכלו על כל פנים בביתה…).
***
את מידת הכנסת אורחים המרובה ינקה הרבנית בבית אביה הגדול, מרן הגאון הגדול רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל.
הימים ימי מלחמת המפרץ, בירושלים לא הורגשה המלחמה בעוצמה רבה, מלבד צפירות אזעקה מעטות שהורו לאזרחים להיכנס לחדר האטום.
הרב אלישיב כהרגלו קם בהשכמה, יושב ולומד בשקידה, ורק שעה אחת ביום מופסק לימודו לשאלותיהם של רבים שהתדפקו על דלתו. התשובות ניתנות במהירות, בתמצית ובבהירות, כראוי למי שדקותיו יקרות־ערך וחפץ לנצלן ללימוד תורה.
והנה לפתע, באמצע קבלת קהל, נשמעת אזעקה. הרב קם ממקומו ופנה לחדר האטום ואתו נכנסו עוד שלושה אנשים מהעומדים בתור השואלים. לאחר שהתיישב במקומו, פנה אליהם, ענה להם על שאלותיהם והמשיך להתעניין בשמם, בשלומם ובמעשיהם, ורק לאחר מכן שב ללימודו.
לפלא היה הדבר בעיני בני ביתו, הרי הרב חס על כל דקה ומעולם לא הרחיב את הדיבור עם קהל הפונים. "מה ראה הרב להתעניין בשלומם של שואלים אלו דווקא?", שאלו בני הבית את הרב לאחר שאלו יצאו מביתו.
"בדרך כלל איני רואה צורך להתעניין בשלום השואלים, הרי הם מקבלים תשובתם וממשיכים בדרכם לעסקיהם ולעניינם, אך עתה כששהינו בחדר האטום לא יכלו השואלים לצאת לדרכם, אם כן הם אורחים שלי ומחויב אני במצוות 'הכנסת אורחים'…".
***
למעלה בקודש שאבה הרבנית את מידת ה'הכנסת אורחים' מסבה הדגול, איש החסד הגאון רבי אריה לוין זצ"ל. לבו הרחום חס על כל איש מישראל, אף על הפחותים שבהם, ומשכך היה מבקר את האסירים בבתי הכלא.
ערב אחד נשמעות נקישות על דלת ביתו ובפתח עמד אחד האסירים שזה עתה שוחרר מכלאו. מאחר והוא מתגורר הרחק מירושלים ולא היה בידו פרוטה הוא פנה אל הרב כדי לבקש ממנו דמי נסיעה…
הרב והרבנית הכניסוהו לביתם בסבר פנים יפות, העניקו לו את הסכום המבוקש, אך לא הסכימו שייצא בטרם יסעד את לבו.
לאחר שסיים את ארוחתו הודה לו רבי אריה על שביקר אותם. "בזכותך קיימנו שתי מצוות, 'הכנסת אורחים' ו'גמילות חסדים'", הוסיף רבי אריה להיטיב על לבו של האסיר המשוחרר.
אך האירוח לא הסתיים בכך. רבי אריה התחנן בפני האורח: "הנה השעה כבר התאחרה, מדוע תצא עתה לביתך בחשכת הליל? במטותא ממך הישאר עמנו הלילה, ומחר בבוקר תשוב לביתך בשעות היום!". האורח הסכים, הרבנית הציעה לו מיטה והוא נשכב לנוח.
לפנות בוקר, כשקם רבי אריה לתפילת שחרית כוותיקין מבחין הוא כי ה'אורח' נעלם מן הבית, ואתו נעלמו גם הגביע ופמוטי הכסף…
רבי אריה העיר את רעייתו וסיפר לה על גניבת כלי הכסף ואמר: "אני מוחל לגנב בלב שלם, איני חפץ שייענש אדם בסיבתי… אך הבה ונבטיח אחד לשני", הוסיף רבי אריה ואמר לרעייתו, "שמקרה מצער זה לא ימנע בעדנו מלארח גנבים בביתנו גם בעתיד…".
***
תור של שואלים השתרך על מפתן דלתו של הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, ממתינים שישוב מן השיעור ומפעולות החסד הרבות – חתונת מצווה, ביקור חולים וניחום אבלים.
מקורבו שהמתין אף הוא אמר לשניים שקדמו לו כי דבר־מה קצר ודחוף לו אל הרב בפרטיות, וביקש מהם להיכנס אל הרב לפניו לכמה דקות קצרות. הם הסכימו.
כשחזר הרב, נכנס המקורב ואמר לרבי אריה שהשניים שקדמו לו הסכימו שייכנס ביחידות לפניהם. לפליאתו הכניס הרב אף אותם אל החדר, ולאחר שהושיבם על מיטתו ביקש את סליחתם ויצא עם מקורבו אל הרחוב, והסביר לו: "אנחנו יכולים לשוחח אף בחוץ, ומדוע נשאיר את האורחים להמתין ברחוב…?".