הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה. המלחמה המיטה אסון על הארץ. רעב נורא שרר בירושלים. מעל עשרים אלף איש, כרבע תושבי העיר, מתו ממחלות ורעב. הממשל התורכי גייס לצבא את כל נתיניו, כולל היהודים, לעבודות כפיה. כדי לחיות, עמדו רבות מנשות העיר ומכרו את כל חפצי הבית. לא היה זה מחזה נדיר לראות פלח ערבי גס עטוף בקפטן ירושלמי חגיגי…
בערב 'הושענא רבא' עבר הרב משה פרוש בשכונת 'מאה שערים' וראה את נשות גדולי תלמידי החכמים בעיר עומדות ומוכרות כרים, שמיכות ועוד… אחת מהן, אשתו של אחד המיוחדים בבני ירושלים – הגאון רבי יוסף סלנט, הציעה למכירה גפרורים וכפתורים. ר' משה, שלא היה זקוק לגפרורים וכפתורים, המשיך בדרכו. אולם לאחר מכן נעצר וחשב שאם אשה גדולה וכל כך מכובדת עומדת בשוק ומוכרת גפרורים, אי אפשר שלא לקנות ממנה ולסייע לה. חזר וקנה ממנה קופסת גפרורים והניחה בכיסו.
במוצאי שמחת תורה של אותה שנה עבור ר' משה פרוש להתגורר עם משפחתו במושבה יבניאל, שם הקים בית ספר חרדי. הוא העמיס על עגלה את משפחתו ואת מטלטלי ביתו, ויצא את ירושלים דרך הר הצופים, שבפסגתו, בבניין 'אוגוסטה ויקטוריה' שכן מטה הפיקוד הטורקי.
והנה כאשר עשתה העגלה את דרכה במעלה ההר, אירעה תנודה פתאומית וארון הטלטל ונפל מתוכה. רעש הנפילה הבהיל את אנשי הצבא שעמדו על המשמר כדי למנוע מהעריקים להימלט מהעיר. עריק מהצבא שהיה נתפס, עונשו היה נורא. ראשית, מלקות נוראיות, שרבים קיפחו על ידן את חייהם, ואחר כך עבודת פרך, ולעיתים עונש מות.
החיילים עצרו את ר' משה, הרעימו עליו בצעקות וביקשו לדעת להיכן הוא בורח. כשהשיב להם שהוא נתין אמריקאי לא האמינו לו, ולא התחשבו בכך, והחלו גוררים אותו לעבר ה'קישלה' תוך שהם מכים ובועטים בו מכות אכזריות. ר' משה פרוש הוציא את דרכונו האמריקאי וניסה להראותו להם, אך בשל העלטה הגמורה ששררה אז – מחמת ה'האפלה המוחלטת' שנדרשה בימי המלחמה – הדבר היה בלתי אפשרי.
הוא החזיר את הדרכון לכיסו והכניס את ידו לשמור עליו שלא ייפול, והנה הרגיש בקופסת גפרורים! אותה קופסת גפרורים שקנה אתמול בשוק מהרבנית סלנט. הוא הצליח להוציא את הקופסה, הדליק גפרורים והראה לחיילי המשמר את דרכונו. החיילים התורכים שנבהלו למראה הנשר האמריקאי המתנוסס על הדרכון, הצדיעו לו ושחררוהו לשלום.
הרי שבאותן הפרוטות שקנה את הגפרורים וחשב שהוא מחיה את נפשה של אשת תלמיד חכם – החיה את נפשו ממות.
(ע"פ 'שרשרת הדורות')